הפרה תורמת ארכיון

0

פסיקה: מכירה של מוצר ממצה את זכות הפטנט בתהליכים שמבוצעים באמצעותו

מכשיר One Touch של LifeScan

(cc by-sa David-i98)

מודל עסקי מקובל של עסקים רבים הוא למכור בהנחה, ולפעמים אפילו לתת בחינם, מוצר מסוים מתוך כוונה להשיג רווחים בשוק משני של מוצרים מתכלים. דוגמה בולטת למודל כזה קיימת בשוק המדפסות שם חברות מוכרות את המדפסות עצמן במחירים נמוכים מתוך רצון להרוויח במכירת הדיו. למעשה, יש היגיון כלכלי רב במודל הזה, שכן לאחר שהלקוח רוכש מדפסת מסוימת, הוא לא ימהר להחליף אותה וירכוש דיו עבורה במשך תקופה ניכרת. ככל ששולי הרווח ממכירת המוצרים המתכלים הוא גבוה, המודל הזה עשוי להיות רווחי ביותר. אלא, שאליה וקוץ בה, שכן עצם מכירת המכשיר עשוי למנוע אפשרות לאכוף פטנטים.

במקרה אחד שנדון לאחרונה בערכאת הערעור הפדראלי נבחן עניינה של חברת LifeScan המייצרת מכשירים למדידת רמת גלוקוז בדם לחולי סוכרת. מכשירים אלה עושים שימוש בסטריפים – מעין חתיכות נייר קטנות שתפקידן לספוג את טיפת הדם במסגרת המדידה. החברה מוכרת את מכשיריה במחיר הנמוך ממחיר העלות ובמרבית המקרים אף נותנת בחינם את המכשיר עצמו בחינם עם מספר דוגמיות לנסיון. תחת גריפת רווחים ממכירת המכשיר, החברה מקווה להרוויח ממכירת הסטריפים המתכלים באם החולה יבקש להמשיך ולהשתמש במוצר. אף שהמודל העסקי מבוסס על הסטריפים, החברה לא הצליחה לרשום פטנט עליהם, אלא נאלצה להסתפק בפטנט על השיטה למדידת רמת הדם. בפועל, לחברה קמו מתחרות אשר התחילו למכור סטריפים תואמים למכשיריה שלה ונגסו ברווחי החברה. כיוון שכך, החברה ביקשה להגן על עצמה, וכיוון שהסטריפים שנמכרו נועדו לשימוש במסגרת השיטה מוגנת הפטנט שלה, היא ביקשה לאכוף את זכותה וטענה להפרות עקיפות על ידי חברה מתחרה שכזו.

לקריאת המשך המאמר »

4

אין מניעה לפצח הגנה טכנולוגית בישראל

(cc by-sa Ras)

(cc by-sa Ras)

במהלך שנת 2006 התקיימו משחקי המונדיאל בגרמניה, והמונים צפו במשחקים השונים, ובהם גם ישראלים רבים. נראה שמרבית הישראלים צפו באמצעות שידורי הלוויין והכבלים ששודרו ברישיון מטעם בעלת הזכויות, חברת צ'ארלטון, אבל היו גם כאלה שצפו בשידורים באמצעות שידורי הלוויין של רשתות זרות, וללא רישיון מחברת צ'ארלטון. האשם אינו ברשתות הזרות אשר קודדו את שידוריהן וכיוונו אותם למקומות שונים בעולם. אלא, שה"אשם", ומיד יובהר מדוע הכתרתי מונח זה במרכאות, נמצא בחברה אשר מכרה מכשיר אשר פיצח את הקידוד. לקוחות החברה רכשו ממנה את המכשיר ויכלו לצפות בשידורים של הערוצים הזרים למורת רוחה של חברת צ'ארלטון.

