אין מניעה לפצח הגנה טכנולוגית בישראל

(cc by-sa Ras)

(cc by-sa Ras)

במהלך שנת 2006 התקיימו משחקי המונדיאל בגרמניה, והמונים צפו במשחקים השונים, ובהם גם ישראלים רבים. נראה שמרבית הישראלים צפו באמצעות שידורי הלוויין והכבלים ששודרו ברישיון מטעם בעלת הזכויות, חברת צ'ארלטון, אבל היו גם כאלה שצפו בשידורים באמצעות שידורי הלוויין של רשתות זרות, וללא רישיון מחברת צ'ארלטון. האשם אינו ברשתות הזרות אשר קודדו את שידוריהן וכיוונו אותם למקומות שונים בעולם. אלא, שה"אשם", ומיד יובהר מדוע הכתרתי מונח זה במרכאות, נמצא בחברה אשר מכרה מכשיר אשר פיצח את הקידוד. לקוחות החברה רכשו ממנה את המכשיר ויכלו לצפות בשידורים של הערוצים הזרים למורת רוחה של חברת צ'ארלטון.

החברה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי, וזו הוכרעה לטובתה. בזמנו, הערתי את הערותיי על פסק הדין וציינתי כי בעיניי הוא שגוי. עתה, הסוגיה הובאה לפתחו של בית המשפט העליון אשר הפך את ההחלטה וקבע כי דיני זכויות היוצרים בישראל לא יסייעו לצ'ארלטון.

בית המשפט העליון קבע כי החברה שנתבעה – טלראן – לא ביצעה מעשה האסור על ידי דיני זכויות היוצרים. בית המשפט הבהיר כי אין כאן עניין של הפרה ישירה על ידה, שכן חברת טלראן לא שידרה את השידור, לא ביצעה העתקה, ולמעשה היתה מנותקת לגמרי מהיצירה עצמה. בניגוד לבית המשפט המחוזי אשר מצא מזור בקיומה של הפרה עקיפה, בית המשפט העליון קבע כי לא תוכל להיות הפרה כאמור ללא קיומה של הפרה ישירה. לעניין זה העיר בית המשפט נכונה כי:

"מה נמצאנו למדים מן האמור? הרשתות הזרות לא "שידרו" לישראל את משחקי המונדיאל שלא כדין, שכן שליחת אותות מקודדים כדין, שאין יכולת לקולטם ללא "מפענח", כמותם לצורך עניין זה (ובהיבט ספציפי זה), כאי-שידור לישראל. אף צ'רלטון עצמה לא טענה שהרשתות הזרות ביצעו פעולה שנתייחדה לה. לקוחותיה של טלראן צפו במשחקים, אך לא שידרו אותם, ולא עשו בהם פעולה מן הפעולות שנתייחדו לבעלת הזכות. אמנם צ'רלטון טענה, כי "צפיה בתוכן מוגן ללא רשיון הינה כמובן הפרת זכות יוצרים" (בפסקה 37 לסיכומיה). ברם, טענה זו מוטעית: פעולת הצפיה בתוכן מוגן אינה מן הפעולות שנתייחדו לבעל זכות היוצרים בחוק, היא אינה טעונה רשיון על-פי החוק, ועשייתה אינה הפרתו של החוק. על כן לא ניתן לקבוע כי במקרה דנא נעשתה הפרה ישירה על-ידי הצופים. לפיכך, לא מצינו שנתקיימה הפרה על-ידי גורם שלישי. במצב דברים כזה, בו לא מתקיימת הפרה ישירה על-ידי גורם שלישי, לא יכולה להתקיים הפרה עקיפה כמשמעה בחוק"

מאותה סיבה בדיוק, נקבע, אף לא תוכל להתקיים הפרה תורמת. בעניין זה הועלתה בעבר התהייה שמה תיתכן הפרה תורמת ללא קיומו של מפר ישיר כאשר נעשתה הפרה ישירה לה קיימת הגנה אישית, דוגמת הגנת שימוש הוגן. כבוד השופט זילברטל העיר לעניין זה בהערת אגב, כי לעמדתו מדובר בשימושים מותרים ולא בהגנה ומשום כך סיוע לביצועם לא תוכל להיות "הפרה תורמת" אסורה. אלא, שבנסיבות העניין, סוגיה זו לא נדרשה להכרעה, שכן גם מעשה של הפרה ישירה לא נמצא.

