פסיקה: רשות, הרשאה ומאפה הונגרי

קורטוש

(cc by-sa Jorge Díaz)

מה בין הרשאה ורשות בדיני סימני מסחר – סוגיה זו התעוררה במסגרת בקשה שהובאה להכרעת בית המשפט. אלא, שלעניות דעתי, כפי שאבהיר בהמשך, בית המשפט שגה בניתוחו את הסוגיה.

במסגרת בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת, עתר מר יהודה נעים כי יתאפשר לו להגיש תביעה בשם חברת המאפה הונגרי (2008) בע"מ. בין היתר, ביקש מר נעים לזכות לסעד הצהרתי שבו יובהרו זכויותיה של החברה בסימני המסחר "קיורטוש המאפה ההנוגרי" (סימנים 195690 ו-195691). כיוון שכך, בית המשפט נדרש לשאלות הנוגעות לטיב הזכות בה אוחזת החברה למול בעלת הסימן המסחר הרשום: קיורטוש המאפה ההונגרי בע"מ.

בעניין זה הוצבה בפני בית המשפט תעלומה קשה לפיצוח: איזו זכות, אם בכלל, הועברה לידי החברה. החברה הוקמה במטרה לאפשר ניהול רשת חנויות מאפה, וזאת בעקבות ההצלחה שנחלו החנויות הראשונות שהיו בבעלות בעלת הסימן. יחד עם זאת, החברה מעולם לא התכוונה וממילא לא השתמשה בעצמה בסימן המסחר. בעוד שלא היתה מחלוקת כי הבעלות בסימן המסחר אינה מצויה בידי החברה, נטען כי לחברה הועברו זכויות בסימן. לעניין זה ביקר בית המשפט את שלל הגרסאות השונות שהציג המבקש עצמו:

"אף מבלי להידרש לטענה בדבר שינוי חזית, קשה למצוא בטענותיו הרבות של המבקש ביחס לזכות שבידי החברה משנה סדורה באשר לטיבה של הזכות אשר, לכאורה, ניתנה לחברה."

יחד עם זאת, ונוכח חשיבותה של סוגיה זו, בית המשפט בחן את הדברים לעומקם וקבע: לא בעלות בסימן, ואף לא רשות לעשות שימוש בסימן המסחר בעצמה, אלא הרשאה למכור לצדדים שלישיים זיכיונות שימוש בסימן המסחר. כך, חרף מסמך הבנות שקבע באופן ברור שהחברה תזכה בזכות להשתמש בשם המסחרי ובשאר הזכויות הקנייניות, בחינת תכלית הקמת החברה ותכלית ההסכם העלתה כי החברה לא ביקשה אלא הרשאה. עוד ציין בית המשפט כי לאור פרוטוקול פגישה שהעיד כי כוונת הצדדים היתה להשאיר את כל הזכויות בסימן המסחר מבלי שינוי, נראה כי בעלת הסימן הניחה כי הקניית ההרשאה אינה מקנה זכויות בסימן המסחר עצמו.

אלא, שנוכח הוראת פקודת סימני המסחר, קבע בית המשפט כי נדרש היה שאותה הרשאה תירשם בפנקס:

"אכן, סעיף 50(ב) לפקודת סימני המסחר קובע: "לא יהיה תוקף לרשות אלא אם נרשמה לפי הוראות סעיף זה"; ההרשאה שניתנה לחברה לא נרשמה בפנקס סימני המסחר ואף לא הוגשה בקשה לרישומה."

העדר הרישום, נקבע, מוביל לנפקות במישור הקנייני:

"לאי-רישומה של הרשות שניתנה לחברה נודעת, אם כן, משמעות – הגם שכוונת הצדדים הייתה להעניק לחברה את הרשות למכור זיכיונות לשימוש בסימן המסחר. למרות שהרשאה כאמור אכן ניתנה בידיה, הפקודה וההלכה מלמדות לכאורה כי אין לרשות זו תוקף…. מכאן עולה הלכה ברורה שעל אף שלילת תוקפה של רשות שימוש בסימן מסחר על פי הפקודה בשל אי-רישומה, זכויותיו החוזיות של המורשה – במישור היחסים בינו ובין המרשה – מוגנות"

כיוון שכך, הסיק בית המשפט כי לחברה לא יכולה להיות זכות מכוח פקודת סימני המסחר. כל שיש בידה, נקבע, הן זכויות חוזיות, שאת טיבן ונפקותן, בירר בית המשפט בהמשך פסק הדין, אשר אינו נוגע עוד לסוגיות של קניין רוחני.

