פטנטים בתוכנה באירופה

כשמשווים את דיני הפטנטים באירופה עם אלו שבארצות הברית, נהוג לומר כי האירופאים מקשים על קבלת פטנטי תוכנה. אכן, סעיף פרטני באמנה האירופאית אוסר על מתן פטנטים בגין תוכנה לכשעצמה, וזאת לעומת המצב בארצות הברית שם פטנטים אמורים להינתן בגין כל מעשה אדם חדש תחת השמש. שתי החלטות שמגיעות מהיבשת מעוררות ספק אם ישנו שוני אמיתי בגישה בין האמריקאים לאירופאים באשר לאפשרות להגן על אמצאת תוכנה בפטנט (ראו כאן לדיון במושג אמצאת תוכנה).

תיחום הדיון
העניין בו אני דן בפוסט זה הוא עצם האפשרות לקבל פטנט על תוכנה. במילים אחרות: האם אמצאה שעניינה תוכנת מחשב נכללת, מבחינת subject matter, תחת אמצאה שניתן לקבל בגינה פטנט. הדיון זהה לדיון אם אמצאת תוכנה נכללת בגדרו של סעיף 3 לחוק הפטנטים הישראלי או לסעיף 101 לחוק הפטנטים האמריקאי. בנוסח האמנה האירופאית, אנו בוחנים האם אמצאת תוכנה עוברת את המשוכה הקבועה בסעיף 52 לאמנה.
גרמניה
בית המשפט העליון הגרמני נדרש לבקשת פטנט בתוכנה אשר סורבה (DE10232674 של סיימנס, אשר הוגשה ביום 18.7.2002). הבקשה מתארת מערכת שרת-לקוח שבה תוכנת השרת מייצרת קובץ מובנה (דוגמת HTML או XML) ומעבירה אותו ללקוח. בית המשפט העליון הגרמני קבע כי כיוון שמדובר במערכת אשר נועדה לפתור בעיה טכנית מוחשית – כמות משאבים מוגבלת בשרת המוקצת לטובת יצירת הקובץ האמור – הרי שיש לה אפקט טכני. משכך אין מדובר באמצאה המהווה תוכנה לכשעצמה המנועה מקבלת פטנט נוכח הוראות החוק הגרמני והאמנה האירופאית. לאור קביעה זו, נפסק כי האמצאה יכול שתהיה מושא לפטנט ובית המשפט החזיר את הדיון לערכאה התחתונה בכדי שתדון בסוגיות אחרות הנוגעות לפטנטביליות, ובראשן – חדשנות והתקדמות המצאתית.

המשמעות של פסיקה זו ברורה – די לתוכנה שיהיה לה אפקט טכני הקשור בחומרה בכדי שהיא תעבור את רף הכניסה אל היכל הפטנטבליות של הדין הגרמי. על דרך הכלל, אמצאות תוכנה פותרות בעיות טכניות – שיפור ביצועים, ייעול השימוש בזיכרון, ביצוע חישוב בצורה מבוזרת, הקטנת רוחב פס נדרש וכדומה. כיוון שכך, הדרישה לפי הדין הגרמני שלאמצאה יהיה אפקט טכני כלשהו מתבררת כמשוכה נמוכה למדי.
אך אם בגרמניה נראה שהמשוכה נמוכה, באירופה היא כמעט אינה קיימת עוד.