החברה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי, וזו הוכרעה לטובתה. בזמנו, הערתי את הערותיי על פסק הדין וציינתי כי בעיניי הוא שגוי. עתה, הסוגיה הובאה לפתחו של בית המשפט העליון אשר הפך את ההחלטה וקבע כי דיני זכויות היוצרים בישראל לא יסייעו לצ'ארלטון.

לקריאת המשך המאמר »

1

פסיקה: הפרה תורמת אינה דורשת קיומה של הפרה ישירה

ערכאת הערעור הפדראלית נדרשה לדון, בהרכב מלא, בשני תיקים שנגעו לסוגיה של הפרה במשותף (Joint Infringement). בשני המקרים, Akamia ו-McKesson, אף שכל הצעדים של תביעות הפטנט בוצעו, נקבע כי לא בוצעה הפרת פטנט. הסיבה לקביעה זו היתה שהצעדים בוצעו על ידי מספר גופים, כאשר נקבע שלא היה אחד אשר שלט והנחה את כל התהליך. התוצאה היתה שהיכולת לעקוף תביעות פטנט מסוג זה היתה קלה במיוחד, אלא אם עורך הפטנטים ניסח את התביעות בצורה שתתייחס לשחקן אחד מיני רבים.

בדיון הנוסף, בהרכב מלא שאינו כבול לתקדימים הקודמים של אותה ערכאה, דעת הרוב החליטה שלא להחליט בסוגיה שהובאה לפתחה. במקום להתייחס לסוגיה של הפרה במשותף, בית המשפט בחן את הסוגיה של הפרה תורמת לפי סעיף 271(b) וקבע כי במקרים מעין אלה לבעלי הפטנטים יהיה מזור באמצעות הגשת תביעה כנגד מי שגרם להפרה. ברוב דחוק של 6 נגד 5, נקבעה הלכה חדשה שספק אם תעמוד ללא בחינה מחודשת של בית המשפט העליון.

לקריאת המשך המאמר »

0

כנס: אחריות גורמי ביניים להפרת זכויות קניין רוחני באינטרנט

ביום 1.12.2011 יתקיים יום עיון בנושא "אחריות גורמי ביניים להפרת זכויות קניין רוחני באינטרנט" במכללה למנהל ובחסות ועדת קניין רוחני של לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז.
בין היתר, צפויים לדון שם בפסיקת בית המשפט העליון בדבר הפרה תורמת בזכויות יוצרים וביישום של הלכה זו לעניין נוהל הודעה והסרה.

אתם מוזמנים להירשם כאן.

0

נדחתה עתירה לדיון נוסף בעניין "הפרה תורמת"

האוניברסיטה העברית.
דיון נוסף? רק באקדמיה.
(מתוך ויקיפדיה)

כזכור, בחודש יוני הכריע בית המשפט העליון והכיר מפורשות בדוקרטינת ההפרה התומרת בזכויות יוצרים, בפסק הדין התקדימי, בעניין האוניברסיטה העברית נ' שוקן. הוצאת הספרים שוקן, אשר נמצאה בצד המפסיד של ההכרעה השיפוטית ההיא עתרה בפני בית המשפט העליון וביקשה כי יתקיים דיון נוסף בעניין.
סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, המסמיך את בית המשפט לקיים דיון נוסף כאמור, קובע:

"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף"

בעתירתה תמכה שוקן בקביעה העקרונית של בית המשפט אך היא הצביעה על שני עניינים הראויים, לדידה, לדיון נוסף: הראשון, והוא המהותי, מדבר על סתירה לכאורה בין הלכת רב בריח לבין ההלכה החדשה לעניין דרישת הידיעה. כזכור, בפסק הדין בעניין האוניברסיטה העברית נקבע כי יש להראות ידיעה ממשית ולא די בידיעה קונסטרוקטיבית של מי שביצע את ההפרה התורמת. מנגד, בעניין רב-בריח, לא נדרשה הוכחתו של רכיב זה.
העניין השני עסק בקביעה כי לא די בתרומה להפרה במחדל ביצירת חיוב בהפרה תורמת.