שלושת שופטי המותב הביעו חוסר נחת מהעובדה שאין לצ'ארלטון הגנה מכוח דיני זכויות יוצרים. כולם הסכימו כי אין כל מניעה לעקוף הגנה טכנולוגית תחת הדין הישראלי. זאת, בניגוד לדין האמריקאי, למשל, אשר קובע שעצם עקיפת אמצעי ההגנה מהווה עוולה נפרדת. לעניין זה הזכירו השופטים את הצעת החוק בעניין זה שטרם הבשילה לכדי חוק.

בסופו של יום, שלושת שופטי המותב קבעו כי טלראן לא הפרה הוראה כלשהי מדיני זכויות היוצרים. אלא, נקבע, שיש לבחון האם במעשים אלה יש כדי להוות עשיית עושר ולא במשפט, וזאת בהתאם להלכת א.ש.י.ר. משום כך, ומאחר והעניין לא לובן בערכאה הדיונית, בית המשפט החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לדון בעילת התביעה מכוח מקור זה.

(ע"א 5097/11 ‏ ‏ טלראן תקשורת (1986) בע"מ נ' צ'רלטון בע"מ (נבו, 2.09.2013))

הערות:

כאמור, אף אני לא הייתי סבור שיש במעשיה של טלרן הפרה כלשהי של דיני זכויות היוצרים. אלא, שבניגוד למותב שדן בעניין זה, אני אף לא סבור כי יש כאן טעם כלשהו לפגם. בקצרה, אסביר, כי דיני זכויות היוצרים הינם דינים תועלתניים שנועדו לפתור בעיה של כשל שוק. זכות היוצרים ניתנת בגין יצירה, אשר הינה בגדר מוצר ציבורי. ככזה, ניתן להעתיק את היצירה ללא רשות בעליה ומשעה שהיצירה הופצה לא ניתן למנוע מכל אדם להינות ממנה. כיוון שכך, מדובר במוצר הנגוע בכשל שוק של תת-ייצור. דיני זכויות יוצרים פותרים קושי זה בהפיכתו של המוצר למוצר פרטי וזאת באמצעות החוק תוך כדי יצירת איסור העתקה. דינים אלה אף קובעים נקודת איזון מסוימת תוך שהם מגדירים כי כל אדם רשאי להינות מהיצירה (לצפות בה) אך העתקתה, שידורה, ביצוע פומבי שלה ופעולות כיוצא באלה שמורות לבעל זכות היוצרים.

מקום בו קיימת הגנה טכנולוגית, כלל אין מדובר עוד במוצר ציבורי הזקוק להגנת זכויות היוצרים. אלא, שחרף האמור, הוא עדיין זוכה להגנה של זכויות היוצרים. כיוון שכך, לעמדתי, אין מקום להעניק ליצירה שתי שכבות של הגנה – שכבה ראשונה על עצם היות המוצר מוצר פרטי והשכבה השניה הגנה מפני ניצול של המוצר הציבורי. הדין הישראלי, בצדק, מעניק רק שכבת הגנה אחת, ולא שכבות הגנה עודפות שיכולות לשמש אף לשינוי נקודת האיזון שנקבעה בחוק זכות יוצרים.

עוד נקודה שראוי לשים אל לב, בניגוד למצב ה"רגיל" של פיצוח הגנה, מי שפיצח את ההגנה הוא מי ששם אותה. טלראן טענה כי הכרטיסים נרכשו מנציגיהם הרשמיים של הרשתות הזרות ונמכרו בהפצה שנייה. הרשתות הזרות אף אינן באות בטרוניה כלשהי כלפי טלראן, ולא בכדי.

לבסוף, אעיר, כי בניגוד לכבוד השופט זילברטל, אני סבור כי הקידוד כלל אינו רלוונטי לסוגיה. כאמור, השופט זילברטל קבע כך: "הרשתות הזרות לא "שידרו" לישראל את משחקי המונדיאל שלא כדין, שכן שליחת אותות מקודדים כדין, שאין יכולת לקולטם ללא "מפענח", כמותם לצורך עניין זה (ובהיבט ספציפי זה), כאי-שידור לישראל.". אלא, שאף אם הרשתות הזרות היו פורשות תחנות ממסר מחוץ לישראל ושידוריהן הלא מקודדים היו חודרים לתחומי מדינת ישראל – ספק אם ניתן היה לומר שנעשה שידור שלא כדין בישראל כאשר לא זו כוונתן. מכאן, שבמצב דברים שכזה, המקבילות של טלראן היו חברות המוכרות טלוויזיות, ומעשיהן של אלה היו פסולים באותה המידה בעיניי שמעשיה של טלראן פסולים.

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.