אודות הכותב: זיו גלסברג

אתר
http://www.ga-adv.com
תיאור
זיו גלסברג, עורך פטנטים ועורך דין, איש תוכנה בעברו ובעל רקע מחקרי בתחום האימות הפורמאלי, הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', עורכי דין ופטנטים, ועיקר עיסוקו מתמקד בתחומי הקניין הרוחני, ברישום פטנטים ובניהול סכסוכים בפני ערכאות שיפוטיות.

פורסם על - ידי זיו גלסברג

1

הצבא הכי לא מוסרי בעולם, לפחות בראי דיני זכויות היוצרים

תמונה של חיילת עם רובה צלפים

Shoot. Don't take credit
(cc-by Matanya)

חייל בצה"ל? בית המשפט המחוזי חושב שאתה לא זכאי לזכות מוסרית על יצירותיך.

פסק דין מחוזי חדש קובע, בצורה מקוממת לטעמי, כי מי ששירת כחייל וצילם עת שירותו הסדיר אינו זכאי כי שמו יאוזכר ביחס ליצירתו.

בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור, רון אילן שירת כצלם ביחידת דובר צה"ל. במסגרת שירותו הוא הוצב בחזית בדרום וצילם תמונות שונות, השמורות עד יום זה בארכיון צה"ל. שנים רבות לאחר מכן, הוצאת האור "משכל" פרסמה את הספר "אחי גיבור התעלה", מבלי שייחסה את תמונותיו אליו. כיוון שכך, הוא הגיש כנגד החברה תביעה, במסגרתה הנתבעת קיבלה על עצמה את האחריות בגין אי פרסום שמו, ובית המשפט נדרש אך לפסוק את גובה הפיצויים. לאחר מכן, התברר כי אותו הספר הודפס בשנית, מבלי שהתקלה תוקנה. יתר על כן, הצלם זיהה תמונה נוספת בספר שקודם לכן לא היה ער לכך שהוא מי שצילם אותה. על כן הוגשה תביעה חדשה וזו נדונה כעת.

עוד יוער כי עת שערכה את הספר במקור, פנתה ההוצאה לדובר צה"ל וביקשה לקבל את השם לייחוס עבור התמונות השונות. ביחס לתמונותיו של הצלם, ציין דובר צה"ל, כי די במתן קרדיט לדובר צה"ל עצמו. כיוון שכך, הנתבעת הגישה הודעת צד שלישי כנגד המדינה.

בתביעה הנוכחית טענה ההוצאה לאור שתי טענות עיקריות: הראשונה, כי חייל צה"ל מוותר על זכותו לייחוס בעת גיוסו לשירות הצבאי; והשנייה, כי ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין למתן קרדיט לחייל המשרת כצלם צבאי אינם מחייבים ייחוס היצירה לחייל עצמו וניתן להסתפק במתן קרדיט לדובר צה"ל בלבד.

הטענה הראשונה בדבר ויתור מכללא, נדחתה על ידי בית המשפט, בהעדר כל בסיס עובדתי לטענה. המקומם בעניין זה, אגב, הוא שהמדינה תמכה בטענה זו וטענה אף היא כי לעמדתה כל חייל סדיר שגויס לשרת כצלם מקצועי ויתר על זכותו המוסרית, אף שמעולם לא הודיעה זאת לחיילים אלה. לעמדתה, מסתבר, מדובר בויתור מובנה, שחל לא רק כלפיה מסתבר, אלא גם כלפי כולי עלמא (שכן נטען כי הויתור הלכאורי המדובר תקף כלפי ההוצאה לאור).

אלא, שהטענה השנייה התקבלה, והיא שעוררה את הצורך ברשימה זו, שכן, כפי שיובהר מיד, ובכל הכבוד, מדובר בהחלטה שגויה מאין כמותה שכל הנימוקים לה קורסים לאחר בחינה קלה.

לקריאת המשך המאמר »

3

האם אתר שמועות אמין מספיק בשביל דיני המדגמים?

ipad mini over a keyboard

(cc-by Kārlis Dambrāns)

באוגוסט 2012 הגישה אפל בקשה לרישום מדגם בארה"ב שהתייחסה לעיצוב של מוצר iPad Mini שטרם יצא לשוק. אלא, שפחות מחודש קודם לכן התפרסמה באתר macrumers.com העיצוב הצפוי למוצר העתידי של אפל. כיאה לשמועות, לימים התברר כי היה בהן רק חלק מהאמת, וכי אף שמדובר בעיצוב דומה למדי לעיצוב הסופי, היה אף בינו לבין העיצוב של המוצר הבדלים מסוימים.

על בסיס הבקשה האמריקאית הוגשה בקשה לרישום מדגם בישראל, ובהתאם לדרישות הגילוי ותום הלב הקיימות בישראל, חשפה אפל את דבר פרסום זה באתר השמועות. נוכח פרסום זה, קבעה רשות הפטנטים, המדגם אינו חדש בישראל. זאת, כיוון שפרסום באינטרנט הינו בגדר "פרסום בישראל" בהתאם לפרשנות הרשות. חברת אפל טענה, מנגד, כי אין מדובר בפרסום רשמי כי אם באתר שמועות בלבד, שאין לסמוך כי תאריך הפרסום המופיע עליו הוא-הוא התאריך הנכון. אדרבא, כאשר מדובר באתר העוסק בשמועות. רשות הפטנטים לא השתכנעה וראתה בעובדה שאפל הודיעה על קיומו של הפרסום כאל הודאת בעל דין בדבר קיומו. בהתאם, ולאחר שנקבע כי השינויים בין העיצובים אינם משמעותיים מספיק, נדחתה בקשת רישום המדגם.

אפל הגישה ערעור וזה נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים. במסגרת הערעור בית המשפט קיבל את שתי טענותיה של אפל וקבע כי יש לרשום את המדגם.

