הצבא הכי לא מוסרי בעולם, לפחות בראי דיני זכויות היוצרים

תמונה של חיילת עם רובה צלפים

Shoot. Don't take credit
(cc-by Matanya)

חייל בצה"ל? בית המשפט המחוזי חושב שאתה לא זכאי לזכות מוסרית על יצירותיך.

פסק דין מחוזי חדש קובע, בצורה מקוממת לטעמי, כי מי ששירת כחייל וצילם עת שירותו הסדיר אינו זכאי כי שמו יאוזכר ביחס ליצירתו.

בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור, רון אילן שירת כצלם ביחידת דובר צה"ל. במסגרת שירותו הוא הוצב בחזית בדרום וצילם תמונות שונות, השמורות עד יום זה בארכיון צה"ל. שנים רבות לאחר מכן, הוצאת האור "משכל" פרסמה את הספר "אחי גיבור התעלה", מבלי שייחסה את תמונותיו אליו. כיוון שכך, הוא הגיש כנגד החברה תביעה, במסגרתה הנתבעת קיבלה על עצמה את האחריות בגין אי פרסום שמו, ובית המשפט נדרש אך לפסוק את גובה הפיצויים. לאחר מכן, התברר כי אותו הספר הודפס בשנית, מבלי שהתקלה תוקנה. יתר על כן, הצלם זיהה תמונה נוספת בספר שקודם לכן לא היה ער לכך שהוא מי שצילם אותה. על כן הוגשה תביעה חדשה וזו נדונה כעת.

עוד יוער כי עת שערכה את הספר במקור, פנתה ההוצאה לדובר צה"ל וביקשה לקבל את השם לייחוס עבור התמונות השונות. ביחס לתמונותיו של הצלם, ציין דובר צה"ל, כי די במתן קרדיט לדובר צה"ל עצמו. כיוון שכך, הנתבעת הגישה הודעת צד שלישי כנגד המדינה.

בתביעה הנוכחית טענה ההוצאה לאור שתי טענות עיקריות: הראשונה, כי חייל צה"ל מוותר על זכותו לייחוס בעת גיוסו לשירות הצבאי; והשנייה, כי ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין למתן קרדיט לחייל המשרת כצלם צבאי אינם מחייבים ייחוס היצירה לחייל עצמו וניתן להסתפק במתן קרדיט לדובר צה"ל בלבד.

הטענה הראשונה בדבר ויתור מכללא, נדחתה על ידי בית המשפט, בהעדר כל בסיס עובדתי לטענה. המקומם בעניין זה, אגב, הוא שהמדינה תמכה בטענה זו וטענה אף היא כי לעמדתה כל חייל סדיר שגויס לשרת כצלם מקצועי ויתר על זכותו המוסרית, אף שמעולם לא הודיעה זאת לחיילים אלה. לעמדתה, מסתבר, מדובר בויתור מובנה, שחל לא רק כלפיה מסתבר, אלא גם כלפי כולי עלמא (שכן נטען כי הויתור הלכאורי המדובר תקף כלפי ההוצאה לאור).

אלא, שהטענה השנייה התקבלה, והיא שעוררה את הצורך ברשימה זו, שכן, כפי שיובהר מיד, ובכל הכבוד, מדובר בהחלטה שגויה מאין כמותה שכל הנימוקים לה קורסים לאחר בחינה קלה.

בית המשפט קבע:

"במחלוקת שנפלה בין הצדדים, מצאתי לקבל בסופו של דבר את עמדת הנתבעת והמדינה. שוכנעתי, מהנימוקים שאפרט להלן, שנכון להציב את נקודת האיזון במקום שונה מהרגיל, וזאת מקום בו דובר צה"ל האוחז בזכות היוצרים מנחה את המפרסם לייחס את היצירה לו ולא לצלם, וזאת כאשר מדובר בתמונה, שצילם צלם צבאי, המצלם במסגרת השירות הצבאי, אגב הפעילות המבצעית (ובמקרה שלנו בעת מלחמה)."

כידוע, זכות הייחוס, הקיימת מכוח זכותו המוסרית של היוצר, אינה זכות מוחלטת. זכותו של היוצר הינה כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין. מכאן, כי בנסיבות מסוימות בהחלט ייתכן כי צלם לא יהיה זכאי לכל קרדיט. אלא, שהנסיבות עליהן הצביע בית המשפט, בכל הכבוד, מתייחסות לשיקולים חיצוניים לדיני זכויות היוצרים, ואף לשיקולים שבעניין הנוכחי, כפי העולה מהעובדות אותן ציין בית המשפט עצמו, אין להם כל תוקף. בית המשפט נימק החלטתו בקצרה בחמישה נימוקים שונים. נבחן אותם אחד לאחד.

