מחשבות בעקבות "המרדף אחר נוסחת הזהב"

(cc by stevendepolo)

בסוף השבוע האחרון התפרסמה הכתבה "המרדף אחר נוסחת הזהב" במוסף כלכליסט. כתבה זו המתארת סכסוך בין אוניברסיטת בר-אילן ובין ממציאה אחת שהצליחה לחבר בין יהלום ובין זהב בתהליך כימי. על פי הכתבה, התגלע סכסוך בין הצדדים שנבע מהחשש של הממציאה כי לא תזכה לתמורה הוגנת בגין המצאתה. על אף הערך הרב שיש להמצאתה, נראה כי הוצע לה לקבל תמלוגים בשיעור 1.5% מהרווחים שיצמחו מההמצאה.
על פי האמור בכתבה, שיעור נמוך זה נובע מכך שהיא תקבל רק 15% מתוך הסכום שיקבל הפרופ' שהוביל את המחקר, ואילו האחרון מקבל 40% מרווחי האוניברסיטה. רווחים אלו – הם רק 25% מכלל הרווחים, וזאת נוכח הסכם עם משקיע.

עוד מסופר בכתבה כי אף שבידי האוניברסיטה כל מחברות המעבדה של המחקר, הפרופ' וצוות המחקר שלו אינם מצליחים לשחזר את הניסוי המוצלח שערכה הממציאה עצמה, והם חושדים כי היא מסתירה חלק מהמידע עד שדרישותיה לתגמולים גבוהים יותר תתקבלנה.

אף שאיני מכיר את פרטי הפרשה, לאחר שקראתי את הכתבה, חשבתי שישנן מספר סוגיות מעניינות העולות מהאמור בה.

תמורה ראויה לממציא
תקנון הפטנטים והתגליות של אוניברסיטת בר אילן קובע כללים בדבר זכאות לתמורה, והוא קובע חלוקה של 40% לממציא ו-60% לאוניברסיטה. מדובר בקביעה נדיבה, התואמת את הנוהג באוניברסיטאות ובגופי המחקר והעדיפה בהרבה על המצב של ממציאי ההיי-טק.  תקנון זה מכיל עצמו אף על מקרים שבהם אין מדובר באמצאות שירות, כהגדרת חוק הפטנטים. כך למשל, מקום בו סטודנט – שלכל הדעות אינו עובד של האוניברסיטה – ממציא המצאה במסגרת לימודיו, יהיה הסטודנט זכאי לתגמול זה.
ברם, ואף שהתקנון מתייחס לאפשרות שהמצאה הינה תגלית משותפת, אין בתקנון התייחסות לאופן החלוקה בין מספר ממציאים שונים. נוכח לאקונה זו, ואף לאור פסיקת הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בעניין אילני, לא מן הנמנע כי בין הצדדים לא נקבע הסכם בדבר גובה התמורה המגיע לממציאה. כיוון שכך, סעיף 134 לחוק הפטנטים פותח בפניה את הדרך לפנות לוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים שתקבע את התמורה הראויה לה לאור מכלול הנסיבות, לרבות יוזמתה בהמצאה והתפקיד שבו הועסקה.
פנייה לוועדה עשויה לאפשר לממציא לזכות בתמורה גבוהה מזו שהוצעה לה.

דיות התיאור
על סמך המצאה זו הוגשו בקשות לפטנט ברחבי העולם, ברם לא מן הנמנע כי בקשות אלו אינן עומדות בדרישות של חוקי הפטנטים. כך, סעיף 12 לחוק הפטנטים הישראלי, כמו גם סעיף 112 לחוק הפטנטים האמריקאי דורשים כי תיאור ההמצאה יהיה מפורט דיו בכדי לאפשר לבעל מקצוע מיומן לנצל את ההמצאה. דרישה זו, המוכנה Enablement בלעז, נובעת מהעיקרון הבסיסי של דיני הפטנטים – גילוי תמורת בלעדיות. הממציא מתבקש לגלות את המצאתו ולתרום לידע האנושי מחד, ואילו מאידך הוא זוכה לבלעדיות מוגבלת בזמן על המצאה זו. אם הממציא אינו מספק די מידע בכדי שאחרים יוכלו לנצל את ההמצאה, הרי שהוא לא עומד בצד שלו של "העסקה".
על פי המתואר בכתבה, נראה כי הפרטים שבידי האוניברסיטה אינם מספקים. הטענה היא כי פרטים אלו חסרים נוכח הסתרתה של הממציאה. טענה זו היא חרב פיפיות כלפי האוניברסיטה ועשויה לשמש כנגדה כמעין הודאה בתיאור שאינו מספק.

 

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.