סיפורים נבחרים
0

למה הקמת התאגיד הציבורי יכולה לעזור למכירות של במבה?

תמונה של שקית שוש אפויסימן מסחר הוא המוניטין הגלום במוצר שנארז ונדחס לזכות משפטית. בעל סימן המסחר שולט פעמים רבות במוצר, גם אם הוא לא מייצר אותו. מקרה דוגמת נסטי בו גם היצרן וגם בעל המותג הם שווי כוחות או לפחות אין ביניהם פערי כוחות משמעותיים, הא חריג. בדרך כלל, מי שאוחז במוניטין יוכל להחליף את היצרן ולשמר את עיקר קהל הלקוחות – זו בדיוק המשמעות של "מוניטין".

בשנות ה-90 רשות השידור שידרה את תוכנית הילדים "החברים של שוש", במרכזה עמדה דמות חיפושית חביבה העונה לשם "שוש". ראתה הרשות כי טוב, ובחרה לנסות ולנצל את הצלחתה של התוכנית באופן מסחרי. הרשות רצתה למכור מרצ'יינדייז עם דמות זו, ואכן רשמה סימני מסחר לרוב בסוגים רבים ושונים. פעולת המסחור המשמעותית ביותר של הרשות היתה בעניין חטיף בוטנים חדש, שהתחרה ב"במבה" של אסם. הרשות חברה לעלית שייצרה את החטיף, תוך התבססות על הדמות של שוש. שיתוף הפעולה בין הצדדים היה הדוק, ועלית אף מימנה את עלות יצירת גרסה חדשה לדמות. עד היום, כ-20 שנה לאחר שהתוכנית כבר ירדה מהמרקע, שיתוף הפעולה ממשיך והחטיף ממשיך להימכר.

אסם, אגב, לא היתה מרוצה משיתוף פעולה זה, והיא עתרה לבית המשפט העליון כנגד התנהלות זו. בג"צ פסק וקבע שרשות השידור עושה שימוש מסחרי בשידור הציבורי, ואסרה על המשך שידור התוכנית שהפכה, הלכה למעשה, לפרסומת למוצר של עלית (בג"צ 1858/96‏ ‎ ‎אסם, השקעות בע"מ‎ ‎נ' רשות השידור (נבו, 21.10.99)). פסיקה זו, יש להעיר, ניתנה לאחר שהרשות כבר הפסיקה את שידור התוכנית.

כיום, רשות השידור ממשיכה להחזיק בסימני המסחר על הסימן המעוצב "שוש" הכולל גם את הדמות של שוש (הסימן הרלוונטי לחטיף הוא סימן מסחר 122436 המתייחס לסוג 30). חדי העין שיסתכלו על השקית של החטיף יראו כיתוב שמציין כי מדובר בסימן מסחר של רשות השידור (ותודה לתומר שחר, שהעלה תמונה שכזו לפייסבוק). בהערת אגב נוספת אצין כי נראה שעלית לא רשומה כ"בר רשות", וניתן לסבור כי הסימן הוא בר-ביטול כתוצאה מכך.

אלא, שבהתאם לחוק השידור הציבורי, התש"ד-2014, נקבע כי רשות השידור תתפרק והאישיות המשפטית שלה תבוטל. כחלק מתהליך הפירוק, נכסיה של הרשות ימומשו לצורך כיסוי התחייבויותיה, ויתרת הנכסים והכספים שלה יועברו למדינה. בין יתר הנכסים מצויים גם סימני המסחר על "שוש". כיוון שהמפרק יעדיף למכור את נכסיה של רשות השידור למרבה במחיר, בהחלט יכול להיווצר מצב שבו "אסם" וחברות אחרות המתחרות בתחום החטיפים יעוטו על ההזדמנות וינסו לרכוש את סימן המסחר והמוניטין הגלום בו, ולו רק בכדי להחריב את סימן המסחר ולזנוח אותו כליל. כך "במבה" תוכל להוציא מהשוק את אחד המתחרים הבולטים שלה, ולנגוס בנתח השוק שלו.