בית המשפט קבע כי אין לראות בדיווח משום הודאת בעל דין:

"עצם העובדה שמבקש רישום מדווח אודות פרסומים קודמים כפי שמופיעים במקורות השונים האפשריים, וזאת עקב חובתו לנהל את ההליך בתום לב, אין משמעותה כי מבקש הרישום מעניק מהימנות מוחלטת לתאריך המופיע באותו פרסום אך ורק עקב דיווחו אודותיו. בענייננו, למערערת נודע כי באתר macrumors.com מופיע פרסום של מדגם המתיימר להיות זהה או לפחות דומה בהרבה למדגם אשר רישומו מבוקש, ועל כן פעלה המערערת בתום לב ודיווחה על קיומו של אותו פרסום. לא יעלה על הדעת כי עצם הדיווח הזה יהפוך למחסום נגד אישור הבקשה אשר אליה צירפה המערערת את ההודעה האמורה…
בהקשר זה מקובלת עלי טענתה של המערערת כי אין לאמץ את גישתו האמורה של הרשם, לפיה עצם הדיווח מצד מבקש רישום ייחשב כ"הודאת בעל דין", שכן, קביעת הלכה מעין זו תיצור "תמריץ שלילי" לדיווח אודות פרסומים קודמים; שכן, עצם הדיווח על פרסום כלשהו יעמוד לו למבקש לרועץ, ויהפוך "אוטומטית" למחסום לרישום המבוקש."

בית המשפט הוסיף וקבע כי יש לבחון את הפרסום לגופו, וכך עשה. מסקנתו של בית המשפט היתה כי אין באתר רכילויות שכזה את האמינות הנדרשת בכדי שניתן יהיה להסתמך על תוכנו:

"לסברתי, יישומם במקרה דנן של כללי הבחינה שנקבעו בחוזר רשם מ.נ. 69 וכן בהחלטת הרשם בענין Tequila Cuervo מחייב את המסקנה כי אין המדובר בפרסום מהימן שניתן להסתמך עליו. ראשית, עצם אופיו של האתר, שאינו אתר רשמי כלשהו, מאופיין באי מהימנות, לאור המטרה המוצהרת של האתר עצמו להביא בפני הגולש כל שמועה שלמדה ממקור כלשהו. במקרה דנן אף מצוין בפרסום כי נלמד אודות פרטי המדגם מאתר אחר, אשר רמת מהימנותו כלל אינה ידועה. כמו כן, בפירוט מרכיבי המדגם והפרסום שבאתר מצוין מספר רב של פעמים כי המדובר בשמועות, במסקנות לא בדוקות וכאלה אמרות שונות המצביעות על כך שאף לפי דעתו של מפרסם הפרסום באתר, אין לדעת כלל באיזו מידה של דיוק דווח על פרטי המדגם.

בנסיבות הללו, כאשר כלל אין ידוע האם ניתן להסתמך על התאריך המופיע בפרסום כתאריך מדויק, כיון שמידת המהימנות של האתר כולו לא נבדקה ואינה ידועה, וכאשר בפרסום עצמו כלולים סימני שאלה רבים אודות מידת הדיוק של המדגם כפי שפורסם, קשה להלום את המסקנה כי המדובר בפרסום קודם השולל את החדשנות של המדגם אשר רישומו מבוקש."

עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי ההבדלים בין שני העיצובים משמעותיים ולאורם אין לומר כי המדגם שרישומו התבקש פורסם קודם לכן:

בראש ובראשונה מצביעה המערערת, ולדעתי – בצדק, לכך שבגב המדגם המבוקש קיים פנל גב, שהוא אלמנט בולט שחסר לגמרי במדגם שפורסם באתר macrumors. הבדל זה בולט לעין, וכל צרכן ממוצע ישים לב לכך.
כן באשר לחלוקה לפינות הקיימת במכשיר של הפרסום ואשר חסר לגמרי במדגם המבוקש, בו הזוויות נקיות מכל אלמנטים נוספים.
בנוסף, ישנם הבדלים נוספים הבולטים פחות, אבל במקובץ, משקל ההבדלים השונים הינו משמעותי בעיניי ויש בהם כדי למנוע את המסקנה כי מדובר בפרסומו ל אותו מדגם.

נוכח האמור בית המשפט קיבל את הערעור והורה על רישום המדגם. כן חייב בית המשפט את רשם הפטנטים בהוצאות חברת אפל, בסך 10,000 ש"ח.

(עש"א 15713-04-15 APPLE INC. נ' רשם הפטנטים , המדגמים וסימני המסחר (נבו, 25.6.2017))

הערות:

היה מקום לבחון את סוגיית פרסום באינטרנט 

לטעמי, ובכל הכבוד, מדובר בפסק דין שתוצאתו נכונה אף שנימוקיו שגויים. יתר על כן, אין אלא להצר על כך שבית המשפט בחר שלא לבחון את הסוגיה המרכזית והיא השימוש בפרסומים באתרי אינטרנט כפרסומים הנחשבים "בישראל". תחת בחינת החוק או הפסיקה המנחה והמחייבת בדיני המדגמים, בית המשפט נסמך על החלטות רשם – שאין להן תוקף מחייב – ועל הוראת חוזר מ.נ. 69 אשר אינה אלא הנחיה מנהלית שאינה קובעת דין, ואך מתווה שיקול דעת. בית המשפט קיבל את ההנחה שפרסום באתר אינטרנט הינו בגדר "פרסום בישראל", כדרישת הפקודה. מאותו רגע ואילך, בית המשפט בחר להתמקד בשיקול – שאין לו כל זכר בחוק – בדבר "אמינותו של הפרסום". שיקול זה הותווה על ידי רשם הפטנטים כיוון שאתרי אינטרנט עשויים להשתנות עם הזמן. על כן, דורש שיקול זה, שיהיה די אמינות בתאריך המוטבע על גבי דף האינטרנט, כדי להתייחס לתאריך זה כתאריך הפרסום האמיתי של דף האינטרנט אותו מאחזרים לאחר הגשת הבקשה ואשר ממנו מבקשים ללמוד כי דף זה ממש התפרסם עוד קודם לכן.

בית המשפט הוסיף והסיק, בשגגה לטעמי, כי העובדה שהאתר עוסק ברכילות, כי לא ניתן לסמוך על התאריך המתנוסס על גבי דפיו. אני מתקשה להסכים למסקנה זו. כך למשל, אין ספק שצהובונים דוגמת The Sun הבריטי, עוסקים ברכילויות ובשמועות. ככאלה, תוכן המאמרים שלהם אינו תמיד מדויק. אלא, שמכאן אין להסיק שהם משנים את תאריכי הפרסומים שלהם עצמם וכי לא ניתן לסמוך על תאריכים אלה. למעשה, נדמה כי קביעה זו מובילה לתוצאה האבסורדית לטעמי שפרסום שנעשה באתר רשמי של ממשלת ארה"ב נחשב בגדר "פרסום בישראל" ואילו פרסום באתר רכילויות מקומי, דוגמת פנאי פלוס, אינו פרסום שכזה.