הטענה הראשונה: "רק מילאנו הוראות"

"א. כפי שציינתי לעיל, נקודת המוצא לדיון הוא כי הנתבעת פנתה לדובר צה"ל וביקשה שינחה אותה כיצד ולמי לייחס את התמונות. היא נענתה כי יש לעשות כן באופן כללי ולא נתבקשה לתת קרדיט אישי. הנתבעת שמילאה אחר ההוראה קיימה אפוא בנסיבות העניין , גם מבלי להידרש לשאלה העקרונית בדבר דרך הייחוס הראויה, את החובה לייחס את היצירה ליוצר בהיקף ובמידה הראויים בנסיבותיו של מקרה"

אלא, שמדובר בטעות קשה בעניין זה. הכרעתו של בית המשפט בעניין זה מאיינת הלכה-למעשה את ההפרדה המבנית בין זכות היוצרים הכלכלית המצויה בידי בעל היצירה ובין זכותו המוסרית האישית של היוצר. בית המשפט קובע, כי מקום בו בעל זכות היוצרים ביקש כי יינתן קרדיט בצורה מסוימת, די בכך בכדי לאיין את זכאותו של היוצר לייחוס. אלא, שהחלטה שכזו מלמדת כי מקום בו מעסיק מחזיק בזכות הכלכלית ליצירה, יוכל אותו מעסיק לאיין הלכה למעשה את זכאותו של היוצר לייחוס.

אך בכך לא די, שכן דווקא העובדה שניתן ייחוס לגוף כלשהו מלמדת כי בנסיבות העניין ראוי ליתן קרדיט על היצירה. את הקרדיט יש להעניק ליוצר – ולו בלבד – ואין בציון שמו של בעל הזכויות הכלכליות כדי לאיין את זכאותו של היוצר לייחוס.

בשולי הדברים נזכיר, כי במסגרת התביעה הראשונה הובהר היטב לנתבעת כי הוא יוצר התמונות. נראה כי דובר צה"ל לא חלק על כך, ומשום כך, במועד ההדפסה החוזרת, ידעה הנתבעת היטב כי מרבית התמונות הינן של התובע, והתבססותה על הנחיה הקודמת את התביעה הראשונה – תמוהה. תמוהה עוד יותר, לטעמי, העובדה שבית המשפט התבסס על הנחיה זו, שבמועד ההדפסה החוזרת, היתה, לכל הפחות "לא עדכנית".

הטענה השנייה: "החייל לא מצפה לקרדיט"

במסגרת הטענה השנייה, בית המשפט קבע כי חייל במסגרת שירות סדיר נעדר ציפייה לקבלת קרדיט אישי על יצירתו ולכן אין מקום להעניק לו קרדיט שכזה. ובמילותיו של בית המשפט:

"ב. גם ללא קשר להנחיה שניתנה על ידי דובר צה"ל, שכאמור, יש בה כדי לתחום את ההיקף והמידה הראויים, נראה כי דרך זו לייחוס התמונות שמצלמים חיילים המשרתים כצלמים צבאיים מתאימה. אף שאופי היצירה שהוא צילום, מצדיק את הייחוס שלו לצלם, במקרה זה המדובר ביצירה שנוצרה על ידי חייל במסגרת שירות סדיר בצבאי מבלי שקמה לחייל בהכרח ציפייה לקבלת קרדיט אישי."

גם כאן, להשקפתי, מדובר בשיקול שגוי. ציפייתו של היוצר בעת שיצר את היצירה אינה רלוונטית לעניין זה. ייתכן, שאפשר היה להבין עמדה זו בכל הנוגע לפרסומים של הצבא במהלך השירות הצבאי, אך מה בין ציפיתו של הצלם בשנת 1973 לבין זכותו בשנות ה-2000 – לא אדע. על כך יש להוסיף, כי בהחלט ייתכן שבשנת 1973 לא היה נהוג ליתן קרדיט, ובהתאם לא היתה ציפייה לכך. אלא, שבחינת הצורך בייחוס היצירה צריך לנבוע מהנהוג ומהראוי בימינו אנו.

נוסיף עוד, כדוגמה, כי אף אם היצירה היתה נוצרת במועד שבו לא היתה זכות לייחוס, פרסומה לאחר שזכות זו קמה עדיין היה מחייב את הייחוס. רוצה לומר: ייתכן שבמועד הצילום לא היתה כלל זכות לקרדיט – אדרבא שלא היתה ציפייה סבירה לכך – ואף בכך, לעמדתי, אין לפגוע בזכות הייחוס כיום.