0

פסיקה: הפרת זכויות יוצרים במוצר שיוצר בסין

(cc by-sa Omegatron)

בית המשפט המחוזי בתל אביב נדרש לאחרונה לדון בתיק בו התעורר סכסוך בין שני מתחרים המוכרים מכשירי אינטרקום, אשר רכשו את המכשירים אותם הם מוכרים מיצרן סיני זהה.

התובעת, חברת אדור אלקטרוניקה בע"מ, רכשה מיצרן סיני מערכות אינטרקום. המערכות כללו חיווי קולי פרי קולה של הגב' נעמי רביע, אותם הקליטה התובעת ומסרה ליצרן הסיני. הנתבעת, ארקום בע"מ, רכשה אף היא מאותו יצרן סיני מערכות אינטרקום, אשר עשו שימוש באותו חיווי קולי. לטענת הנתבעת, מדובר במוצר מדף שנרכש כמות שהוא מהיצרן הסיני, וככל שקיימת הפרת זכות יוצרים כלשהי, הרי שהאחריות רובצת לפתחו של היצרן הסיני.

בית המשפט דן בטענות הצדדים וקבע כי אכן מדובר בחיווי הקולי של הגב' רביע, אשר הזכויות בו נתונות לתובעת. קביעה זו התבססה על עדותה של הגב' רביע שלא נסתרה:

"מתצהירה של גב' רביע עולה כי החיווי הקולי שלה מושמע במערכות האינטרקום מדגם 105 ו – 106 שמוכרת התובעת (סעיף 7). עוד עולה כי גב' רביע העניקה לתובעת את זכות היוצרים הבלעדית בחיווי הקולי שהותקן במערכות האינטרקום מדגם 105 ו – 106"

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: שימוש ברשימת לקוחות ותעריפים אינו גזל סוד מסחרי

cc-by-sa BP22Heber

בהחלטה שניתנה לאחרונה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבקשה למתן צו מניעה זמני כנגד עובד לשעבר ומעסיקתו הנוכחית נדרש בית הדין לשאלה אימתי שימוש ברשימת לקוחות ובתעריפים של מעסיק קודם ייחשב לגזל סוד מסחרי. עוד נדונו בהחלטה התנאים הנוספים הצריכים להתקיים על מנת לזכות בסעד של צו מניעה, הן ככלל והן בהקשר של סוד מסחרי, בפרט.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: גם בצילומים ישנים, הזכות המוסרית נתונה לצלם ולא לבעל הנגטיבה

לוגו של ידיעות אחרונותמשה מילנר תיעד, בשנת 1975, את "העלייה לסבסטיה" במסגרת עבודתו כצלם בלשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). בשנת 2015, פירסם ידיעות אחרונות – הן במהדורה הכתובה והן באתר YNET – כתבות העוסקות ברב משה לוינגר, ובמסגרתן פורסמו תמונותיו של מילנר. התמונות זוהו כתמונות מטעם לע"מ, אך לא ניתן קרדיט למילנר. בעקבות כך, הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים.

במסגרת התביעה נדרש בית המשפט להתייחס לדינים החלים על הנושא נוכח העובדה שהתמונה צולמה בטרם נכנס לתוקפו החוק החדש. החוק הישן, כידוע, קבע כי בכל הנוגע לצילומים, בעל הנגטיבה הינו בגדר "מחבר היצירה" (סעיף 21 לחוק הישן). סעיף 78 לחוק החדש מסדיר את תחולת החוק על יצירות שהיו קיימות טרם כניסתו לתוקף. בסעיף 78(ט) נקבע:

לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם

ידיעות אחרונות מצאו סעיף זה ואחזו בו כמוצאי שלל רב וטענו בתוקף: בהתאם לפקודת זכות יוצרים, הזכות המוסרית קיימת למחבר היצירה, ובהתאם לאמור בסעיף 78(ט), הרי שזכות זו קיימת לבעל הנגטיבה ולא לצלם. בית המשפט דחה טענה זו בשתי ידיים וקבע כי פרשנות שכזו אינה מתיישבת עם ההיסטוריה החקיקתית והיא אף סותרת את תכליתו של מוסד "הזכות המוסרית":