בישראל אין תקופת חסד

קריאה ביקורתית של פסק הדין מלמדת כי דעתו של בית המשפט לא היתה נוחה עם העובדה שפרסום של המדגם שהודלף שלא על דעתה של חברת אפל, ושבוצע לכאורה בניגוד לרצונה, ימנע את רישום המדגם שלה, בבחינת הוספת חטא על פשע. כך למשל מעיר בית המשפט: "האם ניתן להסתמך על התאריך המופיע בפרסום, אשר הינו סך הכול כחודש בלבד לפני תאריך הקדימה עליו מתבססת המערערת.". ברם, הדין הישראלי הינו כזה בדיוק. בניגוד לדינים אחרים, אין בישראל כל תקופת חסד שתגן על בעל עיצוב מפני פרסומים של מוצריו שלו שמפורסמים שלא על דעתו. הפרסומים הופכים להיות ידע קודם והמדגם ייבחן לאורו של אלו. לעניין זה, הדין הישראלי אינו מבחין בין פרסום המקדים את בקשתו של בעל דין ביום אחד לבין כזה המקדים אותו בשני עשורים, ואף אינו מתייחס לחוקיותו של הפרסום ולאופן שבו הפרסום הפך פומבי.

הודעה על ידע קודם: הודאה?

בית המשפט הבהיר כי שימוש בגילוי של בעל דין כנגדו, עשוי לייצר לו תמריץ שלילי. בעניין זה, לטעמי, בית המשפט נקלע לשגיאה גסה. גילוי לעולם עשוי לפגוע בבעל דין, וכל בעל דין מעדיף שלא לגלות דבר שעשוי לשמש כנגדו. אלא, שלבעל הדין אין כל ברירה והדין מחייב אותו לחשוף את כל הידוע לו. הפרת חובה זו, עשויה להוביל לתוצאות הרסניות שימנעו כל יכולת להיבנות מהנכס הקניין הרוחני שהושג תוך הסרת הפרטים.

יחד עם זאת, אף אני בדעה כי אין לראות בגילוי זה משום "הודאת בעל דין". בעל דין עשוי לגלות לרשות כל פרסום החשוד בדבר היותו "ידע קודם". הוא עושה כן פעמים רבות אף נוכח הסיכון הרב הטמון בהפרת חובות הגילוי. הודעת בעל הדין צריכה לשמש את הרשות בכדי שזו תוכל לאתר את הפרסום הרלוונטי ולבחון האם פרסום זה מהווה "ידע קודם" בפני עצמו, השולל, מבחינה משפטית ונוכח הכללים המשפטיים הקבועים בדיני המדגמים, את זכאותו של המבקש למדגם רשום.

ההבדלים בין המדגמים: אליה וקוץ בה

ובכל זאת, אני סבור כי תוצאת פסק הדין נכונה. זאת, נוכח הקביעה כי קיים הבדל בין המדגם לבין העיצוב שפורסם. כלומר, בית המשפט קבע כי נוכח הבדלים אלו, אין בפרסום כשלעצמו לחסום את רישום המדגם, ועל פניו נראה שמדובר בשיקולים ראויים ונכונים.

אעיר רק עוד כי בהליך זה ייתכן שחברת אפל "ירתה לעצמה ברגל", שכן היא הודתה כי די בשינויים מינוריים קלים כדי שמדגם בתחום פעילותה יהיה שונה מעיצוב קודם. טענה זו שירתה אותה כעת ברישום מדגם זה, אך היא עשויה לשמש לרעתה בכל הליך שבו תטען היא כנגד מתחרה כי הוא מבצע הפרה. כך למשל, אפל טענה כי המכשירים של חברת סמסונג, שהם ללא ספק אינם העתקת קוף של מכשיריה שלה, אף אם יש ביניהם דימיון, מפרים מדגמים רשומים רבים שלה הרשומים בארה"ב. נדמה כי כעת אפל עשויה למצוא עצמה תחת השתק שיפוטי אם תבקש לטעון פעם נוספת כי מוצר בעל עיצוב דומה אך שונה מהווה הפרה של המדגם הרשום שלה.

0

פסיקה: קביעה כי שינויי עיצוב מבניים ברורים מאליהם דורשת ביסוס

חברת Ecolab הגישה את בקשת פטנט 190,482 בישראל. בקשה זו, התובעת דין קדימה מבקשה אמריקאית, נבחנה בישראל ונדחתה על ידי בוחן הפטנטים משנקבע כי לאורו של הידע הקודם, אין באמצאה הנתבעת את הצעד ההמצאתי הנדרש לכדי להכשיר אותה לקבל פטנט. החברה השיגה על החלטת בוחן הפטנטים ועניינה נדון בפני סגנית רשם הפטנטים, ז'קלין ברכה.

הבקשה תובעת מערכת ושיטה למיחזור מים שלאחר עיבוד עופות, לצורך שימוש חוזר לאותה מטרה. חרף בקשה לקיים הליך בחינה מזורז בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק הפטנטים על בסיסו של פטנט אוסטרלי, בוחן הפטנטים עמד על התייחסות להשגה שהעלה בהתבסס על פרסום בקשת פטנט אמריקאית שמספרה US 2005/0016934 ואשר התפרסמה קודם לתאריך הבכורה של הבקשה הישראלית.

במסגרת תביעת הפטנט, הוגדר כי מערכת בהתאם להמצאה כוללת מספר רב של רכיבים. בין היתר, המערכת כוללת מיכל ראשון האוסף את המים שלאחר העיבוד, מסנן, הפועל בצורה סיבובית ושייעודו סינון המוצקים והפסולות, מתקן חלוקה המכיל ציוד להכנת תמיסה אנטי בקטריאלית ומתזים, מיכל נוסף לאיסוף המים והתמיסה מהמסנן וממתן החלוקה. עוד נדרש כי מתקן החלוקה נועד להתזת המים והתמיסה לתוך המסנן. בנוסף, ולאחר ההשגה האחרונה, צומצמה הגדרת האמצאה כך שהמתזים מתוכננים להתיז את התמיסה בצורה רציפה על המסנן למשך 10-60 שניות כל פעם בכל תקופה בת 5 דקות עד 5 שעות.