(תנ"ג 41138-11-12 נעים נ' רגב (נבו, 10.10.2013))

הערות:

הרשאה ורשות

אני סבור שפסק הדין שגוי מן הצד המשפטי, אף שהתוצאה, לעניות דעתי, נכונה היא. כאמור, בית המשפט ביקש לשלול את תוקף זכויותיה של החברה מכוח פקודת סימני המסחר, וזאת מחמת אי רישום הרשות שניתנה לה. אלא, שלטעמי, נראה כי לחברה לא היתה כל זכות מכוח הפקודה, וממילא העדר רישום ההרשאה לא גרע מאומה. אבהיר את עמדתי.

סעיף 50 לפקודה קובע כך:

(א) רשאי בעל סימן מסחר רשום להרשות לאדם אחר (בפקודה זו – בעל רשות) להשתמש בסימנו לענין הטובין שלגביהם רשום הסימן, כולם או מקצתם.
(ב) לא יהיה תוקף לרשות אלא אם נרשמה לפי הוראות סעיף זה, ורשאי הרשם לרשום אותה בכפוף לתנאים ולהגבלות שייראו לו.
(ג) כל עוד בעל רשות משתמש בסימן לענין הטובין במהלך עסקו בהתאם לרשות ובכפוף לתנאים או להגבלות שבה, יראו את זכות השימוש בסימן בידי בעל הרשות כשימוש ייחודי בידי בעל הסימן.
(ד) הרשם רשאי לרשום רשות, אם הוכח להנחת דעתו שהשימוש בסימן המסחר לענין הטובין שלגביהם מתבקש הרישום אינו נוגד את תקנת הציבור ואין בו כדי להטעות.

כזכור, נקבע כי לחברה ניתנה הרשאה למכור לצדדים שלישיים זיכיונות שימוש בסימן המסחר. עינינו הרואות – הרשות בה מדברת הפקודה וההרשאה שניתנה – שונות הן ונבדלות אחת מהשנייה. למעשה, לא היה חולק כי החברה עצמה לא קיבלה רשות להשתמש בעצמה בסימן לעניין הטובין שלגביהם רשום הסימן. כיוון שכך, אותה הרשאה אינה "רשות" במובנה של פקודת סימני המסחר. משום כך, לא רק שאין כל נפקות לאי רישומה, אלא שנראה על פניו כי לרשם סימני המסחר כלל אין סמכות לרשום את אותה ההרשאה.

למעשה, לטעמי נראה כי ההרשאה היא מעין מינוי שליח, שכן כלשון חוק השליחות: "שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי".

יחד עם זאת, כלל לא ברור איזו זכות יכולה להיות לשליח מכוח פקודת סימני המסחר. כך, סעיף 57 לפקודה קובע כי רק לבעל הסימן זכות לתבוע בגין מעשה הפרה, וממילא זכות זו לא נתונה לשליח כאמור. אף קיומה של רשות כמשמעותה בפקודה אינה אלא מעניקה הגנה מפני טענת הפרה והמוניטין שנצבר מכוחה מיוחס לבעל הסימן ולא לבעל הרשות.  לעניין זה, הצווים שהתבקשו לא פורטו, ומשום כך ישנו קושי לבחון את היכולת להעניק אותם באופן מדוקדק, אך על פניו עולה החשש כי לא היה ניתן להעניקם.

מסקנתי היא כי החברה אינה בעל רשות כמשמעות מונח זה בפקודה, אין ולא היתה בידיה כל זכות מכוח הפקודה, ההרשאה שניתנה לה אינה ברת-רישום וממילא אין באי רישומה כדי לשנות מאומה מהזכויות שהוקנו לה.

ומה באשר לשאר בעלי הרשות?

בחינת פנקס סימני המסחר מעלה כי סימני המסחר האמורים אינם כוללים ולו בעל רשות אחד. תופעה זו אינה מיוחדת, ולמעשה במקרים רבים זיכיונות ניתנים והרשות לעשות שימוש בסימן המסחר אינה נרשמת בפנקס. כך, לדוגמה, היכנסו לתחנת הדלק המועדפת עליכם ותבחנו האם בעלת סימן המסחר הרשום היא גם זו המנהלת את התחנה. מירב הסיכויים שאם תסתכלו על החשבונית תגלו ששמה של הישות המשפטית שמנהלת את התחנה שונה משל בעלת הסימן הרלוונטי. מירב הסיכויים כי גם רשות רשומה לא תמצאו שם.

כפי שהובהר בפסק הדין, ישנה נפקות במישור הקנייני להעדר רישום הרשות, ואף יתכן כי תהיה להעדר רישום כאמור אף השלכה לעניין המישור החוזי. בפרט, כאשר מלכתחילה הצדדים לחוזה ביקשו לייצר הסכם הנוגד את תקנת הציבור ולהימנע במכוון מרישום סימן המסחר. כיוון שכך, יכולה להתעורר הטענה כי שאר הזכיינים אינם זכאים לעשות שימוש בסימן וכי השימוש על ידם בו מדלל את המוניטין של בעלת הסימן ואינו תורם לו.

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.