"58. ניתן להבין מלשון החוק שהזכות המוסרית היא זכות אישית, "סנטימנטלית". מה לבעל התשליל, ובמקרה שלנו ללשכת העיתונות הממשלתית, ולסנטימנטים לצילום? רגשות אלה קיימים גם כשאין ליוצר אינטרס כלכלי בצילום שכן הם נובעים מעצם היות הצילום מעשה ידיו המביא לידי ביטוי את יכולותיו וכישוריו."

בית המשפט הוסיף ודחה את הטענות בדבר הגנת שימוש הוגן משקבע, בצדק, כי החוק אינו מעמיד הגנה זו להפרת הזכות המוסרית כי אם להפרתה של הזכות הכלכלית בלבד.

אף הטענה בדבר "מפר תמים" נדחתה, משבית המשפט קבע כי ניתן היה בנקל לברר את זהות הצלם, שכן התמונות מתפרסמות באתר הלע"מ תוך ציון שמו, כנהוג על ידה.

בסופו של יום, בית המשפט בחר לפסוק לתובע פיצויים בסך 12,000 ש"ח בגין שתי הפרות, בצירוף הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח.

(תאמ (י-ם) 46569-07-15 משה מילנר נ' ידיעות אינטרנט (10.11.2016))

הערות:

גובה ההוצאות והפיצויים נמוך לטעמי, ומותיר קושי רב לצלמים לאכוף את זכויותיהם מבלי שהם מוצאים עצמם בחסרון כיס. לפחות לעניין גובה שכר טירחת עורך הדין ניתן להסביר זאת בכך שהצדדים ויתרו על שמיעת ראיות והתיק הוכרע על בסיס מסמכים בכתב בלבד. עדיין, נדמה לי שהסיכוי שעלות ההליך כולו תהיה פחותה מ-20,000 ש"ח הינה נמוכה.

חלק מהטענות של הנתבעת התייחסו ליחסים שבין הצלם לבין לע"מ ולכך שדי במתן קרדיט ללע"מ, בכדי לצאת ידי חובתם. לעניין זה, הופתעתי שבית המשפט וכנראה אף הצדדים, לא התייחסו לרישיון הכללי שהעניקה לע"מ לכלל הצלומים שפורסמו באתר האינטרנט שלה. במסגרת אותו רישיון, ישנה חובה לאזכר את לע"מ. הרישיון, כפי שציינתי בזמנו, לא התייחס מפורשות לזכות המוסרית כלל.

עניין נוסף שראוי להזכיר נוגע לפסקי הדין בעניינה של סוכנות "זום". שם נקבע כי העובדה ששמה של סוכנות זו לא צוין מהווה הפרה של הזכות המוסרית. נראה כי פסק הדין הזה קובע, ובצדק, כי החובה היא לאזכר את שמו של היוצר ולא שמה של הסוכנות. לאבחנה זו עשויה להיות השלכה משמעותית שכן פעמים רבות גופי תקשורת מציינים את מקור התמונה בסוכנות הידיעות בה עוסק הצלם (לדוגמה: "צילום: AP"). ייתכן כי נוהל זה מייצר חשיפה משמעותית לכל גוף תקשורת שפועל לפיו.

 

0

פסיקה: הזכות לפרסום היא קניינית ונמשכת 25 שנה מהמוות

A salvador dali like portrait, Portrait of a young man with his cat.  © Casfotoarda | Dreamstime.com

A salvador dali like portrait, Portrait of a young man with his cat
© Casfotoarda | Dreamstime.com

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת.א. 11740-03-13 Fundacio Gala Salvador Dali נ' וי.אס.מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (מיום 28.8.2016), נקבע כי הזכות לפרסום (right of publicity), שהיא הזכות לעשות שימוש מסחרי בשמו, קולו, או דמותו של אדם, היא זכות קניין לכל דבר ועניין, הניתנת לסיחור והעברה בירושה, בפרט. עוד נקבע כי משכה הראוי של זכות זו לא יפחת מ-25 שנה לאחר מותו של אותו אדם. כמו כן, נפסק כי מדובר בזכות עצמאית ומובחנת מזכויות קניין רוחני אחרות מוכרות בדין, שהפרתה מקימה עילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, הצד הנפגע עשוי לזכות בסעד של השבת רווחי המפר או תשלום דמי שימוש ראויים לפי שווי שוק של הזכות, בהתאם לנסיבות העניין.

