 |
| (cc by stevendepolo) |
בסוף השבוע האחרון התפרסמה הכתבה "המרדף אחר נוסחת הזהב" במוסף כלכליסט. כתבה זו המתארת סכסוך בין אוניברסיטת בר-אילן ובין ממציאה אחת שהצליחה לחבר בין יהלום ובין זהב בתהליך כימי. על פי הכתבה, התגלע סכסוך בין הצדדים שנבע מהחשש של הממציאה כי לא תזכה לתמורה הוגנת בגין המצאתה. על אף הערך הרב שיש להמצאתה, נראה כי הוצע לה לקבל תמלוגים בשיעור 1.5% מהרווחים שיצמחו מההמצאה.
על פי האמור בכתבה, שיעור נמוך זה נובע מכך שהיא תקבל רק 15% מתוך הסכום שיקבל הפרופ' שהוביל את המחקר, ואילו האחרון מקבל 40% מרווחי האוניברסיטה. רווחים אלו – הם רק 25% מכלל הרווחים, וזאת נוכח הסכם עם משקיע.
עוד מסופר בכתבה כי אף שבידי האוניברסיטה כל מחברות המעבדה של המחקר, הפרופ' וצוות המחקר שלו אינם מצליחים לשחזר את הניסוי המוצלח שערכה הממציאה עצמה, והם חושדים כי היא מסתירה חלק מהמידע עד שדרישותיה לתגמולים גבוהים יותר תתקבלנה.
אף שאיני מכיר את פרטי הפרשה, לאחר שקראתי את הכתבה, חשבתי שישנן מספר סוגיות מעניינות העולות מהאמור בה.
זיו, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, התמחה תחת שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי. כיום, זיו הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, אשר מתמקד בתחומי הקניין הרוחני ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.
