התקדמות המצאתית כשאלה של עובדה ומשפט

(cc by-sa HCQ)

אחד מפסקי הדין המונומנטלים בדיני הפטנטים האמריקאים הוא פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין Graham נגד John Deere. בפסק דין זה נקבעה ההלכה הבסיסית בדבר התקדמות המצאתית. בין היתר, שם הכיר בית המשפט גם במבחני עזר לשאלת ההתקדמות ההמצאתית ובהם קיומו של חסר מתמשך, הצלחה מסחרית והתגובה של הקהילה הרלוונטית לאמצאה. השבוע, גם אנחנו זכינו בפסק דין של בית המשפט העליון הנקרא על שם ג'ון דיר, וגם הוא מתייחס לאותה סוגייה ממש.

הממציא, אמיר כהן, הגיש בשנת 1995 בקשה לפטנט להגן על טפטת המים שהמציא. בקשה זו אושרה לרישום, אלא שג'ון דיר התנגדה לבקשה. במסגרת הליך ההתנגדות, שנראה שארך שנים רבות, הצליחה ג'ון דיר לשכנע את סגן רשם הפטנטים כי האמצאה אינה בעלת התקדמות המצאתית. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה כאשר בית המשפט מצדד בקביעת סגן הרשם ומוסיף כי לאור הראיות שהוצגו, האמצאה אף אינה חדשה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. כבוד השופט הנדל בחן את הבקשה ודחה אותה. אלא, שאף שמדובר בבקשת רשות – ועוד בגלגול שלישי, בה אין צורך לדון בגופו של עניין, בחר השופט להתייחס לטענות לגופן. בית המשפט ביכר לקבוע כי מדובר בסוגיות עובדתיות בהן ערכאת הערעור אינה מרבה להתערב. בית המשפט חזר על ההלכה המושרת כי שאלת החידוש היא עניין שבעובדה:

"קיומו של חידוש הוא כאמור עניין עובדתי. יש להשיב לשאלה האם נוצרה יצירה שלא הייתה קיימת בעבר. המחלוקת בין סגן הרשם לבין בית המשפט המחוזי נסובה סביב כלִי העזר להכרעה – מתי הבחין המומחה בחידוש הנטען – ולא בהכרעה עצמה – האם קיים חידוש. היה ויושם דגש על האחרונה, נדמה כי אף הרשם אינו חולק שחיבורי ה-"Snap" קיימים מכבר בפטנט דרמיצקיס, והדברים צוינו על ידו יותר מפעם אחת. "

התקדמות המצאתית, לעומת זאת, היא שאלה המערבבת בין עובדה ומשפט. כך קבעה ההלכה מימים-ימימה:

"הקביעה, כי התקדמות פלונית נראית או אינה נראית כעניין המובן מאליו לבעל מקצוע ממוצע, אינה קביעה עובדתית גרידא, אלא היא מסקנה, שבית המשפט מסיק מחומר הראיות שלפניו… את הראיות יש להגיש לפני בית המשפט בדרך המקובלת, אך את המסקנה מסיק בית המשפט עצמו. אין היא עניין לעדים מומחים – אם כי אלה עשויים לעתים לסייע… אלא עניין היא לבית המשפט עצמו… נמצא, כי אין חובה על בית המשפט לשמוע עדים מומחים בשאלה, אם בעל מקצוע ממוצע היה רואה את ההמצאה כמובנת מאליה". (ע"א 433/82 בחרי נ' פדלון, לט(3) 533)

גם בעניין זה בית המשפט ציין כי לא נפל כל פגם בהכרעת הערכאות הוקדמות, וזאת לאור הראיות שהוצגו.

כיוון שכך, הבקשה נדחתה תוך חיוב המבקש בהוצאות בסך 18,000 ש"ח.

(רע"א 7337/12 כהן נ' John Deere Water Ltd (מיום 12.03.2013))

הערות:

כבוד השופט הנדל ציין, בפסקה 7, כדלהלן:

"בתור אמת מידה, בעל המקצוע הממוצע הוא המוקד בתנאי זה. בשונה מן האדם הסביר או האדם מן היישוב, שהם מונחים נורמטיביים, בעל המקצוע הממוצע הינו מעין הגדרה עובדתית."