לבסוף לעניין זה נזכיר: ההוצאה לאור הועמדה היטב על ציפייתו כי שמו יאוזכר על יצירותיו, עת שהגיש את התביעה הראשונה. מכאן, שלא ברור על מה נסמכת קביעתו של בית המשפט בעניין זה.

הטענה השלישית: "אין רווח או תועלת מאי ציון שמו של היוצר"

במסגרת הטענה השלישית, נקבע כי אי איזכור שמו של התובע לא נעשה ממטרה זרה ולנתבעת לא צמח רווח מכך, שכן היא פעלה כהוראת דובר צה"ל:

"ג. אין מדובר בשלילת הקרדיט בשל שיקול זר אלא הנתבעת הייתה מוכנה ומוכנה גם כעת לתת את הקרדיט לצלם ככל שדובר צה"ל יאשר זאת וככל שימסור לה את זהות הצלמים. הימנעותה של הנתבעת מאזכור שם הצלם נבעה מכך ששם זה לא נמסר לה אלא ההיפך היא התבקשה על ידי בעל זכות היוצרים שלא לציין את שם הצלם. הנתבעת לא הפיקה אפוא שום רווח או תועלת מכך שלא ייחסה את התמונות לתובע ומבחינתה לא היה כל הבדל בין האפשרויות השונות. אין אפוא לייחס לנתבעת 'אשם' באי אזכור שם התובע כמי שצילם את התמונות."

אף טענה זו אינה ברורה. ראשית, מתקשה את לחשוב על מקום בו אי ייחוס ייצור רווח או תועלת מיוחדת למי שמפרסם יצירה. עיקר הדגש בזכותו המוסרית הוא בנזק שנגרם מניתוק הקשר שבין היצירה והיוצר. אך מעבר לכך: בוודאי שהנתבעת הפיקה תועלת מכך במקרה זה, שכן היא ביצעה הדפסה חוזרת של הספר ללא שינויים. אין לי אלא להניח ששינוי הספר כך שיציין את שמו של התובע היה כרוך בהוצאה כספית מסוימת.

יתר על כן, טענה זו חוזרת וקובעת שקביעתו של בעל הזכויות היא הנותנת (ואף חוזרת על העמדה כאילו בעל הזכות הכלכלית רשאי לאיין במחי יד את זכות הייחוס של היוצר). בעוד שניתן להבין מדוע זיהוי היוצר על ידי בעל הזכויות יעיד על זהותו וייחוס היצירה לאדם שזוהה על ידי בעל הזכויות הינה פעולה בתום לב, אין בכך כל רבותא. נראה כי מדובר בנזק שאף שנגרם בתום לב, עדיין נגרם. במקרה שכזה, מי שפרסם תוך ייחוס שגוי יוכל לבוא בטרוניות ולהיפרע מבעל הזכויות על שהכשיל אותו. אך בכך אין סיבה וטעם להכשיל את דרכו של היוצר מלקבל ייחוס ראוי.

ושוב נזכיר: המדובר היה בהדפסה חוזרת, לאחר שהנתבעת כבר היתה מודעת היטב לזהות היוצר (שכן לא חלקה על כך בעבר).

הטענה הרביעית: אין נזק

בית המשפט קובע כי לא נגרם לתובע נזק משום שהוא אינו צלם מקצועי כיום (אלא עורך דין):

"לתובע עצמו לא נגרמה פגיעה. אין מדובר בצלם מקצועי שנזקק למתן הקרדיט לשם יצירת מוניטין שיאפשר לו עיסוק מסחרי בצילום. התובע אינו נפגע כלכלית מהיעדר המוניטין הנקשר לתמונות שצילם והפגיעה בו קלה יחסית. יתר על כן, התובע אף לא היה מודע עד לאחרונה כי הוא אכן הצלם של חלק מהתמונות."

אלא, שמדובר בטעות בזיהוי תכלית החוק. זכות הייחוס אינה זכות בעלת ערך כלכלי בהכרח. היא אינה זכות שמטרתה לאפשר ליוצר למסחר את יצירותיו העתידיות. אלא, מדובר בזכות המקדשת את הקשר האישי שבין היוצר לבין יצירתו, והגורס כי מקום שאדם רוצה ליהנות מעמלו של אחר, יתכבד וייתן כבוד מינימלי ליוצר עצמו. בין זה לבין עיסוקו הנוכחי של היוצר – אין דבר ואין חצי דבר.