עובדות המקרה

התובעות, קרן ספרדית וחברת-בת הולנדית שלה, המנהלות את נכסי העיזבון של הצייר ואמן הסוריאליזם סלבדור דאלי, לרבות נכסי קניין רוחני ובהם זכות היוצרים ביצירותיו וסימני מסחר המכילים את שמו ורשומים ברחבי העולם ובישראל, הגישו תביעה כנגד שתי חברות שיווק, שרכשו זכויות שימוש מסוימות וחלקיות באחת היצירות של האמן, בגין שימוש חורג ואי ייחוס כנדרש, וכן כנגד רשת הקמעונאות "המשביר לצרכן" וחברת שיווק קשורה, על רקע הפרות נטענות שונות מצד כל הארבע וגורמים אחרים מטעמן של הזכויות ביצירה ובשמו של האמן, לרבות הפרת סימן מסחר רשום ו/או מוכר היטב, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט בגין הפרת הזכות לפרסום, הפרת זכות יוצרים, ואף הטעיה צרכנית. בין התובעות ושתי הנתבעות הראשונות התנהלו הליכים קודמים שהסתיימו בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, אלא שהראשונות סברו כי האחרונות הפרו את ההסכם ותבעו את ביטולו, במקביל לניהול הליכי ביזיון בית משפט כנגדן.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: אופן עיצוב תצוגה אינו הבדל טכנולוגי המקנה התקדמות המצאתית

by Alex Bertolini

by Alex Bertolini

בהחלטה בתום הליך חד צדדי, במסגרתו עתרה מבקשת הפטנט, חברת .Biosense Webster Inc להפוך על פיו את סירוב הבוחן ליתן פטנט בנמקו כי האמצאה נעדרת התקדמות המצאתית כנדרש לפי סעיף 5 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק") לאורם של 5 פרסומי ידע קודם, קבעה סגנית הרשם כי אכן כלל התכונות שנמנו בתביעות הבקשה תוארו על ידי שילוב הפרסומים האמורים וכי צדק הבוחן בדחותו אותה.

עוד קבעה סגנית הרשם באמרת אגב כי אף אם ההבדל העיצובי עליו הצביעה המבקשת בין האמצאה הנתבעת לבין הפרסום הקרוב ביותר לא היה מתואר באחד הפרסומים האחרים, הרי שעדיין לא היה בכך כדי להושיע את הבקשה, משבמועד האמצאה לא הציב הבדל זה כל קושי טכנולוגי שהתגברות עליו עשויה להוות צעד המצאתי – ולמעשה גם בתיאור הבקשה לא נכלל פירוט של רכיב שכזה, זולת אזכור סתמי כי אופן תצוגה כאמור הינו אפשרי. לקריאת המשך המאמר »

0

כשירות נושאית בארה"ב: כשמבקשים הגנה על התוצאה ולא על הדרך

רשת חשמל

(cc by-sa Vincent van Zeijst)

