פסיקה: עובד ומעביד יכולים להסכים שאמצאת השירות תהיה בבעלות העובד

חוק הפטנטים קובע כי המצאה של עובד שהומצאה בתקופת שירותו ובעקבותיו היא המצאת שירות השייכת למעביד. ברם, הוראת חוק זו אינה הוראה קוגנטית והצדדים רשאים להתנות עליה בהסכם.
בעניין שנדון אך לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו התברר סכסוך בין מעסיק לעובדת. לאחר שהוגשה בקשת פטנט ארעית (פרוביזיונאל) בארצות הברית על שם העובדת בלבד, הוגשה גם בקשת PCT על שמה של העובדת ועל חשבונו של המעביד (פורסמה כ: WO/2010/049927). לאחר זמן קצר, התגלע סכסוך בין הצדדים בדבר הבעלות באמצאה כאשר כל צד טוען – שלי היא.
בית המשפט הבהיר, כי הנטל להראות כי אמצאה הינה אמצאת שירות, כהוראת סעיף 132 לחוק מוטל על שכמו של המעסיק. לעומת זאת, נטל ההוכחה להראות כי בין הצדדים נערך "הסכם אחר", המתלה על גבי הוראות סעיף 132 לחוק, מוטל על טוען טענה זו – דהיינו על העובדת.
בית המשפט בחן את עובדות המקרה וקבע כי אף שאין הסכם בכתב, הראיות מצביעות כי גרסת העובדת עדיפה על גרסת המעביד. בית המשפט סיכם את קביעתו העובדתית כדלהלן:

"ולסיום לא למותר לשוב ולהטעים, כי חברת אוריין הניחה לפתחו של בית המשפט גרסה קוטבית, שלפיה "כולה שלי". חברת אוריין בחרה שלא לצרף לתובענתה ראיות מהותיות שאינן מתיישבות עם גרסתה, ובכללן תכתובת דואר אלקטרוני שהתקיימה סמוך להגשתה של הבקשה הארעית, וכתב ההתחייבות שיעל נדרשה לחתום עליו לאחר הגשתה של הבקשה הבינלאומית. מכתב ההתחייבות עולה בבירור, כי בין הצדדים השתכללה הסכמה מוקדמת באשר לבעלות באמצאה, אך חברת אוריין בחרה שלא להציג עובדה זו לפני בית המשפט וממילא שלא התמודדה עימה. כאשר עומתה חברת אוריין עם המסמך, היו הסבריה סותרים ומגומגמים. אמנם במועד עריכתו של כתב ההתחייבות טענה חברת אוריין לקיומה של הסכמה מוקדמת שעניינה בעלות משותפת באמצאה, אך אוריין בחרה  להתעלם מהמסמך ולנסות לתפוס מרובה תוך שהיא טוענת להעדרה של הסכמה מוקדמת כלשהי. טענתה הנוספת של חברת אוריין, כי למדה על דבר הגשתן של הבקשות לרישום הפטנט רק בדיעבד לאחר קבלת מכתבו מיום 4/11/09 של עו"פ ברסלר, תלושה אף היא מהמציאות. עם קרוס נדבכיה המרכזיים של גרסת חברת אוריין, ובהינתנה של יריעת המחלוקת הקוטבית שהונחה לפני, גרסתה של יעל עדיפה בעיני על פני גרסתה של אוריין."

נוכח קביעה זו, נדחתה תביעתו של המעביד לצו הצהרתי כי הוא הבעלים של האמצאה נשוא בקשת הפטנט. כן נפסקו לטובת העובדת הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך של 60,000 ש"ח.

הערות:
שלוש סוגיות משפטיות מעניינות עולות לדידי מפסק הדין.

סמכות עניינית
בעיניי, כלל לא ברור שבית המשפט המחוזי הוא הפורום המוסמך לדון בתביעה. אסביר.
חוק בית הדין לעבודה קובע סמכות ייחודית לבתי הדין לעבודה מקום בו מדובר בסכסוך הנובע מיחסי עובד-מעביד. בלשונו של החוק:

(א) לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש);

כלומר, על פניו, בית הדין האזורי ולא בית המשפט המחוזי הוא הפורום המשפטי המוסמך להכריע בסכסוך שבין עובדת למעביד. לכך יש להוסיף כי, סעיף 133 לחוק הפטנטים מייצר סמכות מקבילה לרשם הפטנטים לדון בסכסוך בין עובד ומעביד בדבר היות אמצאה אמצאת שירות. היינו, על פניו, נראה כי הערכאה המוסמכת היתה אחת משתיים- בית הדין האזורי לעבודה או רשם הפטנטים.

