פסיקה: הועד האולימפי העתיק את קישקשתא

שפיציק (מתוך אתר: olympic.one.co.il. צלם: משה חרמון)

עיקר דמותו של קישקשתא הועתקה לדמותו של "שפיציק", הקמע של המשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת לונדון 2012 – כך קבע בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי עניין לנו בהפרת זכות יוצרים ואף בגניבת עין.

הגנת זכות היוצרים

בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי קיימת הגנת זכות יוצרים בגין דמותו של קישקשתא, שכן גם על דמות בדיוניות ודמיוניות יכול שתהיה זכות יוצרים. ברם, נטען על ידי הנתבע כי דמותו של שפיצק אינה העתקה של דמותו של קישקשתא, כי אם ביטוי נפרד לאותו רעיון – האנשה של צבר.

בית המשפט קבע, כי בהעדר ביסוס ראייתי מתאים, נדחית טענת הנתבע שיצר את היצירה בצורה עצמאית ולא העתיק מדמותו של קשקשתא. נקבע, שישנו דמיון מהותי בין שתי הדמויות. בית המשפט הבהיר:

"לעניין הדמיון המהותי בין שתי הדמויות, הנושא העובדתי שבמחלוקת בין בעלי-הדין, הרי המבחן הוא של הרושם הכללי של בית-המשפט. (…) כפי שציינו באי-כוח התובעת (…) יש דמיון: בראש הגדול, האליפטי  הקירח והקוצני, בצורת האוזניים, בסידור העלים, בצורת האוזניים שאחת מהן מורכבת משני עלים, בקוציות האוזניים. השאלה כאמור, היא האם קיים דמיון מהותי והאם אלמנטים היחודיים ליצירה המוגנת נמצאים גם בזו המועתקת, ולא האם ביצירת הנתבע הוספו אלמנטים נוספים, (כמו חולצה שונה, או החזקת לפיד, או שם אחר של הדמות), שאינם מעלים ואינם מורידים לענייננו"

קישקשתא. (תמונה מתוך פסק הדין)

כיוון שכך, נקבע כי היצירה של שפיציק הינה בבחינת העתקה של חלק מהותי מיצירת קישקשתא, בניגוד לזכות היוצרים בדמות אחרונה זו.

הגנה נגד הטעייה – סימן מסחר מוכר היטב וגניבת עין

בית המשפט הוסיף ובחן האם קיימת הגנה לדמות קישקשתא מכוח המוניטין הרב הקיים לו, ואשר לא היתה מחלוקת על קיומו. מכוח מוניטין זה, יכול שתהיה הגנה של סימן מסחר מוכר היטב, אף אם סימן זה לא נרשם, ואף יכולה להיות הגנה של גניבת עין.

בית המשפט קבע כי עדיפה בחינת הסוגיה עם משקפי דיני גניבת העין:

"בעקבות הפסיקה באנגליה, אני סבור שבצד העילה מכוח דיני זכות יוצרים (ראו לעיל), הרי המסגרת המשפטית הנכונה לדיון במקרים של חיקוי או העתקה של דמויות (דמיוניות או אמיתיות) היא זו של העוולה של גניבת עין, שהיקפה רחב מזו המוקנית מכוח דיני זכות יוצרים או סימני המסחר ראו בהקשר זה גם דברי השופט ד"ר א' גרוניס בעניין רע"א 4322/09 ש.א. פורמט סחר ושירותים (1994) בע"מ נ' א.ש. שניר בע"מ, מיום 3.8.09 (סעיף 4 לפסק הדין) ולכן אבחן את השאלות שבמחלוקת גם בהקשר זה.
העוולה של גניבת עין אף נותנת מענה, במקרה מתאים, לנושא של דילול Dilution של מוניטין, העשויה להתעורר במקרים של שימוש בדמות ידועה לצורך מסע פרסום בלתי מורשה. עניין זה הוזכר על-ידי השופט י' אנגלרד בפסה"ד ע"א 6181/96 יגאל קרדי נ' Bacardi & Co. פ"ד נב(3) 276, 282 א'-ה'."