בוחן הפטנטים מצא כי חרף ההבדלים שבין האמצאה הנתבעת לבין הפרסום, אין בה יתרון למול המערכת שבפרסום הקודם, והשינויים בה הם עניינים עיצוביים ברורים מאליהם. ההבדלים הקיימים כוללים ביצוע הסינון לאחר איסוף ראשוני של המים למיכל הראשון, למול ביצוע הסינון קודם לכן – קרי, ביצוע הסינון בטרם מוכנס חומר חיטוי כלשהו; התזת חומר החיטוי בשלב מוקדם משקיים בידע הקודם, שם חומר החיטוי מותז רק לאחר שני סבבי סינון. בנוסף, במערכת מושא האמצאה קיים שלב חיטוי אחד בלבד המתבצע ביחד עם הסינון. לעומת זאת, במערכת שתוארה בפרסום הקודם ישנם שני שלבים בהם משתמשים בחומר חיטוי: תחילה מכניסים אוזון ובשלב מאוחר יותר מכניסים כלור. הבדל נוסף ואחרון נוגע לכך שבהתאם לצמצום שביצעה המבקשת, ההתזה אינה רציפה אלא מתבצעת לפרקים, בעוד שפרסום הקודם ההתזה מתבצעת באופן רציף.

המבקשת טענה כי יש בשינויים אלה כדי להביא ליתרון, שכן הכנסת חומר החיטוי בשלב מוקדם מאפשרת לו לפעול לכל אורך התהליך ובכך לקצר את משכו של התהליך. כמו כן, נטען, כי משך הזמן הארוך בו נמצא חומר החיטוי במערכת מאפשר שימוש בחומרי חיטוי עדינים יותר מאלו שהיה נדרש לעשות בהם שימוש במסגרת הפרסום הקודם.

סגנית הרשם קבעה כי די בהבדלים שהוצגו כדי לבסס קיומה של התקדמות המצאתית. הצעד ההמצאתי, הזכירה סגנית הרשם מושכלות יסוד, לא נדרש להיות גדול. בענייננו, נקבע, כי לא ניתן לומר שהשינויים במערכות השונות אינם דבר ברור מאליו. סגנית הרשם העירה כי הבוחן לא הסתמך על כל דוגמה לשינוי דומה במערכות קיימות שניתן היה להיעזר בה לבסס את הטענה כי מדובר בשינוי עיצובי ברור ומובן מאליו לבעל מקצוע מיומן מהתחום. בהעדר ראיות שכאלה, ביטלה סגנית הרשם את השגת הבוחן.

בהערת אגב, סגנית הרשם העבירה ביקורת על השגה שהועלתה על ידי הבוחן אשר התבססה על כך שהמבקשת לא הבהירה מהו היתרון הגלום במערכת בהתאם לאמצאה למול זו שתוארה בפרסום הקודם. סגנית הרשם הזכירה כי לשאלה זו אין כל חשיבות לעניין ההתקדמות ההמצאתית. די לה להמצאה כך שתבצע פעולה בצורה שונה מהצורה בה נעשה שימוש במסגרת הידע הקודם, כל עוד שוני זה אינו ברור מאליו לבעל מקצוע מיומן מהתחום, ואין כל דרישה כי שוני זה יוביל בהכרח ליתרון למול הידע הקודם. כלומר, אף אם האמצאה יעילה פחות מהידע הקודם – אין בכך כדי לפגוע בכשירותה של האמצאה לפטנט.

(בקשת פטנט 190482 (השגה על החלטת בוחן), ECOLAB INC (מיום 18.05.2017))

 

הערות:

החלטת סגנית הרשם נראית לי, בכל הכבוד, נכונה לגופה. קיים קושי משמעותי בהשגה המבוססת על קביעה בעלמא כי מדובר בשינוי עיצובי ברור מאליו. לטעמי, ראוי כי בוחני פטנטים יבססו את ההשגה כמיטב יכולתם תוך הבאת נימוקים המבוססים על ראיות. כל עוד אין מדובר בידע בסיסי ביותר בתחום כלשהו, אני סבור כי בוחן פטנטים המעלה השגה יזדקק לבסס את השגתו על ראיה חיצונית ולא להסתמך על הערכתו האישית כי מדובר בשינוי ברור מאליו. השגה שכזו, המתבססת על התפיסה הסובייקטיבית של הבוחן הינה בעייתית במיוחד כיוון שהיא עשויה להתבסס על החוכמה שבדיעבד (hindsight). כך, בהוראות הבחינה (נספח ז') מובהר:

בבחינת ההתקדמות ההאמצאתית לאור הפרסומים הקודמים על הבוחן להימנע מלהסתמך על תובנות, מסקנות ואו ידע משלים העולים מהבקשה הנבחנת.
הפסיקה התייחסה להסתמכות אסורה זו מספר פעמים, בפס"ד Hughes הנחה בית המשפט כי : "יש להיזהר מניתוח הידע הקודם תוך שימוש, ולא באורח בלתי מודע, בידע החדש שהביא עמו הפטנט, היינו בשימוש ב"חכמה לאחר מעשה".

משמעות הדבר היא שיש "לשכוח" מהאמצאה ולנסות לחשוב איך היה פותר את הבעיה הטכנית בעל מקצוע ממוצע לנוכח הפרסומים הקודמים.