לקריאת המשך המאמר »

1

פסיקה: נוהל "הודעה והסרה" מוכר בישראל לעניין לינקים לאתרים מפרים

א.ל.י.ס נחשפה במערומיה?
(מתוך: ויקימדיה)

פסק הדין בעניין א.ל.י.ס נ' רוטר.נט עוסק בחבותו של בעל אתר לתוכן גולשים המועלה אליו. בפרט, השאלה שעמדה במרכז פסק הדין היתה האם ובאיזה היקף חב בעל האתר בגין הצבת קישורים לאתרים "פיראטיים" על ידי הגולשים. בית המשפט קבע כי די בקיומו של נוהל "הודעה והסרה", כנהוג באינטרנט נוכח הדין הזר, בכדי להסיר חבות מבעל האתר. יחד עם זאת, בית המשפט קובע שני חריגים – חריג העידוד וחריג הפורום הפסול – שבהתקיימם בעל האתר יהיה חב אף מבלי שניתנה לו הודעה על ההפרה הקונקרטית.
פסק הדין הינו ארוך וממצה, ובהתאם, גם הפוסט הזה. לביקורת על פסק הדין, ראו הערותיי בסיום הפוסט.

רוטר.נט

א.ל.י.ס (אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות) הנה חברה המאגדת בעלי זכויות בסרטים והיא פועלת להילחם בתוכן פיראטי באינטרנט ולהפרות זכויות יוצרים של חבריה. קצפה של התובעת יצא על אתר רוטר.נט המפעיל מספר פורומים וביניהם פורום "הורדות" ופורום "סרטים". בפורומים אלה, פירסמו הגולשים קישורים (לינקים) לאתרים "פיראטיים". היינו, בפורום עצמו לא היה עותק מפר של יצירות להורדה, אלא אך הפנייה לאתרים אחרים המכילים עותקים כאמור. משכך, הגישה א.ל.י.ס תביעה כנגד האתר ומפעילו והעניין הובא לפתחו של בית המשפט.

בית המשפט סקר את שתי החלופות להטלת אחריות על בעל האתר מקום בו הגולשים מפרסמים קישורים לתוכן מפר. החלופה הראשונה הינה הטלת אחריות להפרה ישירה של זכויות יוצרים, ואילו החלופה השנייה הינה הטלת אחריות להפרה עקיפה של זכויות יוצרים.
2

פסיקה: דוקטרינת ההפרה התורמת של זכויות יוצרים קיימת בדין הישראלי

בית המשפט העליון נדרש לסוגיה המשפטית הבאה: האם קיימת אחריות למי שעודד או תרם בצורה אחרת להפרה של זכות יוצרים, אשר בוצעה בפועל על ידי אחר?
הספר "יפן המסורתית" בהוצאת בית שוקן היה בין ספרי הלימוד שנדרשו באחד מהקורסים באוניברסיטה העברית. ברם, כפי שלא אחת קורה, בספריית האוניברסיטה היו אך 12 עותקים של הספר. לעזרת הסטודנטים נחלץ תא סטודנטים פעיל ונמרץ שהחליט לשכפל מקראה הכוללת בחובה את הספר כולו, מעמוד ראשון ועד אחרון.
אחריותו של המפר הישיר – הסטודנט שעמד בראש התא, וכן התא עצמו, לא היה במחלוקת. ברם, התביעה שהוגשה דרשה לחייב גם את האוניברסיטה העברית וגם את מפלגת העבודה, המפלגה שתמכה ומימנה את פעילות התא הסטודנטיאלי הסורר.לאחר סקירה של כלל הרציונאלים העומדים בבסיס דיני זכויות היוצרים, ובחינת השיקולים לכאן ולכאן, יצר בית המשפט את העוולה החדשה – הפרה תורמת של זכות יוצרים.
יסודותיה של עוולה זו – שלושה הם: האחד, קיומה בפועל של הפרה ישירה;  השני, ידיעתו

