פסיקה: טעות אדמיניסטרטיבית של משרד עורך הפטנטים – טעות בלתי נמנעת

שעון חול

(cc by-nc he_boden)

בעלת פטנט ישראלי 154325 ביקשה להאריך את תקופת ההגנה של הפטנט, בהתאם להוראות סימן ב1' לפרק ד' לחוק הפטנטים. המועד להגשת בקשה מתאימה היה ביולי 2011, אך רק כחצי שנה לאחר מכן, בינואר 2012, לראשונה, הוגשה בקשה להארכת המועד. אף איחור ניכר זה, נעתרה סגנית רשם הפטנטים לבקשה.

סעיף 164(א1) לחוק הפטנטים קובע:

על אף האמור בסעיף קטן (א), לא יאריך הרשם את המועד הקבוע בסעיף 64טו אלא אם כן שוכנע כי במועד בו היה על מבקש צו הארכה להגיש את הבקשה למתן צו הארכה, לא ניתן היה לעשות כן, בשל סיבות שלמבקש ולבא-כוחו לא היתה שליטה עליהן ושלא ניתן היה למנען.

אף לשון זו, המתייחסת לחוסר השליטה של המבקש ובא-כוחו, נקבע כי במקרה זה, כאשר האיחור נבע מטעות משרדית אצל עורך הפטנטים של המבקש, ניתן להאריך את המועד. המבקש הסביר את הטעות ברישום שגוי של תאריך התזכורת במערכת המעקב של בא-כוחו – רישום התאריך 1.12.2011 תחת התאריך 1.12.2010.

נקבע, כי בדומה לסעיף 164(א)(1), המתייחס להארכת מועדים ביחס לדרישת דין קדימה לפי סעיף 10 לחוק, אשר פורש במסגרת חוזר רשם מ.נ. 57 כמצריך סטנדרט זהירות של Due Care, כך גם לעניין סעיף 164(א1). מכאן, שהמבחן הינו מבחן של נקיטת אמצעי זהירות סבירים לשם הגשת הבקשה במועדה.

עוד נקבע, כי יש לבחון מכלול שיקולים נוספים דוגמת שקידה ראויה בהגשת בקשת האורכה עם גילוי הצורך בה, משך האיחור, ותאריך פקיעת הפטנט. בנסיבות התיק הנוכחי נקבע:

מדובר באיחור בלתי מבוטל של כשבעה חודשים. איחור זה נבע מטעות בתום לב וזאת למרות שקיימים אצל ב"כ המבקשת אמצעי זהירות סבירים שמטרתם להבטיח הגשת הבקשה לצו הארכה במועד, היינו מערכת מעקבים ממוחשבת ועובדים מיומנים המפעילים אותה. למרות האיחור הניכר, נסיבות הטעות וגילוייה, כפי שתוארו בתצהירים, הפעולה המידית של ב"כ המבקשת לתיקון הטעות באמצעות הגשת בקשה להארכת מועד ומשך הזמן הרב עד לפקיעת הפטנט (למעלה מ-9 שנים) מטים את הכף לטובת המבקשת.

משכך, הבקשה אושרה וניתנה אורכה להגשת הבקשה להארכת תקופת הפטנט.

( פטנט מס' 154325 (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להארכת תקופת הגנה) Centocor Ortho Biotech Inc. (מיום 27.03.2012))

הערות:

מבחן ה-Due Care – האם המבחן הנכון?

על פניו, מבחן ה-Due Care שונה מהותית מהמבחן הקבוע בחוק, שכן בניגוד לאמור בחוק, מבחן ה-Due Care מתייחס לנסיבות שלמבקש ולבא כוחו יש שליטה עליהן, וחרף שקידה ראויה ונקיטת אמצעים סבירים, עלה הצורך בארכה. הקביעה באשר להוראות סעיף 164(א)(1) (ביחס לתביעת דין קדימה) נובעת, אליבא דחוזר רשם, מרצון להרמוניזציה של הדינים, כך שארכות מועד לפי אמנת פריז ולפי מערכת ה-PCT ידרשו לעמוד באותו סטנדרט בדיוק. נדמה לי שתכלית ראויה זו, אינה מתקיימת ככל שהדבר נוגע לבקשה להארכת תקופת הגנת הפטנט.

כך או כך, ההחלטה עצמה מנומקת (ולשיטתי, נוקטת בנימוקים טובים בהרבה מההחלטות עליה היא נסמכת).

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.