במסגרת פסק דין של ערכאת הערעור הפדראלית, נדונו פטנטים 7,233,843, 8,060,259, ו- 8,401,710. פטנטים אלה עסקו בניתוח בזמן אמת של מידע של רשת חשמל, זיהוי עומסים על הרשת, הצגה ויזואלית של מדד יציבות של הרשת וגזירה של מדד אמינות לרשת החשמל בהתאם. ערכאת הערעור בחנה את התביעות וקבעה כי מדובר ברצף פעולות המהוות רעיון אבסטרקטי, באשר כל פעולה בפני עצמה היא רעיון אבסטרקטי. ערכאת הערעור הבהירה שאוסף רעיונות אבסטרקטיים הוא, בפני עצמו, רעיון אבסטרקטי אף הוא. כיוון שהתביעות לא כללו אלמנט נוסף מעבר לרעיון האבסטרקטי ("something more") בית המשפט קבע כי אין בנמצא רעיון המצאתי שיוכל להפוך את התביעות המופנות כלפי רעיון אבסטרקטי להמצאה כשירה לפטנט. זאת, כיוון שהתביעות אינן מגבילות את האופן שבו הצעדים מבוצעים, ואלו מתבצעים, הלכה למעשה, באמצעות כלים סטנדרטיים ומקובלים בתחום.

בעלת הפטנט טענה כי עיבוד מידע רב בזמן אמת, למידע שבן אנוש מסוג לתפוס, ונוכח תוצאה זו מדובר בפתרון טכנולוגי הראוי להגנה. ברם, בית המשפט קבע כי לא די בתוצאה זו בכדי להוביל למסקנה של כשירות נושאית.

לבסוף, ערכאת הערעור קיבלה את מבחן העזר שניסחה הערכאה הדיונית:

The district court in this case wrapped up its application of the Supreme Court’s framework by invoking an important common-sense distinction between ends sought and particular means of achieving them, between desired results (functions) and particular ways of achieving (performing) them…

The court’s description is one helpful way of double-checking the application of the Supreme Court’s framework to particular claims— specifically, when determining whether the claims meet the requirement of an inventive concept in application. Indeed, the essentially result-focused, functional character of claim language has been a frequent feature of claims held ineligible under § 101, especially in the area of using generic computer and network technology to carry out economic transactions.

על פי מבחן העזר הזה, שלא נועד (ולאור שיטת המשפט האמריקאית המבוססת על תקדימים מחייבים – אף לא יוכל) להחליף את כללי הניתוח שנקבעו על ידי בית המשפט העליון באליס, יש לבחון את התביעות ולוודא האם התביעה מופנית להשגת התוצאה הרצויה או שמא לאופן שבו תוצאה זו מושגת. מבחן זה, נקבע, יכול לשמש כלי עזר בכדי לוודא שהתוצאה אליה הניתוח הכללי הוביל, היא אכן התוצאה הרצויה.

((Electric Power Group, LLC v. Alstom S.A. (Fed. Cir. August 1, 2016)

הערות:

זו אינה הפעם הראשונה בה אוסף רעיונות אבסטרקטיים נקבע כרעיון אבסטרקטי לכשעצמו (כך, למשל, היה גם בעניין intellectual Ventures), אלא שזו הפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, שבית המשפט מצהיר על כך מפורשות. בהחלטה זו מדובר על הרכבה של רעיונות אבסטרקטיים מאותו סוג, ואכן נדמה שקביעה זו מתאימה. אלא שבמקרה של Intellectual Ventures הקביעה התייחסה לרעיונות אבסטרקטיים מסוגים שונים, ולטעמי נדרש נימוק משכנע בתרחיש שכזה.

מבחן העזר שאומץ כעת הינו מבחן מועיל למדי, ודומה כי הוא ברור ופשוט יותר מהמבחן שנקבע באליס. המבחן אף יורד לבסיס דיני הפטנטים המחייבים גילויה של המצאה ולא אך רעיון שהדרך לביצועו טרם ידועה. כך, למשל, אין ספק כי הרעיון לבנות מכונת זמן היה קיים זמן רב, אך ההמצאה הומצאה רק ב-1955 כאשר דוק בראון המציא את מחולל השטף (flux capacitor). ההבחנה הזו בין רעיון להמצאה לבין ההמצאה גופה הלכה ונעלמה עם השנים בעודנו מחפשים אחר משמעות המונח המופשט "רעיון אבסטרקטי", במצוות בית המשפט העליון האמריקאי.