בקריאה ראשונה עשוי הקורא לסבור (וכך סברתי אני) כי בית המשפט טועה וקובע שהשאלה מיהו בעל מקצוע ממוצע היא שאלה עובדתית, והרי ברור שלא כך הוא. בעל מקצוע ממוצע הוא פיקציה. הוא אינו ממוצע במובן האריתמטי של המילה, אלא ממוצע במובן האיכות: ממוצע ביחס לתחום הטכנולוגי. יכול שמדובר בעובד אחד ולעיתים בעל המקצוע הממוצע הוא צוות של מומחים שונים. שאלת ההתקדמות ההמצאתית, בניגוד לשאלת החידוש, היא שאלה שאינה אך עניין שבעובדה אלא היא שאלה משפטית שמתבססת על הכרעות עובדתיות. הפן המשפטי המובהק ביותר של שאלה זו הוא אותו "בעל מקצוע ממוצע".

לטעמי, ובקריאה שניה ושלישית, בית המשפט מבהיר שהשאלה של התקדמות המצאתית אינה שאלה נורמטיבית – "מה ראוי?" – אלא שאלה פוזיטיבית – "מה מצוי?". האדם הסביר הוא פיקציה משפטית שנועדה להחדיר ערכים רצויים לתוך המשפט. בדומה לו, גם בעל המקצוע הממוצע הוא פיקציה. אך בשונה ממנו, המטרה של פיקציה זו היא שונה. ליצור רף של חדשנות מספק לשם קבלת פטנט. רף זה לא יכלול שאלות ערכיות כגון האם ראוי שנדבר בשיפור של נשק השמדה המוני או במכשיר לחילול שבת. רף זה הוא רף משפטי אך הוא מעוגן בבסיס עובדתית ולא נורמטיבי.

באותה פרשה מפורסמת, כאשר מר בש הואשם בגרם מוות ברשלנות לאחר שהותיר בחצר מקרר שלימים הפך מלכודת מוות לילדים, ניסו סנגוריו להראות כי הדבר לא היה צפוי בעיניו של האדם הסביר. לשם כך הביאו שורה של עדים שהצהירו שהם לא שיערו בנפשם שזו תהיה התוצאה. בית המשפט העליון דחה את הטענה והבהיר:

"והנה הביאה הסניגוריה לפני בית- משפט השלום שורה ארוכה של עדים, כולם אנשים ונשים סבירים ושומרי חוק, ואף אחד מהם לא היה צופה מראש שילדים ישחקו במקרר נטוש שכזה וימצאו בו את מותם. טענה זו נדחתה גם בבית-משפט השלום וגם מפי כבוד השופט כספי בבית-המשפט המחוזי, ובדין נדחתה. בקבענו שאדם סביר היה חייב לצפות מראש את אשר המשיב דנא והעדים שבאו להגנתו לא ציפו מראש, אין אנו אומרים שהמשיב ועדיו אינם אנשים סבירים: סבירותם שלהם – כבודה במקומו מונח. מידת הצפיות אשר על בית-המשפט לקבעה בכגון דא, נקבעת על-פי נסיון החיים והידיעה הכללית שבידי השופט" (ע"פ 196/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' בש, יח(4) 568).

זאת, כיוון שהאדם הסביר אינו האדם הממוצע. הוא פיקציה המקפלת בתוכה ערכים נוספים והיא נועדה להכווין התנהגות. בניגוד למר בש, לו היה מציג מר כהן שורה של מומחים שהיו מצהירים כי הכירו את הפרסומים שבהם פסק הדין מדבר ולא העלו על דעתם שאפשר לחבר ביניהם – נראה כי היה בעצם ראיות אלה להשפיע על ההכרעה בשאלה המשפטית.

(תודה לשרון על ההפנייה לסוגיה זו)

פוסטים באותו נושא:

  • לא נמצאו פוסטים באותו הנושא

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.