קושי נוסף הינו היכולת במועד הבחינה לקבוע בצורה סובייקטיבית מה היה ידוע וברור מאליו במועד בו הוגשה בקשת הפטנט. לדוגמה, בבקשה נושא ההחלטה דובר על אמצאה שתאריך הבכורה שלה קדם בכעשר שנים את מועד בחינתה בישראל. כיוון שכך, לא יהיה זה מפתיע אם הבוחן יתפס לכלל טעות בתפיסתו הסובייקטיבית מה היה ידוע באותו מועד. רק לשם הדוגמה, תאריך הבכורה כאן הינו כזה המוביל אותנו חזרה לעולם שבטרם המצאת האייפון הראשון, כאשר טלפונים ניידים בקושי עשו שימוש במסכי מגע כלשהם והפיתוחים החדשים ביותר היו אלה שהגיעו עם מקלדות קטנטנות מובנות. קשה לסבור כי אדם מסוגל להתעלם מכל הידע הרב שנצבר בשנים שעברו מאז הוגשה בקשת הפטנט ומכל השינויים הטכנולוגיים שהפכו חלק מהידע הכללי מאז בעת שהוא בוחן אמצאה שהומצאה עשור קודם לכן. על כן, שימוש בחומרים אובייקטיביים – פרסומים מתוארכים – מקטין את הסיכון שאותה "בחירה עיצובית" ברורה היתה אכן ברורה מאליה במועד המצאת האמצאה ולא שנים רבות לאחר מכן, ובדיעבד.

בהערת אגב קובעת סגנית הרשם כי אין צורך להוכיח את היתרון הטמון באמצאה תוך שימוש בראיות חיצוניות לבקשה, אלא יש לבכר שימוש באמירות קודמות שיופיעו בבקשת הפטנט עצמה:

במאמר מוסגר אתייחס לאחת מעילות הסירוב של הבוחן לפיה לא הסבירה המבקשת בתשובותיה לדו"חות הליקויים מהו היתרון הטמון במערכת הנתבעת על פני מערכת הפרסום הקודם. סבורה אני כי אין חובה להביא תימוכין חיצוניים ליתרון שגלום באמצאה על פני הידע הקודם. נהפוך הוא – כדאי וראוי כי אותו יתרון נטען יופיע כבר בשלב הגשת הבקשה על מנת שלא יימצא המבקש ממציא את אמצאתו בשלב הבחינה.

בעניין זה, דעתי שונה. הדרישה כי יתרון האמצאה על פני הידע הקודם ייטען בשלב הגשת הבקשה הינה דרישה בלתי סבירה בעליל. במועד הגשת הבקשה, אין בפני מבקש הפטנט אלא את הידע הקודם אליו הוא מודע. אלא, שפעמים רבות, הידע הקודם למולו הוא נדרש להתמודד הינו ציטוט אחר שלא היה ידוע לו במועד הגשת הבקשה. וכאשר זהו המצב – כיצד ניתן לסבור כי המבקש יוכל להקדים תרופה למכה ובטרם יידע אילו פרסומים יוצגו לו, יבהיר בבקשתו מדוע המצאתו שלו עדיפה?

0

פסיקה: שימוש מפר – נסיבה מיוחדת במסחר שמצדיקה אי שימוש בסימן מסחר

לוגו "סחוט טרי"בפסק דין תקדימי, מצאה סגנית רשם הפטנטים, ז'קלין ברכה, כי חרף העובדה שסימן מסחר לא היה בשימוש למעלה משלוש שנים, אין מקום לבטל את רישומו.

סימן המסחר המעוצב "סחוט טרי" המתייחס שימש במשך שנים לסמן מיצי פירות, וזאת מבלי שנרשם. המותג פותח במקור על ידי חברה אחת, נמכר לאחרת, ובמסגרת פירוקה של הרוכשת, הועבר המוניטין בסימן לחברת סחוט טרי 2007 בע"מ, אשר אף פעלה לרישום הסימן במסגרת סימן מסחר 220,623. חרף זאת, מאמצע שנת 2008, החברה לא עשתה שימוש בסימן בפועל.

מר אוהד חרסונסקי, מי שיצר את המותג מלכתחילה, החליט לשוב לתחום המיצים, והוא החליט לעשות שימוש בסימן הישן שלו. תביעה שהגישה בעלת הסימן כנגד החברה שלו בשנת 2012 התקבלה, ובמסגרתה נקבע כי האחרונה עשתה שימוש מתמשך ובלתי מורשה בסימן "סחוט טרי" הן לפני רישומו והן אחריו. במקביל לניהול הליך תביעת ההפרה, הגישה החברה של חרסונסקי בקשה לבטל את סימן המסחר מחמת העדר השימוש בו. לקריאת המשך המאמר »

0

למה הקמת התאגיד הציבורי יכולה לעזור למכירות של במבה?

תמונה של שקית שוש אפויסימן מסחר הוא המוניטין הגלום במוצר שנארז ונדחס לזכות משפטית. בעל סימן המסחר שולט פעמים רבות במוצר, גם אם הוא לא מייצר אותו. מקרה דוגמת נסטי בו גם היצרן וגם בעל המותג הם שווי כוחות או לפחות אין ביניהם פערי כוחות משמעותיים, הא חריג. בדרך כלל, מי שאוחז במוניטין יוכל להחליף את היצרן ולשמר את עיקר קהל הלקוחות – זו בדיוק המשמעות של "מוניטין".

בשנות ה-90 רשות השידור שידרה את תוכנית הילדים "החברים של שוש", במרכזה עמדה דמות חיפושית חביבה העונה לשם "שוש". ראתה הרשות כי טוב, ובחרה לנסות ולנצל את הצלחתה של התוכנית באופן מסחרי. הרשות רצתה למכור מרצ'יינדייז עם דמות זו, ואכן רשמה סימני מסחר לרוב בסוגים רבים ושונים. פעולת המסחור המשמעותית ביותר של הרשות היתה בעניין חטיף בוטנים חדש, שהתחרה ב"במבה" של אסם. הרשות חברה לעלית שייצרה את החטיף, תוך התבססות על הדמות של שוש. שיתוף הפעולה בין הצדדים היה הדוק, ועלית אף מימנה את עלות יצירת גרסה חדשה לדמות. עד היום, כ-20 שנה לאחר שהתוכנית כבר ירדה מהמרקע, שיתוף הפעולה ממשיך והחטיף ממשיך להימכר.

אסם, אגב, לא היתה מרוצה משיתוף פעולה זה, והיא עתרה לבית המשפט העליון כנגד התנהלות זו. בג"צ פסק וקבע שרשות השידור עושה שימוש מסחרי בשידור הציבורי, ואסרה על המשך שידור התוכנית שהפכה, הלכה למעשה, לפרסומת למוצר של עלית (בג"צ 1858/96‏ ‎ ‎אסם, השקעות בע"מ‎ ‎נ' רשות השידור (נבו, 21.10.99)). פסיקה זו, יש להעיר, ניתנה לאחר שהרשות כבר הפסיקה את שידור התוכנית.