0

סירוב לחתום על הצהרה ברישום פטנט: בסמכות בית הדין לעבודה או בסמכות ערכאה אחרת?

hands singing contract

(by Jérôme Dessommes)

ד"ר טבורובסקי לא הסכין עם הכרעת הדין בעניינו שקבעה כי עליו להצהיר בשבועה על דברים שלא האמין בהם. פנייתו לבית הדין הארצי לעבודה לימדה כי יש דברים בגו, וכי בית הדין האזורי שגה בהכרעת דינו בעניין זה.

נזכיר. ד"ר טבורובסקי עבד בחברת ביונה, ושימש כמדען הראשי בפרויקט ליצירת תרופה בעלת השפעה כפולה לטיפול בהפרעות התפקוד המיני. במסגרת זו היה טבורובסקי שותף להמצאת המצאה שכונתה Heterocyclic Compounds and Uses Treatment of Sexual Disorders (בגינה ניתן, למשל, פטנט ארה"ב 8,349,850). המשיבה סברה כי ד"ר קוגן הוא בין ממציאי המצאה זו, אף שהוא התווסף לצוות הרלוונטי לאחר שהוגשה בקשת הפטנט הארעית הראשונה בעניין, ועל כן ציינה את שמו כממציא. אלא, שד"ר טבורובסקי סירב לחתום על ההצהרה בעניין. המשיבה ראתה בפעולה זו ובמעשים נוספים שלו עבירות משמעת חמורות ופיטרה אותו תוך שלילת פיצויי הפיטורים. בבית הדין האזורי, תביעתו של העובד נדחתה, ואילו התביעה שכנגד התקבלה וניתן כנגדו צו עשה המורה לו לחתום על ההצהרה המדוברת. לעניין זה נקבע כי סירובו של העובד לחתום על המסמך לא נבע מכך שלא האמין בנכונותו, אלא נוכח רצונו לסחוט כספים ממעסיקתו.

לקריאת המשך המאמר »

2

שיווק מחוץ לדלתו של עוסק אחר אינה מקימה עוולה של התערבות לא הוגנת

דרכון ישראליבסמוך למשרד הפנים ברחובות מצויה חנות הצילום "סטודיו אסף". כמו חנויות צילום אחרות, ובמיוחד כאלה המצויות בסביבתו של משרד הפנים, גם סטודיו אסף מספק שירותי צילום תמונות פספורט. אלא, שזרם הלקוחות הפך דליל במיוחד נוכח מעשי השיווק של חנות מתחרה, המספקת אף היא שירותי צילום דומים לבאי משרד הפנים. החנות המתחרה, המרוחקת מעט יותר ממשרד הפנים מאשר סטודיו אסף, שלחה נציג מטעמה שיעמוד בשביל היציאה ממשרד הפנים ויפנה את הלקוחות הפוטנציאלים הזקוקים לשירותי צילום אליה. משנוכח בעליו של סטודיו אסף כי פעולות אלה פוגעות בעסקיו שלו, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי המבוססת על עוולה של התערבות לא הוגנת.

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות מקים את עוולת ההתערבות הלא הוגנת ומגדירה כך:

"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

עוולה זו כוללת שלושה רכיבים: היותם של שני הצדדים עוסקים, קיומה של הכבדה שיצר הנתבע כלפי התובע ביחס ללקוחות,עובדים או סוכנים; ופעולות הנתבע נעשות באופן לא הוגן.

בית המשפט בחן את העובדות והגיעה למסקנה כי אין כל חסימה פיסית של הגישה לסטודיו של התובע, אלא אך ניסיונות שידול של לקוחות בכוח – ניסיונות שאם צולחים, מובילים את אותם לקוחות פוטנציאלים לחנות הנתבעים תחת בית העסק של התובע. בית המשפט קבע כי נוכח קביעות אלה, אין כל הכבדה בענייננו:

"הנה כי כן, פעולתו של נתבע 2 העומד בפתח משרד הפנים, אינה מהווה חסימה פיסית או טכנית כנדרש בחוק ואף אינה מהווה במובן זה הכבדה של ממש על גישת לקוחות לעסקו של התובע. משכך, לא מתקיים היסוד השני של העוולה."