של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; והשלישי, קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה. רק בהתקיים שלוש היסודות המצטברים יהיה המפר-התורם חב בגין ההפרה שלא הוא ביצע.
בית המשפט מוסיף ומבהיר: קיומה של הפרה ישירה נבדל מהשאלה האם המפר הישיר חב בגין מעשיו. לא רק שאין כל דרישה להגיש תביעה כנגדו, יכול אף שלמפר הישיר תעמוד הגנה טובה, כגון הגנת השימוש ההוגן, ועדיין המפר-התורם יחוב. לעניין זה מציין בית המשפט:

"נוסף על כך, החשש הוא שעלול להתקיים מצב בו פעולתו של כל אחד מהמשתמשים הבודדים אינה גורמת – כשלעצמה – נזק רב לבעל הזכות, ומן הטעם הזה נכללות פעולותיהם של המשתמשים בגדר אחת ההגנות בדיני זכויות יוצרים. אולם, צירוף הפגיעות האלה יחד, עלול לגרום לבעל הזכות – במצטבר – נזק בלתי מבוטל. מקרה זה מעורר למעשה את קושי האכיפה שהוזכר, הנגרם כתוצאה מפיזורם של משתמשי הקצה והיעדר היכולת להיפרע מהם באופן אפקטיבי. במקרה כזה, הנזק שגורם כל משתמש אמנם חוסה תחת ההגנה האישית, אך הנזק המצטבר שנגרם לבעל הזכות הוא משמעותי. במצב כזה, בעל הזכות נותר למעשה בלא יכולת להיפרע מן המשתמשים, אף שבפועל נגרם לו נזק משמעותי, וקמה אפוא הצדקה להכיר באחריותו התורמת של גורם-הביניים שגרם לאותו הנזק המצטבר בהביאו לקיבוץ הפגיעות האלה יחד. במילים אחרות, אף שכל אחד מן המשתמשים הוא "מוגן" – אין בכך כדי לשלול את עצם קיומה של הפרה אשר עשויה, בנסיבות מסוימות, להצמיח חובה גם לגורם-הביניים אשר תרם להתממשותה."

היסוד השני נוגע, כאמור, ליסוד הנפשי של המפר אשר נדרש כי יהיה מודע לפעילות המפרה. לעניין זה, מבהיר בית המשפט כי לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית, אלא נדרשת ידיעה בפועל. עם זאת, בית המשפט אינו מבהיר אם די בידיעה אודות הפעולות אותן מבצע המפר הישיר או שיש אף צורך לדעת אודות קיומה של זכות היוצרים עצמו (והשוו: פסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי בעניין הפרה תורמת בפטנטים שניתן אך לאחרונה)
היסוד השלישי, דורש כי הפעילות תהיה בבחינת תרומה משמעותית וניכרת.בית המשפט מבהיר כי די בכך שלמפר-התורם היה חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה להפרה בכדי לקיים יסוד זה. נקבע כי אין הכרח שהתרומה תהיה "הסיבה בלעדיה אין", ואף מקום בו אין קשר סיבתי עובדתי "קלאסי" בין פעולות המפר-התורם לבין ההפרה, עדיין יכול שאחרון יחוב בגין הפרה תורמת. הקונסטרוקציה המשפטית עליה נסמכת העוולה החדשה היא בהרכבה של סעיף 12 לפקודת הנזיקין שכותרתו "אחריות של משתף ומשדל" ביחד עם עוולה של הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים. לעניין זה, הוראת סעיף 12 לפקודה מדגימה מספר חלופות שעשויות להקים אחריות למפר-התורם: מי ש"משתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם".

עוד מציין בית המשפט, כי ניתן לחייב את המפר-התורם בגין העוולה בפיצויים ללא הוכחת נזק, בצורה דומה לפיצויים שבית המשפט מוסמך לפסוק לרעת המפר הישיר. עם זאת, מדובר בפיצויים בהם יחובו כלל המעוולים ביחד ולחוד.

