פסיקה: דוקטרינת ההפרה התורמת של זכויות יוצרים קיימת בדין הישראלי

בית המשפט העליון נדרש לסוגיה המשפטית הבאה: האם קיימת אחריות למי שעודד או תרם בצורה אחרת להפרה של זכות יוצרים, אשר בוצעה בפועל על ידי אחר?
הספר "יפן המסורתית" בהוצאת בית שוקן היה בין ספרי הלימוד שנדרשו באחד מהקורסים באוניברסיטה העברית. ברם, כפי שלא אחת קורה, בספריית האוניברסיטה היו אך 12 עותקים של הספר. לעזרת הסטודנטים נחלץ תא סטודנטים פעיל ונמרץ שהחליט לשכפל מקראה הכוללת בחובה את הספר כולו, מעמוד ראשון ועד אחרון.
אחריותו של המפר הישיר – הסטודנט שעמד בראש התא, וכן התא עצמו, לא היה במחלוקת. ברם, התביעה שהוגשה דרשה לחייב גם את האוניברסיטה העברית וגם את מפלגת העבודה, המפלגה שתמכה ומימנה את פעילות התא הסטודנטיאלי הסורר.לאחר סקירה של כלל הרציונאלים העומדים בבסיס דיני זכויות היוצרים, ובחינת השיקולים לכאן ולכאן, יצר בית המשפט את העוולה החדשה – הפרה תורמת של זכות יוצרים.
יסודותיה של עוולה זו – שלושה הם: האחד, קיומה בפועל של הפרה ישירה;  השני, ידיעתו

של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; והשלישי, קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה. רק בהתקיים שלוש היסודות המצטברים יהיה המפר-התורם חב בגין ההפרה שלא הוא ביצע.
בית המשפט מוסיף ומבהיר: קיומה של הפרה ישירה נבדל מהשאלה האם המפר הישיר חב בגין מעשיו. לא רק שאין כל דרישה להגיש תביעה כנגדו, יכול אף שלמפר הישיר תעמוד הגנה טובה, כגון הגנת השימוש ההוגן, ועדיין המפר-התורם יחוב. לעניין זה מציין בית המשפט:

"נוסף על כך, החשש הוא שעלול להתקיים מצב בו פעולתו של כל אחד מהמשתמשים הבודדים אינה גורמת – כשלעצמה – נזק רב לבעל הזכות, ומן הטעם הזה נכללות פעולותיהם של המשתמשים בגדר אחת ההגנות בדיני זכויות יוצרים. אולם, צירוף הפגיעות האלה יחד, עלול לגרום לבעל הזכות – במצטבר – נזק בלתי מבוטל. מקרה זה מעורר למעשה את קושי האכיפה שהוזכר, הנגרם כתוצאה מפיזורם של משתמשי הקצה והיעדר היכולת להיפרע מהם באופן אפקטיבי. במקרה כזה, הנזק שגורם כל משתמש אמנם חוסה תחת ההגנה האישית, אך הנזק המצטבר שנגרם לבעל הזכות הוא משמעותי. במצב כזה, בעל הזכות נותר למעשה בלא יכולת להיפרע מן המשתמשים, אף שבפועל נגרם לו נזק משמעותי, וקמה אפוא הצדקה להכיר באחריותו התורמת של גורם-הביניים שגרם לאותו הנזק המצטבר בהביאו לקיבוץ הפגיעות האלה יחד. במילים אחרות, אף שכל אחד מן המשתמשים הוא "מוגן" – אין בכך כדי לשלול את עצם קיומה של הפרה אשר עשויה, בנסיבות מסוימות, להצמיח חובה גם לגורם-הביניים אשר תרם להתממשותה."