בית המשפט לא נדרש לסוגיה זו, ונראה כי הצדדים כלל לא העלו אותה.
חזקת הבעלות בפטנט
בית המשפט נעזר בחזקה הקבועה בסעיף 76 לחוק הפטנטים בכדי לקבוע כי נטל השכנוע להראות כי המצאה היא המצאת שירותמוטל על כתפי המעביד. סעיף 76 קובע כדלהלן:

מי שהגיש בקשה לפטנט רואים אותו כבעל האמצאה, כל עוד לא הוכח ההיפך.

ברם, בענייננו כלל לא הוגשה בקשה לפטנט בישראל. כל שהוגשו היו בקשת פטנט ארעית (provisional) ובקשה בינלאומית. מניסוחו של סעיף 76 ברי כי הוא חל על בקשות פטנט בהן דן חוק הפטנטים – קרי בקשות פטנט בישראל. יתכן, כי ניתן לקבוע כי סעיף זה חל גם על בקשות בינלאומיות, לאור העובדה שפרק ג1' לחוק דן בבקשות אלו, ברם אין המדובר בקביעה ברורה מאליה ורצוי היה כי נקודה זו תובהר.
למען שלמות התמונה אבהיר כי, בית המשפט אינו נסמך על סעיף 76 אלא אך משתמש בו ככלי לביצוע היקש. כיוון שכך, אין ספק כי אף אם סעיף 76 אינו חל על בקשות בינלאומיות, הרי שאין המדובר בטעות משפטית בפסק הדין.
חובת ההודעה של העובד למעסיק
סעיף 131 לחוק הפטנטים קובע כי על עובד להודיע למעבידו בכתב אודות המצאה שהגיע אליה. כלל זה נועד בכדי למנוע מצב שבו העובד יבריח מהמעסיק נכסים השייכים לאחרון, ומכיוון שכך חובת ההודעה הינה רחבה וחלה אף על מקרים בהם אין מדובר בהמצאת שירות.
בעניין הנדון, אין מחלוקת כי המעביד ידע על ההמצאה, אך העובדת מעולם לא מסרה הודעה בכתב אודותיה. בית המשפט קבע כי דרישה זו אויינה נוכח הסכמת המעסיק כי בקשות הפטנט יוגשו בשמה של העובדת:

בא-כוחה של חברת אוריין טען גם, כי יש לייחס משמעות מכרעת לכך שיעל לא הודיעה לאוריין על האמצאה, וזאת בניגוד לסעיף 131 לחוק הפטנטים, אולם הסכמת למדן בשם חברת אוריין, כי בקשות הפטנט יוגשו בשמה של יעל, אשר ניתנו לאחר שיעל יידעה את למדן על ההמצאה ועל כוונתה להגישן, מייתרות את הצורך במתן הודעה כזו.

אנו נוכחים כי, בית המשפט ממשיך במגמה של איון חובת ההודעה הכתובה הקבועה בסעיף 131 לחוק. כזכור, כבר נקבע כי אין כל נפקות קניינית להפרת החובה האמורה בסעיף 131. ברם, כעת נקבע כי כאשר המעביד יודע בפועל אודות ההמצאה חובת ההודעה מתייתרת.
לעניין זה אבהיר, יכול וחובת ההודעה הקבועה בסעיף 131 היא דיספוזיטיבית כך שניתן להתנות עליה בהסכם בין הצדדים. ברם, קביעתו של בית המשפט – שונה היא. נקבע, כי לא נמסרה הודעה בכתב כדרישת המחוקק אך נוכח ידיעתו בפועל של המעביד אודות ההמצאה, אין לכך כל נפקות. קביעה שכזו מרמזת כי גם במקרים בהם נודע למעביד אודות המצאות של עובדיו ממקור אחר ואף כדרך אגב, תאויין הדרישה למתן הודעה למעביד.
בעיניי, אין זו מדיניות שיפוטית רצויה.

(ה"פ 37225-02-11 אוריין ש.מ. בע"מ נ' בונה (מיום 24.07.11))

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.