כיום, רשות השידור ממשיכה להחזיק בסימני המסחר על הסימן המעוצב "שוש" הכולל גם את הדמות של שוש (הסימן הרלוונטי לחטיף הוא סימן מסחר 122436 המתייחס לסוג 30). חדי העין שיסתכלו על השקית של החטיף יראו כיתוב שמציין כי מדובר בסימן מסחר של רשות השידור (ותודה לתומר שחר, שהעלה תמונה שכזו לפייסבוק). בהערת אגב נוספת אצין כי נראה שעלית לא רשומה כ"בר רשות", וניתן לסבור כי הסימן הוא בר-ביטול כתוצאה מכך.

אלא, שבהתאם לחוק השידור הציבורי, התש"ד-2014, נקבע כי רשות השידור תתפרק והאישיות המשפטית שלה תבוטל. כחלק מתהליך הפירוק, נכסיה של הרשות ימומשו לצורך כיסוי התחייבויותיה, ויתרת הנכסים והכספים שלה יועברו למדינה. בין יתר הנכסים מצויים גם סימני המסחר על "שוש". כיוון שהמפרק יעדיף למכור את נכסיה של רשות השידור למרבה במחיר, בהחלט יכול להיווצר מצב שבו "אסם" וחברות אחרות המתחרות בתחום החטיפים יעוטו על ההזדמנות וינסו לרכוש את סימן המסחר והמוניטין הגלום בו, ולו רק בכדי להחריב את סימן המסחר ולזנוח אותו כליל. כך "במבה" תוכל להוציא מהשוק את אחד המתחרים הבולטים שלה, ולנגוס בנתח השוק שלו.

0

פסיקה: הפרת זכויות יוצרים במוצר שיוצר בסין

(cc by-sa Omegatron)

בית המשפט המחוזי בתל אביב נדרש לאחרונה לדון בתיק בו התעורר סכסוך בין שני מתחרים המוכרים מכשירי אינטרקום, אשר רכשו את המכשירים אותם הם מוכרים מיצרן סיני זהה.

התובעת, חברת אדור אלקטרוניקה בע"מ, רכשה מיצרן סיני מערכות אינטרקום. המערכות כללו חיווי קולי פרי קולה של הגב' נעמי רביע, אותם הקליטה התובעת ומסרה ליצרן הסיני. הנתבעת, ארקום בע"מ, רכשה אף היא מאותו יצרן סיני מערכות אינטרקום, אשר עשו שימוש באותו חיווי קולי. לטענת הנתבעת, מדובר במוצר מדף שנרכש כמות שהוא מהיצרן הסיני, וככל שקיימת הפרת זכות יוצרים כלשהי, הרי שהאחריות רובצת לפתחו של היצרן הסיני.

בית המשפט דן בטענות הצדדים וקבע כי אכן מדובר בחיווי הקולי של הגב' רביע, אשר הזכויות בו נתונות לתובעת. קביעה זו התבססה על עדותה של הגב' רביע שלא נסתרה:

"מתצהירה של גב' רביע עולה כי החיווי הקולי שלה מושמע במערכות האינטרקום מדגם 105 ו – 106 שמוכרת התובעת (סעיף 7). עוד עולה כי גב' רביע העניקה לתובעת את זכות היוצרים הבלעדית בחיווי הקולי שהותקן במערכות האינטרקום מדגם 105 ו – 106"

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: גם בצילומים ישנים, הזכות המוסרית נתונה לצלם ולא לבעל הנגטיבה

לוגו של ידיעות אחרונותמשה מילנר תיעד, בשנת 1975, את "העלייה לסבסטיה" במסגרת עבודתו כצלם בלשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). בשנת 2015, פירסם ידיעות אחרונות – הן במהדורה הכתובה והן באתר YNET – כתבות העוסקות ברב משה לוינגר, ובמסגרתן פורסמו תמונותיו של מילנר. התמונות זוהו כתמונות מטעם לע"מ, אך לא ניתן קרדיט למילנר. בעקבות כך, הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים.

במסגרת התביעה נדרש בית המשפט להתייחס לדינים החלים על הנושא נוכח העובדה שהתמונה צולמה בטרם נכנס לתוקפו החוק החדש. החוק הישן, כידוע, קבע כי בכל הנוגע לצילומים, בעל הנגטיבה הינו בגדר "מחבר היצירה" (סעיף 21 לחוק הישן). סעיף 78 לחוק החדש מסדיר את תחולת החוק על יצירות שהיו קיימות טרם כניסתו לתוקף. בסעיף 78(ט) נקבע:

לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם

ידיעות אחרונות מצאו סעיף זה ואחזו בו כמוצאי שלל רב וטענו בתוקף: בהתאם לפקודת זכות יוצרים, הזכות המוסרית קיימת למחבר היצירה, ובהתאם לאמור בסעיף 78(ט), הרי שזכות זו קיימת לבעל הנגטיבה ולא לצלם. בית המשפט דחה טענה זו בשתי ידיים וקבע כי פרשנות שכזו אינה מתיישבת עם ההיסטוריה החקיקתית והיא אף סותרת את תכליתו של מוסד "הזכות המוסרית":

"58. ניתן להבין מלשון החוק שהזכות המוסרית היא זכות אישית, "סנטימנטלית". מה לבעל התשליל, ובמקרה שלנו ללשכת העיתונות הממשלתית, ולסנטימנטים לצילום? רגשות אלה קיימים גם כשאין ליוצר אינטרס כלכלי בצילום שכן הם נובעים מעצם היות הצילום מעשה ידיו המביא לידי ביטוי את יכולותיו וכישוריו."

בית המשפט הוסיף ודחה את הטענות בדבר הגנת שימוש הוגן משקבע, בצדק, כי החוק אינו מעמיד הגנה זו להפרת הזכות המוסרית כי אם להפרתה של הזכות הכלכלית בלבד.

אף הטענה בדבר "מפר תמים" נדחתה, משבית המשפט קבע כי ניתן היה בנקל לברר את זהות הצלם, שכן התמונות מתפרסמות באתר הלע"מ תוך ציון שמו, כנהוג על ידה.

בסופו של יום, בית המשפט בחר לפסוק לתובע פיצויים בסך 12,000 ש"ח בגין שתי הפרות, בצירוף הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח.