למעשה, נדמה שטענה זו מאיינת את זכותו המוסרית של כל יוצר שיצא לגמלאות או נפטר. שכן, במצבים שכאלה, אין ספק כי אותו יוצר אינו נזקק עוד ליצירת מוניטין שיאפשר לו עיסוק מסחרי בצילום.

בית המשפט מוסיף ומבסס שיקול זה גם על העובדה כי התובע לא זיהה בעבר כי חלק מהתמונות הינן תמונות פרי יצירתו. בית המשפט אינו מבהיר מדוע לעניין זה נפקות כלשהי, ונדמה כי הוא מכוון לכך שאין קשר אישי חזק בין התובע לבין יצירות אלה. גם בעניין זה, אני סבור, כי לא צריכה להיות לכך השלכה על ענייננו. יוצר – בוודאי כזה שיצר אלפי יצירות – אינו נדרש לזהות כל יצירה שלו בכל הזדמנות. עובדה כי התובע לבסוף כן זיהה את היצירה כשלו, ונדמה כי אין חולק כי התמונות הנוספות אכן שלו.

הטענה החמישית: "שיקולי מדיניות"

הנמקה נוספת לבית המשפט הינה זו שבשיקולי מדיניות. כותרת יפה זו קורסת כשבוחנים את תוכן השיקולים עליהם בית המשפט מתבסס: סיכון חיילים ותמריץ לייצר תמונות בעלות ערך אומנותי

"ה. קיימים שיקולי מדיניות התומכים במסקנה האמורה. בין השיקולים אלה שהזכירו הנתבעת ודובר צה"ל ובהם החשש כי הייחוס יביא לפגיעה במרקם הפעילות של יחידה צבאית ויפגע בלכידות של חיילי היחידה לטובת קבלת הקרדיט האישי. חשש אחר הוא להעדפת תמונות שיגיעו לחשיפה רחבה ותהיינה בעלות ממד אמנותי על פני צילום לצרכי הצבא. חשיפת הצלם יכולה לחשוף את המקומות שבהם שרת וצילם ולהעמידו בסיכונים אישיים, שינבעו מחשיפת זהותו כחייל צה"ל המשרת בגזרה כזו או אחרת."

הסיכון הגלום לצלם בגין חשיפת המקומות בהם שירת היא טענה מקוממת. נזכיר: מדובר בתמונות שצולמו בזמן מלחמת יום כיפור! לא זו בלבד, אלא שההליך המדובר התנהל בדלתיים פתוחות כך שללא ספק בית המשפט לא סבר כי יש כאן סכנה כלשהי לתובע אם יתגלה כי הוא שירת באיזור זה או אחר. אין מדובר בצלם ששירת מעבר לקווי האויב במסגרת מבצע סודי שעד היום אסור בפרסום. למעשה, לו כך היה – נראה כי האיסור היה לא רק בציון שמו של הצלם, כי אם מעבר לכך – באיסור פרסום התמונה עצמה. נוסיף ונאמר ששיקולי ביטחון שכאלה זרים לדיני זכויות היוצרים, וטוב לו לבית המשפט שלא יערב מין בשאינו מינו. הצנזורה הצבאית הינה הגוף האמון על שיקולים מעין אלה, והיא זה שיכלה היתה להכריע כי מדובר בפרט אסור בפרסום. למעשה, נדמה כי קביעה זו נעדרת כל מסד עובדתי.

טענת "שיקולי המדיניות" השנייה הינה הרצון שיוצרים לא יתומרצו ליצור יצירות בעלות ערך אומנותי, אלא יצירות בהתאם לצורכי הצבא. אני מתקשה להבין את הטענה הזו: האם אין מדובר בטיעון כללי הנכון לכל מעסיק המעוניין כי ייצרו יצירות בהתאם לצרכיו ולא בהתאם לשיקולים של היוצרים ולרצונם לקבל קרדיט? האם בכלל קרדיט שכזה (איזכור קל של שמו של הצלם) הוא תמריץ כה משמעותי שיגרום לחייל לשנות את התנהלותו? האם לצבא ולמעסיקים אחרים אין דרך אחרת לאכוף את רצונותיהם – בין אם תוך שימוש באמצעי משמעת, ובין אם בפיטורים – בכדי להבטיח שאלו יקבלו את היצירות בהם הם חושקים, ולא רק כאלה שמשרתות את היוצרים-עובדים-חיילים?