במקרה הקונקרטי, בית המשפט מצא כי אין מקום לחייב את האוניברסיטה בגין הפרה תורמת, שכן היסוד השלישי אינו מתקיים בעניינה. קרי, לא ניתן לומר כי פעולותיה היו בבחינת תרומה משמעותית וניכרת להפרה. הפעולות שהוכחו – החזקת מעט עותקים, העדר ביקורת על פעילות תא הסטודנטים וכיוצא באלה – אינן בבחינת תרומה להפרה.
לסיכום מעיר בית המשפט, כי מתוך זווית הראייה של הגישה הכלכלית, נמצאנו למדים כי האוניברסיטה אינה בבחינת מונע הנזק הזול. הטלת חבות על גורם שכזה, נקבע, תוך חיובו למנוע את הנזק להבא, תחייב אותו להשקיע משאבים רבים מן הרצוי.

נוכח קביעה זו, בית המשפט קיבל את ערעורה של האוניברסיטה וקבע כי היא אינה חבה בגין ההפרות שבוצעו. נוכח העובדה שאחריותם של הסטודנט ושל מפלגת העובדה נותרה בעינה, הפיצויים שנפסקו להם – בסך 20,000 ש"ח – נותרו על כנם והם חבים בהם ביחד ולחוד. הסטודנט אחראי לסכום של 8,000 ש"ח בעוד המפלגה לסכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסקו לטובת האוניברסיטה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

בהערת אגב אציין כי פסק הדין מציין כאחד מהשיקולים בעד החלת הדוקטרינה החדשה את החשש מתת-אכיפה, נוכח העובדה שפעמים רבות אנו נתקלים במפרים אנונימיים, בציינו כי ההפרה התורמת מאפשרת "הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים". מעניין לציין שהשופט שכתב את חוות הדעת המרכזית הוא המשנה לנשיאה א' ריבלין, אותו שופט שנתן את חוות הדעת המרכזית בעניין מור, שם קבע כי לא ניתן להורות לחשוף את זהותו של משתמש אנונימי ללא חקיקה מתאימה. כעת, מייצר אותו שופט תרופה לבעית תת-האכיפה שהוחמרה עד מאוד בפסיקתו הקודמת.

(ע"א 7755/05 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ (מיום 20.6.2011))

0

פסיקה: הפרה תורמת בארצות הברית דורשת ידיעה בפועל אודות קיום הפטנט

כזכור, לאחרונה בית המשפט העליון בחר תיק פטנטים נוסף לדון בו, והפעם דובר בסוגיה של הפרה תורמת (induced infringement).
סעיף 271(b) לחוק הפטנטים האמריקאי קובע:

Whoever actively induces infringement of a patent shall be liable as an infringer.
בעניין SEB קבעה ערכאת הערעור הפדראלית, בהחלטה תקדמית אודותיה דיווחתי בעבר, כי אין דרישה כי מי שמעודד את ההפרה ידע על קיומו של הפטנט אלא די באדישות מכוונת (deliberate indifference) לאפשרות כאמור. בית המשפט העליון דחה קביעה זו ברוב מוחץ (8-1).
נקבע, כי בכדי להיות חב בהפרה תורמת שכזו, על המעוול להיות מודע לכך שהפעולות אותן הוא מעודד את חברו לבצע מהוות הפרה של פטנט. כלומר, עליו להיות מודע הן לפעולות עצמן והן לקיומו של פטנט המעניק מונופולין עליהן. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ניתן יהיה להסתפק באמת מידה אובייקטיבית כגון רשלנות ואף לא באמת מידה של פזיזות (recklessness). עם זאת, נקבע, כי מקום בו נעשה מעשה מכוון להתעלם מהמציאות, הרי שמי שעצם את עיניו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון כי לא היה לו ידע ממשי בעניין. בית המשפט קבע – מי שפעל בכוונת מכוון להימנע מלאשר את החשד כי יש במעשים משום הפרה, רואים אותו כאילו ידע על קיומם. בעניין זה, לא די בחשד כלשהו אלא יש צורך כי היה חשד ממשי, שסבירותו גבוהה. ובמילותיו של בית המשפט:
"under this formulation, a willfully blind defendant is one who takes deliberate actions to avoid confirming a high probability of wrongdoing and who can almost be said to have actually known the critical facts"
 אמת מידה זו – של עצימת עיניים – היא גבוהה בהרבה מזו שנקבעה על ידי ערכאת הערעור, ומכאן כי מעתה והלאה יהיה קשה יותר להוכיח הפרה תורמת שכן יהיה צורך למצער במעשה מכוון מתוך כוונה להימנע מלאשר חשד ברמת סבירות גבוהה כי יש במעשים משום הפרת פטנט.
לטעמי, עניין זה מראה, פעם נוספת, מדוע ביצוע של חיפוש פטנטים עשוי לשמש כחרב פיפיות. ממצאי החיפוש עשויים להיות ההוכחה כי מי שחיפש ידע או למצער עצם עיניו מלדעת, כי במעשיו יש משום הפרת פטנט ומכאן להיות חב בהפרה ביודעין (willful infringement) או כי במעשים אותם הוא מעודד יש משום הפרה, ומכאן להיות חב בהפרה תורמת.
0

פסיקה: מי שאפשר קליטת שידורי המונדיאל – הפר זכות יוצרים

פסק דינה של כבוד השופטת ד"ר ד. פלפל עוסק בנושא שכבר עלה לכותרות זה מכבר – שידורים חיים של משחקי כדורגל, וזכויות היוצרים בהם.
בתמצית, מדובר בתביעה של חברת צ'ארלטון, מי שהחזיקה בזכויות השידור הבלעדיות למשחקי מונדיאל שנת 2006, כנגד חברה שמכרה כרטיסים מקודדים שאפשרו פענוח שידור לווין מקודד, של תכנות זרות ("ART" ו-"MNET") אשר שידרו את משחקי המונדיאל.
נוכח העובדה שמדובר בפעולות שהתרחשו בשנת 2006, הדין הרלוונטי שחל הינו הדין שלפני חוק זכות יוצרים החדש. בית המשפט מצא כי מדובר בהפרת זכות יוצרים באומרו:

"בענייננו, טלראן אישרה כי היא מכרה, למטרה מסחרית, כרטיסים שאפשרו את פענוח השידור המקודד של הערוצים הזרים MNET ו-ART, ורק בדרך זו נקלטו שידורי אותם ערוצים בתחומי מדינת ישראל, שכן לא כל אחד שיש לו צלחת לווין יכול היה לקלוט אותם אלא באמצעות אותם כרטיסים מקודדים"


נוכח ההפרה, ולאור היקפה, נקבע סעד בדמות פיצויים בסך 1,250,000 ש"ח. כן חויבו הנתבעים לשלם הוצאות התובעים בסך 70,000 ש"ח.

הערות
בעיניי פסק הדין הזה כולל מספר טעויות משפטיות. הבולטת שביניהן היא העובדה כי הנתבעים כלל לא העתיקו, שידרו או ביצעו פעולה אסורה אחרת ביצירה מוגנת זכויות היוצרים. ייתכן, כי הם אפשרו הפרה, ומשכך אולי חבים בגין הפרה תורמת, אך על פניו, ובכל הכבוד, לא מצאתי כיצד מכירה של כרטיס מקודד, המאפשר הצגת שידורים מטיל אחריות בגין תוכן השידורים שמקודדים באמצעותו. היצירה המוגנת – היא השידור הטלוויזיוני, הנחשבת בבחינת יצירה דרמטית, מעולם לא הועתקה, שודרה או נעשתה בה פעולה אסורה אחרת.