(תאמ (י-ם) 46569-07-15 משה מילנר נ' ידיעות אינטרנט (10.11.2016))

הערות:

גובה ההוצאות והפיצויים נמוך לטעמי, ומותיר קושי רב לצלמים לאכוף את זכויותיהם מבלי שהם מוצאים עצמם בחסרון כיס. לפחות לעניין גובה שכר טירחת עורך הדין ניתן להסביר זאת בכך שהצדדים ויתרו על שמיעת ראיות והתיק הוכרע על בסיס מסמכים בכתב בלבד. עדיין, נדמה לי שהסיכוי שעלות ההליך כולו תהיה פחותה מ-20,000 ש"ח הינה נמוכה.

חלק מהטענות של הנתבעת התייחסו ליחסים שבין הצלם לבין לע"מ ולכך שדי במתן קרדיט ללע"מ, בכדי לצאת ידי חובתם. לעניין זה, הופתעתי שבית המשפט וכנראה אף הצדדים, לא התייחסו לרישיון הכללי שהעניקה לע"מ לכלל הצלומים שפורסמו באתר האינטרנט שלה. במסגרת אותו רישיון, ישנה חובה לאזכר את לע"מ. הרישיון, כפי שציינתי בזמנו, לא התייחס מפורשות לזכות המוסרית כלל.

עניין נוסף שראוי להזכיר נוגע לפסקי הדין בעניינה של סוכנות "זום". שם נקבע כי העובדה ששמה של סוכנות זו לא צוין מהווה הפרה של הזכות המוסרית. נראה כי פסק הדין הזה קובע, ובצדק, כי החובה היא לאזכר את שמו של היוצר ולא שמה של הסוכנות. לאבחנה זו עשויה להיות השלכה משמעותית שכן פעמים רבות גופי תקשורת מציינים את מקור התמונה בסוכנות הידיעות בה עוסק הצלם (לדוגמה: "צילום: AP"). ייתכן כי נוהל זה מייצר חשיפה משמעותית לכל גוף תקשורת שפועל לפיו.

 

0

כשירות נושאית בארה"ב: כשמבקשים הגנה על התוצאה ולא על הדרך

רשת חשמל

(cc by-sa Vincent van Zeijst)

במסגרת פסק דין של ערכאת הערעור הפדראלית, נדונו פטנטים 7,233,843, 8,060,259, ו- 8,401,710. פטנטים אלה עסקו בניתוח בזמן אמת של מידע של רשת חשמל, זיהוי עומסים על הרשת, הצגה ויזואלית של מדד יציבות של הרשת וגזירה של מדד אמינות לרשת החשמל בהתאם. ערכאת הערעור בחנה את התביעות וקבעה כי מדובר ברצף פעולות המהוות רעיון אבסטרקטי, באשר כל פעולה בפני עצמה היא רעיון אבסטרקטי. ערכאת הערעור הבהירה שאוסף רעיונות אבסטרקטיים הוא, בפני עצמו, רעיון אבסטרקטי אף הוא. כיוון שהתביעות לא כללו אלמנט נוסף מעבר לרעיון האבסטרקטי ("something more") בית המשפט קבע כי אין בנמצא רעיון המצאתי שיוכל להפוך את התביעות המופנות כלפי רעיון אבסטרקטי להמצאה כשירה לפטנט. זאת, כיוון שהתביעות אינן מגבילות את האופן שבו הצעדים מבוצעים, ואלו מתבצעים, הלכה למעשה, באמצעות כלים סטנדרטיים ומקובלים בתחום.

בעלת הפטנט טענה כי עיבוד מידע רב בזמן אמת, למידע שבן אנוש מסוג לתפוס, ונוכח תוצאה זו מדובר בפתרון טכנולוגי הראוי להגנה. ברם, בית המשפט קבע כי לא די בתוצאה זו בכדי להוביל למסקנה של כשירות נושאית.

לבסוף, ערכאת הערעור קיבלה את מבחן העזר שניסחה הערכאה הדיונית:

The district court in this case wrapped up its application of the Supreme Court’s framework by invoking an important common-sense distinction between ends sought and particular means of achieving them, between desired results (functions) and particular ways of achieving (performing) them…

The court’s description is one helpful way of double-checking the application of the Supreme Court’s framework to particular claims— specifically, when determining whether the claims meet the requirement of an inventive concept in application. Indeed, the essentially result-focused, functional character of claim language has been a frequent feature of claims held ineligible under § 101, especially in the area of using generic computer and network technology to carry out economic transactions.

על פי מבחן העזר הזה, שלא נועד (ולאור שיטת המשפט האמריקאית המבוססת על תקדימים מחייבים – אף לא יוכל) להחליף את כללי הניתוח שנקבעו על ידי בית המשפט העליון באליס, יש לבחון את התביעות ולוודא האם התביעה מופנית להשגת התוצאה הרצויה או שמא לאופן שבו תוצאה זו מושגת. מבחן זה, נקבע, יכול לשמש כלי עזר בכדי לוודא שהתוצאה אליה הניתוח הכללי הוביל, היא אכן התוצאה הרצויה.

((Electric Power Group, LLC v. Alstom S.A. (Fed. Cir. August 1, 2016)

הערות:

זו אינה הפעם הראשונה בה אוסף רעיונות אבסטרקטיים נקבע כרעיון אבסטרקטי לכשעצמו (כך, למשל, היה גם בעניין intellectual Ventures), אלא שזו הפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, שבית המשפט מצהיר על כך מפורשות. בהחלטה זו מדובר על הרכבה של רעיונות אבסטרקטיים מאותו סוג, ואכן נדמה שקביעה זו מתאימה. אלא שבמקרה של Intellectual Ventures הקביעה התייחסה לרעיונות אבסטרקטיים מסוגים שונים, ולטעמי נדרש נימוק משכנע בתרחיש שכזה.

מבחן העזר שאומץ כעת הינו מבחן מועיל למדי, ודומה כי הוא ברור ופשוט יותר מהמבחן שנקבע באליס. המבחן אף יורד לבסיס דיני הפטנטים המחייבים גילויה של המצאה ולא אך רעיון שהדרך לביצועו טרם ידועה. כך, למשל, אין ספק כי הרעיון לבנות מכונת זמן היה קיים זמן רב, אך ההמצאה הומצאה רק ב-1955 כאשר דוק בראון המציא את מחולל השטף (flux capacitor). ההבחנה הזו בין רעיון להמצאה לבין ההמצאה גופה הלכה ונעלמה עם השנים בעודנו מחפשים אחר משמעות המונח המופשט "רעיון אבסטרקטי", במצוות בית המשפט העליון האמריקאי.

