פסיקה: אין חשש להטעיה במקרה של זיוף זול

(cc by-nc Houston Marsh)

האם  חיקוי זול וברור מהווה עוולה של גניבת עין? בית המשפט העליון העלה שאלה זו בהחלטה תקדמית, והשיב תשובה מפתיעה – לא.

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

עוולה זו, קובעת ההלכה הפסוקה, דורשת הוכחתם של שני רכיבים: הראשון, כי העוסק רכש מוניטין בנכס או בשירות אותו הוא מציע, והשני – חשש מפני הטעיית הציבור שיסבור בטעות כי הנכס או השירות של הנתבע, שייך לתובע. אף שאחד הרכיבים מדבר בחשש מפני הטעיית הצרכנים, דיני גניבת העין לא נועדו להגן על הציבור, כי אם על קניינו של העוסק – המוניטין שצבר.

בלשון בית המשפט:

"בבסיס עוולת גניבת העין עומד הערך של הגנה על האינטרס הקנייני של העוסק, ולא של ההגנה על אינטרס ציבור הצרכנים (ראו ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2) 856, 866 (2000)). העוולה נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, עומד הצורך להגן על האינטרס הקנייני של בעל מוניטין מפני מי שמבקש "להתעטף" במוניטין זה על חשבונו. מנגד, אל מול הרצון להגן על המוניטין עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית שתשרת במידה הרבה ביותר את קהל הצרכנים (עניין עיתון משפחה, בעמ' 946; עניין פרוינדליך, בעמ' 867; עניין אווזי, בפס' 18). זאת משום שההגנה הניתנת בגניבת עין מקנה למעשה מונופול ליצרן הראשון. "

במקרה שנדון כי עיצוב דגמי בגדים של המערערת, מעצבת אופנה, הועתקו ונמכרו בחנויות מתחרות. למעשה, דובר על שני דגמי מכנסיים ודגם שמלה, אשר כולם הועתקו – אחד לאחד, ככל שניתן להבין מפסק הדין. אך, בחנויות השונות, החיקויים נמכרו במחירים זולים בהרבה. יתרה מכך, חנות אחת אף הפליאה לעשות ומכרה את המקור במחיר 199 ש"ח ואת החיקוי במחצית המחיר, תוך הצהרה מפורשת לקונים:

"כך, קונים אשר שאלו את המוכרים בחנויות לפשר ההפרש במחירי השמלות נענו כי השמלה היקרה יותר היא של המעצבת והשמלה הזולה היא חיקוי"

בית המשפט העליון דחה את התביעה וקבע כי לא הוכחה עוולת גניבת העין.נקבע, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של מוניטין כמו גם חשש מפני הטעייה. ביחס לרכיב ההטעייה, הוא המעניין לטעמי, דווקא העובדה שהובהר לצרכנים כי מדובר בחיקוי היא שמלמדת כי לא מתקיים חשש סביר להטעיית הלקוחות.

בנוסף, נדחתה גם טענה  בדבר עשיית עושר שלא כדין. זאת כיוון שנקבע כי לא הוכחה התעשרות וכי מדובר במחדל של התובעת עצמה אשר ויתרה על קבלת צו למתן חשבונות ומשכך לא יכלה להוכיח קיומה של התעשרות וגובהה.

בסופו של יום, בית המשפט העליון דחה את התביעה והטיל הוצאות לטובת הנתבעים בסך 15,000 ש"ח.

(ע"א 9070/10 דדון-יפרח נ' א.ת סנאפ בע"מ (מיום 12.03.2012))

חיקוי ברור (cc by-nc-nd eclipse_etc)

הערות:

חיקוי ברור אינו גניבת עין

על פי הניתוח של בית המשפט, נראה כי מקום שבו עובדת היות המוצר חיקוי היא גלויה לציבור, לא יכולה להיות עוולה של גניבת עין. כך למשל, יהיה המצב כאשר ימכרו נעל "הייק" בשוק, אדידס זולה עם ארבעה פסים או כאשר מוכרים תיקי לואי ויטון בצ'יינה טאון בניו יורק. נראה, כי כל מה שבעל עסק צריך לעשות בכדי להימנע מביצוע עוולה זו הוא לתלות שלט ברור או לדאוג לעדכן כל לקוח – לא מדובר, חלילה, במוצר האמיתי, אלא בחיקוי שלו. לעניין זה, נראה שאפילו אין צורך למכור את החיקוי בזול, ומספיק יהיה לעדכן את הציבור כי מדובר בחיקוי.

לעניין זה, מעניין להזכיר פסק דין מחוזי מהזמן האחרון בעניין חיקויים של טומי הילפילגר. שם, אומנם לא נקבע שבוצעה גניבת עין, אך זאת לאור אי הוכחת מוניטין בלבד ועל אף שהחשש להטעייה הוכח.

מבחן חשש מפני הטעייה – מבחן זהה לסימני מסחר

כידוע, המבחן לקיומו של חשש מפני הטעייה הינו מבחן זהה בעיקרו למבחן ביחס לסימני מסחר. עם זאת, בכל הנוגע לסימני מסחר, הבחינה היא למול סימן המסחר עצמו, ואילו בגניבת עין נבחנית כלל ההתנהלות. משכך, על פניו, נראה לי שהטיעון שמדובר בחיקוי ברור לא יוכל לסייע בהתחמקות מטענה בדבר הפרת סימן מסחר. משכך, ניתן לראות פעם נוספת, מדוע כדאי לבצע רישום של סימן מסחר.

האם קיימת עילת תביעה אחרת?

בית המשפט העיר כי הוא סולד ממעשי הנתבעים וציין באימרת אגב, כי יתכן ויש עילות תביעה אחרות כנגדם:

"אמת, המשיבים מכרו העתקים של דגמי המערערת במחירים נמוכים, בזמן שהיו בקשרים עסקיים עם המערערת והתכוונו למכור גם את סחורתה. התנהלותם מעוררת סלידה. יתכן – ואין בכוונתי לקבוע מסמרות בדבר – כי דרך התנהלות זו מקימה עילות תביעה אחרות – חוזיות או צרכניות"

כשלעצמי, אני מתקשה להבין אילו עילות אחרות יש שאינן מתבססות על קשר מסחרי קודם ואשר עומדות למעצבת שאת עיצוביה העתיקו.

ההגנה שהיתה חסרה – מדגם

לו המעצבת היתה משכילה להגן על העיצובים שלה באמצעות רישום מדגם, היא היתה זוכה בדין. לאחרונה דיווחתי על הפרות מדגם בבגדי ים שם פסקו צו מניעה ופיצויים כספיים. הגנת המדגם הינה הגנה זולה מאוד, בדומה לרישומו של סימן מסחר ואף פחות מכך. כיוון שכך, ומי שמבקש להגן על עיצוביו מהעתקה ומחיקוי בוטה, מוטב שיפעל בטרם עת לרישום זכויותיו.

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.