אירופה

בית הדין המורחב לערעורים דן בסוגיה שהפנתה אליו נשיאת משרד הפטנטים האירופאי, וקבע כי אין סתירה בפסיקות השונות בבתי הדין האירופאיים. אף שהנשיאה הצביעה על שתי פסיקות נוגדות העוסקות בשאלה האם תוצר תוכנה (computer program product) יכול להיות מוגן על ידי פטנט, בית הדין קבע כי מדובר בהתפתחות טבעית של הדין. מבחינה פורמאלית, בית הדין מיאן לבחון את הסוגיה, אך בפועל הוא בחן את הפסיקות השונות והסביר את המצב המשפטי כפי שהוא היום לפי הדין האירופאי.
תוצר תוכנה הוא למעשה מדיית מחשב שעל גבה מעוגנות הוראות למחשב לפעול. בארצות הברית תוצר התוכנה הוכר כפטנטבילי לאחר פסק דין מפורסם In re Beauregard, 53 F.3d 1583 (Fed. Cir. 1995) שעל שמו קרויות עד היום תביעות לתוצר תוכנה: תביעות Beauregard. באירופה, לעומת זאת, תוכנה לכשעצמה לא יכולה לחסות בצל הגנת הפטנט. בכדי שאמצאה כלשהי תזכה להגנה באירופה עליה להיות קשורה באפקט טכנולוגי כלשהו.
בעניין T 1173/97 נקבע כי לא די באפקט הטכנולוגי הרגיל של הפעלת המחשב על ידי תוצר התוכנה, אלא יש להראות כי בעת הפעלת המחשב על ידי תוצר התוכנה מתקבל אפקט טכנולוגי נוסף. בפסק דין מאוחר יותר, T 424/03, נקבע כי די בהגדרת האמצאה כתוצר תוכנה בכדי שהיא תחמוק מהחריג העוסק בתוכנה לכשעצמה.
בית הדין המורחב בחן שתי פסיקות אלו וקבע כי הן אינן סותרות. נהפוך הוא – ההחלטה הראשונה שדרשה אפקט נוסף חתרה תחת הנימוקים שנמצאו בה שאומרים שאין לדרוש חדשנות או התקדמות המצאתית לבחינת השאלה המדוברת. כיוון שכך, פסק הדין השני שבו נקבע כי די באפקט הטכנולוגי ה"רגיל" שקיים בעת שימוש בתוצר מחשב, מאמץ את הנימוקים של פסק הדין הראשון, ואף שהתוצאות שונות, בית הדין המורחב לא ראה בכך סתירה המאפשרת לו לבחון את הסוגיה מחדש. בית הדין הוסיף וקבע כי מדובר בהפתחות רגילה של הדין שאינה מקימה לו סמכות לדון בסוגיה בהרכב מורחב.
פסיקה זו מבהירה כי האירופאיים והאמריקאים אינם כה שונים כפי שלעיתים נדמה. אומנם, השאלה המדוברת – patentable subject matter – אינה סוף פסוק והדין האירופאי, בניגוד לאמריקאי, דורש כי ההתקדמות ההמצאתית הגלומה באמצאה תהיה קשורה באפקט טכנולוגי שבה, ולא באלמנטים שאינם טכנולוגיים. עם זאת, המשוכה המקובעת בחוק האירופאי בסעיף 52כמעט אויינה באירופה ונדמה כי בית הדין האירופאי אינו רואה בכך בעיה.
בית הדין המורחב העיר כי כיוון שתביעה למדיית מחשב היא אמצאה שיכול ותהיה פטנטבילית, הרי שהגבלת המדיה בכך שמוטבעות עליה פקודות מחשב מהווה סוג מדיה מוגבל יותר שהוא בוודאי, על דרך של קל וחומר, פטנטבילי. עם זאת, בית הדין העלה לאוויר טענה מעניינית – ייתכן שכיוון שמדיה הקריאה על ידי מחשב היא מונח גנרי כל כך, יש להתעלם מהאלמנט הנתבע הזה, וזאת בניגוד למשל לתביעה לדיסק בלו-ריי שעל גביו מוטבעות שורות קוד. עם זאת, בית הדין קבע כי אין בנמצא פסיקה התומכת בטענה זו וכיוון שכך הוא זנח אותה. יודגש, בית הדין במתכונת שבה התכנס לא יכל לדון בשאלה זו אלמלא היא נובעת מסתירות שבפסיקות קודמות. כלומר, אם תועלה טענה זו בפני הערכאה הרגילה של בית הדין היא תיבחן גם תיבחן.
(פסק הדין האירופאי G 03/08)
(לקריאה נוספת פוסטים ב-Patenlty-O, וב-IP::JUR)

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.