0

סירוב לחתום על הצהרה ברישום פטנט: בסמכות בית הדין לעבודה או בסמכות ערכאה אחרת?

hands singing contract

(by Jérôme Dessommes)

ד"ר טבורובסקי לא הסכין עם הכרעת הדין בעניינו שקבעה כי עליו להצהיר בשבועה על דברים שלא האמין בהם. פנייתו לבית הדין הארצי לעבודה לימדה כי יש דברים בגו, וכי בית הדין האזורי שגה בהכרעת דינו בעניין זה.

נזכיר. ד"ר טבורובסקי עבד בחברת ביונה, ושימש כמדען הראשי בפרויקט ליצירת תרופה בעלת השפעה כפולה לטיפול בהפרעות התפקוד המיני. במסגרת זו היה טבורובסקי שותף להמצאת המצאה שכונתה Heterocyclic Compounds and Uses Treatment of Sexual Disorders (בגינה ניתן, למשל, פטנט ארה"ב 8,349,850). המשיבה סברה כי ד"ר קוגן הוא בין ממציאי המצאה זו, אף שהוא התווסף לצוות הרלוונטי לאחר שהוגשה בקשת הפטנט הארעית הראשונה בעניין, ועל כן ציינה את שמו כממציא. אלא, שד"ר טבורובסקי סירב לחתום על ההצהרה בעניין. המשיבה ראתה בפעולה זו ובמעשים נוספים שלו עבירות משמעת חמורות ופיטרה אותו תוך שלילת פיצויי הפיטורים. בבית הדין האזורי, תביעתו של העובד נדחתה, ואילו התביעה שכנגד התקבלה וניתן כנגדו צו עשה המורה לו לחתום על ההצהרה המדוברת. לעניין זה נקבע כי סירובו של העובד לחתום על המסמך לא נבע מכך שלא האמין בנכונותו, אלא נוכח רצונו לסחוט כספים ממעסיקתו.

לקריאת המשך המאמר »

2

שיווק מחוץ לדלתו של עוסק אחר אינה מקימה עוולה של התערבות לא הוגנת

דרכון ישראליבסמוך למשרד הפנים ברחובות מצויה חנות הצילום "סטודיו אסף". כמו חנויות צילום אחרות, ובמיוחד כאלה המצויות בסביבתו של משרד הפנים, גם סטודיו אסף מספק שירותי צילום תמונות פספורט. אלא, שזרם הלקוחות הפך דליל במיוחד נוכח מעשי השיווק של חנות מתחרה, המספקת אף היא שירותי צילום דומים לבאי משרד הפנים. החנות המתחרה, המרוחקת מעט יותר ממשרד הפנים מאשר סטודיו אסף, שלחה נציג מטעמה שיעמוד בשביל היציאה ממשרד הפנים ויפנה את הלקוחות הפוטנציאלים הזקוקים לשירותי צילום אליה. משנוכח בעליו של סטודיו אסף כי פעולות אלה פוגעות בעסקיו שלו, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי המבוססת על עוולה של התערבות לא הוגנת.

סעיף 3 לחוק עוולות מסחריות מקים את עוולת ההתערבות הלא הוגנת ומגדירה כך:

"לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר".

עוולה זו כוללת שלושה רכיבים: היותם של שני הצדדים עוסקים, קיומה של הכבדה שיצר הנתבע כלפי התובע ביחס ללקוחות,עובדים או סוכנים; ופעולות הנתבע נעשות באופן לא הוגן.

בית המשפט בחן את העובדות והגיעה למסקנה כי אין כל חסימה פיסית של הגישה לסטודיו של התובע, אלא אך ניסיונות שידול של לקוחות בכוח – ניסיונות שאם צולחים, מובילים את אותם לקוחות פוטנציאלים לחנות הנתבעים תחת בית העסק של התובע. בית המשפט קבע כי נוכח קביעות אלה, אין כל הכבדה בענייננו:

"הנה כי כן, פעולתו של נתבע 2 העומד בפתח משרד הפנים, אינה מהווה חסימה פיסית או טכנית כנדרש בחוק ואף אינה מהווה במובן זה הכבדה של ממש על גישת לקוחות לעסקו של התובע. משכך, לא מתקיים היסוד השני של העוולה."

עוד הוסיף בית המשפט כי אף הרכיב השלישי אינו מתקיים משפעולות החנות המתחרה מבוצעות לשם הגנה על אינטרס לגיטימי – שיווק מרכולתם – וזאת ללא הטעיה, יצירת מצג שווא או שימוש בדרכים אחרות שאינן ראויות.

נוכח האמור, ולאחר שבית המשפט דחה עילות תביעה נוספות שנטענו, נדחתה התביעה והתובע אולץ לשלם 10,000 ש"ח הוצאות משפט.

(תא (מרכז) 24480-10-14 יצחק אסף נ' חלף בן עמי (21.04.2016))

הערות:

עוולת התערבות לא הוגנת אינה עוולה "פופולארית" ומעטים ההליכים בהם היא נדונה לגופה. בין היתר, הדבר נובע נוכח הוראת סעיף 12 לחוק עוולות מסחריות הקובע, בין היתר, כי בעוולה זו, כמו גם בעוולה של תיאור כוזב, התובע אינו זכאי לסעד של פיצוים ללא הוכחת נזק, והוא נדרש להוכיח את נזקיו אם הוא מעוניין קבלת פיצויים כספים.

שידול לקוחות פוטנציאלים המצויים בסמוך לחנותו של אחר דומה להתנהלות מקובלת בתחום השיווק הדיגיטלי כאשר מתחרים מפרסמים פרסומים ממומנים כאשר גולשים מחפשים אחר מתחריהם. התנהלות שכזו, נפסק, הינה חוקית ואין בה כל פסול בעולם הדיגיטלי, ונדמה כי אך ברור הוא כי המצב בעולם המוחשי אינו צריך להיות שונה.