מוכרים את פלאפל מוסקו, אבל האם יש עליו בעלות?

לפני כשנה הושמע במספר תחנות רדיו פרסומת זכירה להפליא לפלאפל מוסקו תחת הסלוגן "המנה של המדינה". לימים התברר כי פלאפל מוסקו לא מבקש למכור כדורי פלאפל להמונים אלא זמן פירסום ברדיו גם לעסקים קטנים. שפ"מ זכיינית שידורי הפרסום ברשתות הרדיו של קול ישראל יצאה בקמפיין זה, כחלק מהקו האסטרטגי שנועד להבהיר לציבור ש"הפרסום ברדיו עובד".

מנה פלאפל. כזו לא תמצאו אצל מוסקו
(by Gilabrand, מתוך ויקימדיה)

עכשיו, כשנה לאחר מכן, שפ"מ מבקשת לסחוט את שאריות המיץ של המהלך השיווקי האפקטיבי של שנת 2010 ולהחזיר את המותג הפיקטיבי הזה לכותרות. שפ"מ מציעה את המותג "פלאפל מוסקו" למכירה.
רצון זה מעורר את השאלה המתבקשת – מה הם רוצים למכור?
בדיקה קלה במאגר סימני המסחר מלמד כי הסימן המעוצב "פלאפל מוסקו" (סימן מספר 229885, בסוג 43: שירותים להספקת מזון ומשקה) הוגש לרישום במאי שנת 2010 על ידי שפ"מ וכי הוא נרשם ביוני 2011, כך שעל פניו, יש לשפ"מ זכות למכור את סימן המסחר "פלאפל מוסקו" שבבעלותה. ברם, בדיקה מדוקדקת יותר תעלה שאלה – האם הסימן היה ראוי לרישום? בקשה לסימן מסחר – צריך שתוגש בתום לב, ומתוך כוונה ורצון כנים להשתמש בסימן בחיי המסחר. סימן מסחר לא נועד לשרת מטרה דפנסיבית של מניעה מאחרים (בניגוד, למשל, לפטנט), אלא נועד להגן על המוניטין שבעל הסימן צובר בסימנו על ידי השימוש שהוא עושה בסימן במסחר.
פקודת סימני המסחר אף מבהירה, בסעיף 41(ג), כי שימוש בסימן בפרסומת בלבד אינו בבחינת שימוש בתום לב בסימן. היינו, השימוש ששפ"מ עשתה בסימן – וברי כי מדובר בסוג השימוש היחיד שתכננה לעשות בו – אינו מהווה שימוש בתום לב. יתרה מכך, כאמור, הסימן שנרשם הוא סימן מעוצב המתייחס רק לעיצוב מסוים של הסימן ולא לסימן מילולי בגין שם המותג "פלאפל מוסקו". ספק אם ניתן לומר כי הסימן המעוצב הזה כלל הופיע בפרסומת (להבדיל מהסימן המילולי "פלאפל מוסקו") והיה רצון לעשות בה שימוש כלשהו (אף כזה שאינו בבחינת שימוש בתום לב). מכאן, כי לא מן הנמנע כי ייקבע שבקשת סימן מסחר "פלאפל מוסקו" הוגשה שלא בתום לב, וערכה הממוני אינו רב.

עם זאת, לאור הפירסום הרב שזכה המותג הזה, ייתכם ולשפ"מ תהיה זכות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ממי שישתמש במותג ללא אישורה. לעניין זה, פסק הדין בעניין א.ש.י.ר יכול לרמז על מתן זכויות מכוח עשיית עושר אף כאשר יש זכות מקבילה מכוח דיני הקניין הרוחני אשר, נוכח האיזונים שנקבעו עבורה, אינה חלה. זכות שכזו תינתן מקום בו ישנו "יסוד נוסף" המעיד על גזילה. לא מן הנמנע ששימוש בסימן האמור שהתפרסם רבות ימלא את דרישות "יסוד נוסף" זה.

על אף האמור, לשפ"מ יש זכויות קנייניות-רכושיות הקשורות במותג זה אותן תוכל למכור. שפ"מ תוכל למכור את זכויותיה על הפרסומת, לרבות הזכויות על המלל והלחן. ניתן היה גם לסבור שהסלוגן "המנה של המדינה" היה עשוי להיות בר-הגנה, אך הפסיקה בעניין סימני מסחר בגין סלוגנים מקשה במיוחד, ולא נראה שהסימן יוכל להירשם. בנוסף, ספק רב אם יש זכות יוצרים במטבע לשון זה, אשר בניגוד ל"הופה הולה הולה הולה" ו"אין סוסים שמדברים עברית", אין בו ייחודיות יוצאת דופן, כפי שהפסיקה דורשת.

לסיכום, כאשר מוכרים לכם מותג, רצוי שתבררו בציציותיו ותבדקו אילו זכויות מעבירים אליכם. נדמה כי אף הצלחתה השיווקית, לשפ"מ אין זכות אמיתית על המותג שיצרה מחמת שמעולם לא השתמשה בו במסחר.

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.