ובהמשך קבע כי עוולת גניבת העין אף תאפשר הגנה במקרה של קבלת חסות שקרית, בדומה למצב דכאן:

"אין מניעה, איפא, שתביעה בעילה של עוולת גניבת עין תצליח במקרה של "תמיכה שקרית" (false endorsement) דהיינו אישור או תמיכה שניתן למסע תעמולה על-ידי שימוש בדמות שהיא חיקוי או העתק מטעה של זו המקורית.  על התובע להוכיח את המוניטין שצבר הסימן (כמו בכל תביעה אחרת מכוח העוולה, מוניטין שבענייננו אינו שנוי במחלוקת), וכן עליו להראות שפעולות הנתבע מעבירות מסר מטעה שיגרום לחלק לא מבוטל של הציבור לחשוב שסחורותיו, (ואני מוסיף: פעילותו), זכו לאישור או המלצה של הדמות/בעליו (התובע) "

ואכן, לאור קיומו של מוניטין, ולאחר שבית המשפט קבע כי ישנו דמיון מהותי, העלול להטעות, נקבע כי בוצע אף עוולת גניבת עין.

נקבע, כי אין מדובר בשימוש באותו עיקרון של "צבר מאונש" אלא שהדמיון בין הדמויות הוא גדול בהרבה מכך, ועולה החש שמא הציבור יוטעה:

"לא נעשה שימוש רק בעקרון של "צבר מואנש", אלא הרושם המתקבל הוא של דמיון העלול להטעות. בשני המקרים גודלו של הראש, כאמור, הוא בלתי-פרופורציונאלי לשאר חלקי הגוף, והוא הדין בכפות הידיים. עיצוב האזניים דומה וכן דרך סידור הקוצים.  נעשה שימוש בצבע ירוק כמעט זהה. (…) השימוש בדמות המוכרת מהעבר לא רק יוצר רושם מוטעה של הסכמת בעל הזכות לשימוש הנעשה עתה על ידי הנתבע, אלא הוא מביא לכך שמוקדשת תשומת צרכנית, שאלמלא פרסומה של הדמות הדמיונית והמוניטין שרכשה, כלל לא היתה מוקדשת לשימוש הנוכחי."

נוכח קביעותיו של בית המשפט, ניתן צו מניעה קבועה האוסר על שימוש בדמות שפיציק ואף על השמדת האמצעים ששימשו ביצורה. בית המשפט קבע כי אין מקום לסעד כספי כלשהו נוכח העדר שימוש של ממש בדמות בשלב שבו הוגשה התביעה והוכרעה. עם זאת, נפסקו לטובת התובעת הוצאות בסך 50,000 ש"ח.

(ת"א (ת"א) 48048-01-12 מדינת ישראל הטלביזיה החינוכית הישראלית נ' הוועד האולימפי בישראל  (מיום 5.02.2012))

הערות:

החיפזון מן השטן?

פסק הדין ניתן תוך זמן קצר ביותר, ואולי אפילו נקבע שיא אולימפי חדש (pun intended): כתב התביעה הוגש ביום 24.01.2012. הדיון בו – ולא רק בבקשה לסעדים זמניים – נעשה תוך יומיים(!) ועל בסיס דיון זה, ניתן פסק דין ביום 5.02.2012. נראה שעניינו של הוועד האולימפי נפגע כתוצאה מהדיון המהיר, שכן בית המשפט סירב לתת משקל כלשהו לתצהיר של מי שעיצב את דמותו של שפיציק, וזאת מן הסיבה שהוא יצא את הארץ לאחר שחתם על תצהירו ולא נכח בדיון. ברי, כי בצדק נמנע בית המשפט מלתת משקל לתצהיר שכן לא ניתנה לתובעים הזדמנות לחקור את העד, אך בי מקנן החשש שהרצון לסיים את ההליך במהירות, פגע בזכויות הדיוניות של הנתבע. בעיניי, מוטב היה שבית המשפט היה מרשה את היעדרו של המצהיר ולא נסמך על עניין זה בהחלטתו.