עוד הוסיף בית המשפט כי אף הרכיב השלישי אינו מתקיים משפעולות החנות המתחרה מבוצעות לשם הגנה על אינטרס לגיטימי – שיווק מרכולתם – וזאת ללא הטעיה, יצירת מצג שווא או שימוש בדרכים אחרות שאינן ראויות.

נוכח האמור, ולאחר שבית המשפט דחה עילות תביעה נוספות שנטענו, נדחתה התביעה והתובע אולץ לשלם 10,000 ש"ח הוצאות משפט.

(תא (מרכז) 24480-10-14 יצחק אסף נ' חלף בן עמי (21.04.2016))

הערות:

עוולת התערבות לא הוגנת אינה עוולה "פופולארית" ומעטים ההליכים בהם היא נדונה לגופה. בין היתר, הדבר נובע נוכח הוראת סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות הקובע, בין היתר, כי בעוולה זו, כמו גם בעוולה של תיאור כוזב, התובע אינו זכאי לסעד של פיצוים ללא הוכחת נזק, והוא נדרש להוכיח את נזקיו אם הוא מעוניין קבלת פיצויים כספים.

שידול לקוחות פוטנציאלים המצויים בסמוך לחנותו של אחר דומה להתנהלות מקובלת בתחום השיווק הדיגיטלי כאשר מתחרים מפרסמים פרסומים ממומנים כאשר גולשים מחפשים אחר מתחריהם. התנהלות שכזו, נפסק, הינה חוקית ואין בה כל פסול בעולם הדיגיטלי, ונדמה כי אך ברור הוא כי המצב בעולם המוחשי אינו צריך להיות שונה.

0

חוק חדש בארה"ב: הגנה על סודות מסחריים

trade secret card

cc by-sa (Benjamin Chun)

ארה"ב חוקקה לאחרונה חוק חדש המכונה Defend Trade Secrets Act. עד עתה סוגיית הסודות המסחריים הוסדרה בדין המדינתי, שאומנם היה מבוסס על תבנית אחידה: Uniform Trade Secrets Act אך בפועל המדינות השונות ערכו בתבנית שינויים והדין היה שונה בין מדינה למדינה. אלמנטים מסויימים בתחום סודות המסחר הוסדר במסגרת דינים פדראליים כגון Economic Espionage Act ו-Computer Fraud and Abuse Act, אלא שהחוק החדש עורך הסדרה חדשה ומלאה בתחום זה במסגרת הדין הפדראלי.

החוק החדש קובע איסור על גזל סוד מסחרי, ובלבד שהסוד קשור למוצר או שירות שנעשה בו שימוש במסגרת מסחר בין-מדינתי או סחר חוץ. בדומה לדין הישראלי. גם פה "סוד מסחרי" מוגדר בצורה רחבה והוא כולל מידע שסודיותו מקנה ערך כלכלי לבעליו ושבעליו נקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו. הגזל, כך קובע החוק, הוא שימוש באמצעים בלתי ראויים להשגת הסוד, או קבלה, ביודעין, של הסוד מאחר שעשה שימוש באמצעים בלתי ראויים כאמור. החוק החדש טורח ומבהיר שהנדסה לאחור אינה, לכשעצמה, גזל סוד מסחרי. החוק מסמיך את בתי המשפט הפדראליים לתת צווי כינוס, אף במעמד צד אחד, בנסיבות מסוימות כגון לצורך מניעת השמדת ראיות או חשיפת הסוד לאחרים. נושא נוסף המוסדר בחוק החדש נוגע ליחסי עובד-מעביד והגנה על "חושפי שחיתות" שחושפים גזל סודת מסחרי.

כעת לבעלי סודות מסחריים יש כלי נוסף להגן על קניינים הרוחני. עם הזמן נוכל לראות מתי מעדיפים בעלי סודות לעשות שימוש בחוקים המדינתיים ומתי החוק הפדראלי עדיף בעיניהם.