בית המשפט הוסיף והעיר כי אומנם בתמונות אחרות אוזכרו שמותיהם של החיילים-הצלמים, אך עובדה זו נבעה מהוראות דובר צה"ל. עוד העיר בית המשפט כי יתכן שיש עילה כנגד דובר צה"ל לעניין זה, אך משהו אינו הנתבע, אין לדון בעניין זה במסגרת ההליך הנוכחי. כפי שניתן להבין מעמדתי שהובעה לעיל, אף עמדה זו שגויה לטעמי, שכן דווקא איזכור שמותיהם של צלמים-חיילים אחרים מלמד כי בנסיבות העניין דווקא ישנה הצדקה לציין את שמו של הצלם, וככל שדובר צה"ל הכשיל את ההוצאה לאור לעניין זה, הרי שייתכן כי ההוצאה לאור צריכה להיפרע ממנו. אין להפוך את היוצרות ולחייב את התובע לתבוע את מי שגרם לנתבע שלא לציין את שמו.

בסופו של יום, בית המשפט דחה את התביעה אך בחר שלא לפסוק הוצאות.

(תא (י-ם) 22675-11-14‏ ‏ רון אילן נ' משכל הוצאה לאור והפצה בע"מ (נבו, 27.08.2017))

הערות נוספות:

לעמדתי, ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין לצורך ייחוס יצירה ליוצרה אינם נוגעים – לפחות לא בליבתם – לאופיו של היוצר, ולא לשיקולים הקשורים בבעל הזכות הכלכלית. ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין נגזרים בראש ובראשונה מהצורה שבה נעשה שימוש ביצירה. אם מדובר בשימוש בצילום כמות שהוא, במסגרת פרסום עיתונאי, ראוי לציין את שמו של הצלם תוך איזכור שמו, באותיות קטנות ובקרבת התמונה. בספר, לעומת זאת, ניתן לבחור שלא לציין את שמו בקרבת התמונה, אלא בעמוד ייעודי לכך בתחילתו או בסופו של הספר. שימוש בתמונה בתוך קולאז', כאחת מיני רבות, לעיתים מאיין את זכות הייחוס כיוון שהעיבוד המשמעותי והשימוש בחומרי גלם רבים גורם לכך שתרומתה של היצירה המדובר הינה שולית. השוני בהיקף ובמידה נגזרים, אם כן, לא מזהות היוצר – כמי שעדיין כוחו במותנו, או כמי שפרש מחיי היצירה – ואף לא ביחסיו אם בעל הזכות הכלכלית, מקום בו היוצר אינו אוחז בזכות זו, אלא באופן שבו המפר בכוח עושה שימוש ביצירה. למעשה, ניתן לתהות כיצד יוכל המפר בכוח לדעת על העובדות הקשורות ביוצר וביצירה, ומדוע עליו לבחוש ולבחון אותן, ולא להסתפק בעובדה שהוא עושה שימוש ביצירה באופן מסוים. רוצה לומר: עובדות אלה חיצוניות למפר בכוח, והכפפתו לעובדות אלה, שאין לו כל יכולת להיות מודע אליהן, עשוי להוביל גם לתוצאה ההפוכה – חיובו לייחס את היצירה ליוצר חרף העובדה שהאופן שבו עשה שימוש ביצירה הוא כזה שברגיל לא היה מחייב אותו לייחס אותה ליוצרה (או שהיה מחייב אותו לייחוס בהיקף ובמידה מצומצמים).

 

הערה אחרונה בטרם נעילה: עו"ד גלעד רוגל אשר ייצג את התובע בהליך זה, ייצג את זום תקשורת בפסק הדין ע"א (ת"א) 3038/02 זום תקשורת (1992) בע"מ נ' הטלויזיה החינוכית הישראלית (נבו, 29.04.2007). פסק דין זום ביסס את ההלכה לפיה שימוש הוגן מחייב מתן קרדיט ראוי. אלא, שגם פסק דין זום נוקט בשגיאה גלויה בעניין זה, באשר הוא מציין: "כדי שהמשיבה תוכל לחסות בצילה של הגנת הטיפול ההוגן, היה עליה, למצער, ליתן אשראי מתאים למערערת, היינו, לאזכר את שמה ולציין את העובדה שהיא בעלת הזכויות". כלומר, גם בהליך ההוא, נפלה שגגה שנבעה מבלבול בין היוצר לבין בעלת הזכויות. בעוד שבתיק ההוא נטען כי חובה היה לתת קרדיט לבעלת הזכויות (ואילו הדין מחייב מתן קרדיט ליוצר), בתיק הנוכחי נקבע כי עמדתה של בעלת הזכויות היא שמכתיבה את אופן מתן הקרדיט ליוצר, אם בכלל.

פוסטים באותו נושא:

נכתב על ידי זיו גלסברג

זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.