סמכות עניינית לדון בקניין רוחני

(cc by-nc-sa too many jennifers)

ברשימה קצרה זו, אבקש להבהיר את משמעותו של סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, המתייחס לסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה בעניין קניין רוחני. אף שנדמה לי שהדין בעניין זה ברור, לעיתים רבות אני שומע כי אנשים מתקשים וסוברים בטעות כי כל תביעה הנוגעת לקניין רוחני נמצאת בסמכותו הבלעדית של בית המשפט המחוזי.

כללי הסמכות העניינית הרגילים

על פי רוב, הסמכות העניינית לדון בתביעה נגזר משאלת הסעד המבוקש במסגרת הפסיקה ושוויו. כך, אם שווי הסעד אינו עולה על 2,500,000 ש"ח, תהיה הסמכות לדון בתביעה נתונה בידי בית משפט השלום, ואילו אם שווי הסעד גבוה יותר, יש להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי. אך מה הדין כאשר הסעד המבוקש הינו צו מניעה? סעד כזה נחשב כסעד שלא ניתן להעריך את שוויו בכסף, וככזה נופל בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

חלוקת הסמכות העניינית בין בתי המשפט השונים

בעניין רע"א  7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ הובהר כי מקום בו בעל דין עתר לשני סעדים: סעד כספי הנמצא בסמכות בית משפט השלום וצו מניעה כלשהו, הנמצא מטבעו בסמכות בית המשפט המחוזי, לא יהיה מנוס מפיצול הדיון לשתי הערכאות השונות. בתביעות בעניין קניין רוחני שני סעדים אלה נמצאים זה לצד זה פעמים רבות. כך למשל, תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים לרוב תעתור לסעד מניעתי ביחס להמשך ההפרה בנוסף לפיצויים ללא הוכחת נזק בגובה של 100,00 ש"ח בגין כל הפרה שבוצעה. מקום בו מדובר בפחות מ-25 הפרות, ובהנחה ועותרים אך לפיצויים ללא הוכחת נזק, הסעד הכספי המבוקש מצוי בסמכות בית משפט השלום. מצב זה חוזר על עצמו בדיני הקניין הרוחני השונים, בין אם הדין מקים זכאות לפיצויים ללא הוכחת נזק בגין ההפרה (למשל, בעניין גזל סוד מסחרי) ובין אם לאו (למשל, בעניין הפרת פטנט).

הפתרון לבעיה – דיון מאוחד בבית המשפט המחוזי בכלל הסעדים

כיוון שכך, המחוקק שזיהה את חוסר היעילות הכרוכה בניהול שני הליכים דומים בפני שתי ערכאות, ביקש למנוע מצב זה להפוך לעניין שכיח, והוסיף את סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט שזו לשונו:

תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2);
בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:

(א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;
(ב) (נמחק);
(ג) פקודת הפטנטים והמדגמים;
(ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;
(ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;
(ו) פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;
(ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;
(ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;
(ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג-2003 הבהיר המחוקק את מטרת הסעיף:

"תביעות בתחום הקגין הרוחני מתאפיינות, בדרך כלל, בכך שהן כוללות סעד כספי בצד צו מניעה נגד המשך הפרת הזכויות. כללי הסמכות הענינית הקיימים, כפי שפורשו לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון רע״א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע״מ נ׳ שוורץ, פ־ד גג(ו) בעמי 670), מובילים פעמים רבות לפיצול של תביעות בעניני קנין רוחני בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום: פיצול זה מכביד על הצדדים ועל המערכת המשפטית, בלא הצדקה ענינית. הצעת חוק זו באה למנוע את הצורך בפיצול סעדים במקרים האמורים, על ידי מתן אפשרות לכרוך סעדים כספיים בתביעות לצו מניעה וצו עשה בתחום הקנין הרוחני, המוגשות לבית משפט מחוזי"

היינו, עתה, מקום בו עותרים לשני סעדים או יותר בענייני קניין רוחני, אם בית המשפט המחוזי יהיה מוסמך לדון בסעד אחד (למשל, כיוון שמדובר בצו מניעה שנמצא בתחום סמכותו) הרי שהוא יהיה מוסמך לדון בכלל הסעדים, אפילו אם ברגיל הם לא בגדרי סמכותו.

נדייק. אין משמעות הסעיף כי כל עניין קניין רוחני מצוי בסמכותו של בית המשפט המחוזי, כפי שאנשים טועים לחשוב לא אחת, אלא כי לאחר שקנה סמכות על תביעה לסעד אחד, הוא קונה סמכות עניינית לדון בכל התביעות הכרוכות בה, לרבות כאלו שהן ברגיל בגדרי סמכותו של בית משפט השלום.

לעניין זה יוער, כי אף שהמחוקק פתר את הבעיה ביחס לתביעות בענייני קניין רוחני, בתביעות אחרות, דוגמת לשון הרע, אותה בעיה של פיצול סעדים המחייבת הגשת שתי תביעות נפרדות, עשויה עדיין להתקיים.

סיכום

לסיכום, ברשימה זו ביקשתי להבהיר מה משמעותו הנכונה של סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט. ביקשתי להראות כי הוא מקנה סמכות לבית המשפט המחוזי לדון באגד תביעות קניין רוחניות הכרוכות זו בזו, ובלבד שהיתה לו סמכות לדון באחת מהן מכוח הכללים האחרים. רשימה זו, מטבעה, אינה ממצה את כללי הסמכות העניינית שעשויים לחול בענייני קניין רוחני. כך למשל, כלל לא התייחסתי כאן לסמכותו העניינית של רשם הפטנטים בענייני פטנטים, סימני מסחר ומדגמים, ואף לא לסמכות בתי הדין לעבודה. לקריאה נוספת ראו "סמכות עניינית בדיני קניין רוחני בכלל ובנוגע לבעלות על אמצאות בפרט".

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.