פסיקה: סמכות בית משפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק

(ת"א 18254/07 (שלום ת"א) אפרים נ' דפוס יעיל בע"מ (מיום 6.5.2010))

בית משפט השלום קיבל תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בשיר על ידי בית דפוס. לבקשת חברתה של התובעת, חיברה האחרונה שיר קצר, אותו הדפיסה חברתה על גבי הזמנות חתונתה. בית הדפוס השתמש בשיר לצורך הפקת הזמנות לחתונות אחרות, ומכאן התביעה. בפסק דין זה קבע בית המשפט כי הוא מוסמך להעניק על פי החוק הישן פיצויים ללא הוכחת נזק בכל סכום בין 0 ש"ח לבין 20,000 ש"ח.
במרכז פסק הדין, שיר בחרוזים קצר ופשוט:
זה קורה אחד למליון,
כשלפתע פוגשים את האדם הנכון.
חלק אומרים שזה כתוב בגורל,
וחלק אומרים שזה רק מזל.
למזלנו הגורל הזה היה כתוב לשנינו,
ואת ברית הנישואים אנו חולקים בינינו.
ולכן כאן ביום של אושרינו,
נשמח אם תהיו חלק ביום המיוחד של שנינו
הנתבעים ניסו להוכיח כי הם השתמשו בשיר זה עוד קודם לחתונת חברתה של התובעת, וצירפו הזמנות ישנות הנושאות שיר זה. ברם, התובעת הוכיחה כי לפחות בכל הנוגע להזמנה אחת – מדובר בהזמנה פיקטיבית באשר הכלה באותו אירוע העידה כי אין מדובר בהזמנה שבה השתמשה. בהעדר עדות תומכת של הנתבעים, נקבע כי טענתם כי הם השתמשו בשיר במועד קודם נסתרה.
בית המשפט קבע כי לתובעת זכות יוצרים בשיר, אף שמדובר בשיר "שאינו יצירה ספרותית, לשון המעטה". (השוו: זכות יוצרים במודעות)
מכאן, ולאור הפרת זכותה של התובעת, התפנה בית המשפט לבחון את סוגיית הפיצויים.
בית הדפוס הדפיס את השיר על גבי 12 הזמנות שונות. כיוון שאין מדובר באקט אחד אלא בהפרות שבוצעו בנפרד, ללא קשר, ובזמנים שונים, הרי שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין 12 הפרות נפרדות. 9 הפרות בוצעו בטרם שלחה התובעת לנתבעים מכתב התראה ואילו 3 הפרות נוספות בוצעו לאחר שליחת מכתב ההתראה. בית המשפט קבע פיצוי מקסימאלי ללא הוכחת נזק של 20,000 ש"ח בגין שלוש ההפרות שבוצעו ביודעין, לאחר שהוזהרו על ידי מכתב ההתראה.
באשר ל-12 ההפרות הנוספות – בין המשפט הלך בדרך חדשה.
סעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים קובע:
לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים
כבר נפסק כי מדובר בסמכות שברשות ולא בחובה, וכיוון שכך, בית המשפט מוסמך שלא לפסוק פיצוי כלשהו. עם זאת, בית המשפט ביכר שיטת ביניים וקבע כי בסמכותו לפסוק פיצויים בשיעור נמוך מ-10,000 ש"ח.
בלשונו של בית המשפט:
"אני סבור כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת לפסוק סכום הנמוך מן הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בס' 3א' לפקודה, כפי שגם עולה מתוך לשונו של הסעיף, לפיה בית המשפט "רשאי" לפסוק את המינימום, משמע, עסקינן בשיקול דעת, להבדיל מחובה. ראה גם את עמדתו של המלומד טוני גרינמן, בספרו זכויות יוצרים (2003),הסבור כי "פסיקת הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי לפסוק כל סכום בתחום הסכומים הקבועים בחוק, והוא רשאי גם להימנע מפסיקת פיצוי כלשהו." (ע' 484). קל וחומר שאם בית המשפט רשאי שלא לפסוק פיצוי כלשהו, הוא רשאי גם לפסוק פיצוי הנמוך מן הפיצוי הסטטוטורי." (ההדגשה שלי)
לפי לוגיקה זו, בית המשפט העדיף לפסוק פיצויים בסך 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-9 ההפרות שבוצעו לפני קבלת מכתב ההתראה.
אני סבור כי בית המשפט הנכבד נקלע כאן לכדי טעות. הקביעה כי סעיף 3א מהווה סמכות שברשות אפשרה לבתי משפט להימנע מהטלת פיצויים מקום בו תחושת הצדק לא נוחה עם פסיקה של פיצויים בגין הפרה. הדבר מתאים כאשר מדובר בהפרה שהיא בבחינת "זוטי דברים", כאשר בעל הזכות הכשיל את המפר וגרם להפרה, וכאשר מדובר במספר רב של הפרות שהסכום הכולל של הפיצויים נראה לבית המשפט כלא צודק (השוו: קנס בגין סימון כוזב לפי הדין האמריקאי) ועוד. עם זאת, לאחר שבית המשפט בחר להפעיל את הסמכות שברשות העומדת לרשותו – הוא מחויב לגבולות שנקבעו בה.
כלומר, בית המשפט עומד בפני שתי אפשרויות: הראשונה, שלא להפעיל את הסמכות להעניק פיצוי ללא הוכחת נזק; והשנייה, להפעיל סמכות זו ולפסוק פיצויים בתחום שנקבע בחוק.
ייתכן שניתן להסביר את הפסיקה בהשפעתו של חוק זכות יוצרים החדש (שלא חל במקרה זה נוכח מועד ההפרה), אשר מסמיך את בית המשפט לקבוע פיצויים ללא הוכחת נזק של עד 100,000 ש"ח ללא קביעת רף תחתון כלשהו. אך בכך אין בכדי להכשיר את הפסיקה – הוראת חוק זו לא חלה ואף לא שימשה בסיס לטיעון כי בסמכותו של בית המשפט לפעול כפי שפעל.
התוצאה של פסק הדין אינה בלתי צודקת, וניתן היה להגיע אליה גם תוך כיבוד תחום הפיצויים. כך למשל, ניתן היה לקבוע פיצויים בסך 13,500 ש"ח בגין שתי הפרות מבין ה-9, ולקבוע כי באשר ל-7 ההפרות הנוספות לא תופעל הסמכות לפי סעיף 3א לפקודה. בצורה כזו, סכום הפיצויים היה עומד על 27,000 ש"ח בגין 9 ההפרות, כפי שנקבע.
אף שהקורא עשוי לחשוב כי מדובר בתעלול חסר חשיבות, אני לא סבור כך. כאשר מדובר במספר הפרות ניתן להגיע בנקל לתוצאה המבוקשת, אך כאשר מדובר בהפרה בודדת – או אז בית המשפט כבול ללשון החוק. פסיקה זו, שבכל הכבוד נתנה לעצמה דרור מלשון החוק ללא נימוק אמיתי, עשויה לסמן את תחילת הדרך לאיון הרף התחתון שנקבע בסעיף 3א לחוק. לא זו הדרך לבטל הוראת חוק חרות.

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.