היסוד השני נוגע, כאמור, ליסוד הנפשי של המפר אשר נדרש כי יהיה מודע לפעילות המפרה. לעניין זה, מבהיר בית המשפט כי לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית, אלא נדרשת ידיעה בפועל. עם זאת, בית המשפט אינו מבהיר אם די בידיעה אודות הפעולות אותן מבצע המפר הישיר או שיש אף צורך לדעת אודות קיומה של זכות היוצרים עצמו (והשוו: פסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי בעניין הפרה תורמת בפטנטים שניתן אך לאחרונה)
היסוד השלישי, דורש כי הפעילות תהיה בבחינת תרומה משמעותית וניכרת.בית המשפט מבהיר כי די בכך שלמפר-התורם היה חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה להפרה בכדי לקיים יסוד זה. נקבע כי אין הכרח שהתרומה תהיה "הסיבה בלעדיה אין", ואף מקום בו אין קשר סיבתי עובדתי "קלאסי" בין פעולות המפר-התורם לבין ההפרה, עדיין יכול שאחרון יחוב בגין הפרה תורמת. הקונסטרוקציה המשפטית עליה נסמכת העוולה החדשה היא בהרכבה של סעיף 12 לפקודת הנזיקין שכותרתו "אחריות של משתף ומשדל" ביחד עם עוולה של הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים. לעניין זה, הוראת סעיף 12 לפקודה מדגימה מספר חלופות שעשויות להקים אחריות למפר-התורם: מי ש"משתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם".

עוד מציין בית המשפט, כי ניתן לחייב את המפר-התורם בגין העוולה בפיצויים ללא הוכחת נזק, בצורה דומה לפיצויים שבית המשפט מוסמך לפסוק לרעת המפר הישיר. עם זאת, מדובר בפיצויים בהם יחובו כלל המעוולים ביחד ולחוד.

במקרה הקונקרטי, בית המשפט מצא כי אין מקום לחייב את האוניברסיטה בגין הפרה תורמת, שכן היסוד השלישי אינו מתקיים בעניינה. קרי, לא ניתן לומר כי פעולותיה היו בבחינת תרומה משמעותית וניכרת להפרה. הפעולות שהוכחו – החזקת מעט עותקים, העדר ביקורת על פעילות תא הסטודנטים וכיוצא באלה – אינן בבחינת תרומה להפרה.
לסיכום מעיר בית המשפט, כי מתוך זווית הראייה של הגישה הכלכלית, נמצאנו למדים כי האוניברסיטה אינה בבחינת מונע הנזק הזול. הטלת חבות על גורם שכזה, נקבע, תוך חיובו למנוע את הנזק להבא, תחייב אותו להשקיע משאבים רבים מן הרצוי.

נוכח קביעה זו, בית המשפט קיבל את ערעורה של האוניברסיטה וקבע כי היא אינה חבה בגין ההפרות שבוצעו. נוכח העובדה שאחריותם של הסטודנט ושל מפלגת העובדה נותרה בעינה, הפיצויים שנפסקו להם – בסך 20,000 ש"ח – נותרו על כנם והם חבים בהם ביחד ולחוד. הסטודנט אחראי לסכום של 8,000 ש"ח בעוד המפלגה לסכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסקו לטובת האוניברסיטה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

בהערת אגב אציין כי פסק הדין מציין כאחד מהשיקולים בעד החלת הדוקטרינה החדשה את החשש מתת-אכיפה, נוכח העובדה שפעמים רבות אנו נתקלים במפרים אנונימיים, בציינו כי ההפרה התורמת מאפשרת "הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים". מעניין לציין שהשופט שכתב את חוות הדעת המרכזית הוא המשנה לנשיאה א' ריבלין, אותו שופט שנתן את חוות הדעת המרכזית בעניין מור, שם קבע כי לא ניתן להורות לחשוף את זהותו של משתמש אנונימי ללא חקיקה מתאימה. כעת, מייצר אותו שופט תרופה לבעית תת-האכיפה שהוחמרה עד מאוד בפסיקתו הקודמת.

(ע"א 7755/05 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ (מיום 20.6.2011))

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.