כך או כך, אין כוונתי כי בית המשפט שגא בהחלטתו, אלא שיכול להיות שהנתבע לא כלכל צעדיו בכך שהסכים לסד זמנים בלתי אפשרי ואף נפגע ממנו.

זכות יוצרים – בלעדיות על העתקה ולא בלעדיות על יצירה בלתי תלויה

כידוע, זכות יוצרים מגינה מפני העתקה ויצירה נגזרת מתוך היצירה המוגנת. היינו, יצירה עצמאית אף אם זהה, לעולם לא תפר זכות יוצרים. כל זאת מתאים לדיון תיאורטי, אך בפועל לעולם יטען הנתבע כי יצר את יצירתו באופן עצמאי. המבחן הראייתי שבתי המשפט מחילים הוא מבחן של נגישות ושל דמיון מהותי. כך גם במקרה זה, כאשר הטענה העובדתית של יצירה עצמאית נדחתה, נותר בית המשפט לבחון את הסוגיה מבחינת הדימיון המהותי בין שתי היצירות ואת הנגישות (בה הודה מעצב שפיציק) לדמותו של קישקשתא.

צו מניעה קבוע – האם יש מקום לדיון במאזן הנוחות?

כאשר בית המשפט התפנה לדון בסעדים, הוא ציין:

36. העובדה שהפנייה לבית-המשפט נעשתה בסמוך להחלטת הנתבע בדבר דמות הקמע, לצד קיום האולימפיאדה רק בחדשי הקיץ, מונעת טענה כי בשל שיקולים של מאזן הנוחות אין להעניק לתובעת את הסעד העיקרי המתבקש של צו מניעה (עד כמה שטענה מעין זו עומדת לנתבע במקום שנדונה תביעה מכוח סעד קנייני או מעין קנייני).

כידוע, הפסיקה הישראלית הכירה במבחנים של דיני היושר למתן צווי מניעה לעניין צווי מניעה זמניים. הכרה זו אף עוגנה בתקנות סדר הדין האזרחי. על פי דיני היושר, סעד של צו מניעה ניתן כאשר פיצוי כספי לכשעצמו אינו מספק בגין הנזק הבלתי הפיך שייגרם אם הנתבע ימשיך במעשיו, וכאשר מאזן הנוחות – הנזק שייגרם לתובע לעומת זה שייגרם לנתבע – נוטה לטובתו של התובע.

ברם, בישראל, ומתוך תפיסה קניינית, צו מניעה קבוע הוא עניין שבזכות, אשר בית משפט יכול לשלול רק במקרים מיוחדים (ראו, למשל, חוק הפטנטים, סעיף 183 וכן סעיף 117; חוק זכות יוצרים, סעיף 53), וזאת להבדיל מן המצב בדין האמריקאי. על אף האמור, בית המשפט בחר להתייחס לטענה, שאף לדבריו, ספק אם יש לה ביסוס משפטי. נדמה לי, שדי בהתייחסות בכדי לפתוח פתח למקרים הבאים, וחבל שכך. התפיסה הקניינית של דיני הקניין הרוחני בישראל משמעותה כי בעלי הזכויות זכאים למנוע מאחרים שימוש בקניינם, אף אם הנזק שנגרם להם משימוש היה קטן ואף הפיך. כך למשל, אם בחצר ביתי עובר שביל שיקצר את דרכם של מטיילים רבים, ועל אף שהדבר יגרום לי חוסר נחות מזערי אם בכלל, אני עדיין אדון לביתי ורשאי לאסור על הציבור להשיג את גבולי. כך בקניין הגשמי וכך אף בקניין הרוחני.

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.