אמת. ניתן היה להיבנות מסעיפי החוק הישן לפיו אף נאסר "לעשות … כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית". ברם, הוראות המעבר בחוק זכות יוצרים קובעות, כי פעולה שאינה בבחינת הפרת זכות היוצרים לאורו, אף אם התרחשה לפני כניסתו לתוקף – לא תהיה עילת תביעה לפיה. כלומר, בהעדר סעיפים מקבילים בחוק החדש, הרי שאין עוד מדובר בהפרה של זכות היוצרים.
בית המשפט הקפיד להפנות לפסקי הדין בעניין Tele Event (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות', נה(5) 529; דנ"א 6407/01 ערוצי זהב ושות' נ' Tele Event Ltd., נח(6) 6) שם הוכרע כי שידור חי טלוויזיוני של אירועי ספורט יכול להוות נושא לזכות יוצרים (ובפרט, דובר שם בשידורי טורניר הטניס "ווימבלדון"). פסק דין זה מובחן מהעניין כאן בכך שדובר שם על הגוף המשרד עצמו – חברות הכבלים – ולא על גוף שמספק מכשיר המאפשר לקלוט את השידורים.
למה הדבר דומה? לו היו תובעים את שקם אלקטריק על שמכרה, במחירי מבצע, טלוויזיות בתקופת המונדיאל. וזאת, כיוון שלולא היו בידי הצרכנים טלוויזיות, הרי שלא יכלו היו לראות את השידורים המפרים. 
והערה אחרונה לסיום. דבר אחד בולט בהעדרו. הפנייה לפסק הדין שיצא מפתחו של אותו בית משפט מחוזי בעניין הפריימיר ליג (בש"א (מחוזי ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני (מיום 2.09.2009)). שם, בהחלטה שנויה במחלוקת, שערעור עליה תלוי ועומד, נקבע כי לאור החוק החדש, שידור משחקי כדורגל חיים אינם בבחינת יצירה מוגנת בזכויות יוצרים. עוד נקבע כי שידורי המשחק על גבי רשת האינטרנט הם בבחינת שימוש הוגן, ואינם מהווים הפרת זכות היוצרים. בית המשפט התייחס שם מפורשת לעניין המונדיאל וקבע כי מדובר בזכות חברתית-תרבותית להיות עדים ושותפים לקהילה אחת שצופה וחווה את האירוע במקביל. הנגשת השידורים של ארועים אלו לציבור היתה אחת הסיבות המרכזיות שבגינן קבע בית המשפט שם, כי מדובר היה בשימוש הוגן. 
האם מכאן יש להסיק גם לעניין הנדון? בוודאי שלא, שהרי מדובר בפסיקה של בית משפט מחוזי שמבחינה פורמאלית אינה מחייבת ואף לא מנחה בתי משפט מחוזיים. עם זאת, ולאור התוצאות ההפוכות, הייתי מצפה לפחות להתייחסות לפסיקה זו ולהתמודדות עמה. 
0

עוד תיק פטנטים בעליון האמריקאי

חם מהתנור.

בית המשפט העליון האמריקאי הודיע היום כי הוא יישמע תיק פטנטים נוסף. בניגוד לעניין בילסקי, שם נדונו השאלה בדבר האפשרות לקבל פטנט על תוכנה ועל שיטה עיסקית, הנושא הפעם מתמקד דווקא באמות המידה הרלוונטיות למפרים.

בהכרעתו בעניין SEB S.A. v. MONTGOMERY WARD & CO., INC., קבע בית המשפט הפדראלי לערעורים כי בכדי לעודד הפרה של אחר, אין צורך בידיעה ממשית אודות הפטנט המופר. בית המשפט הסתפק באמת מידה מופחתת של "עצימת עיניים" לסיכון זה (deliberate indifference of a known risk).
בניגוד לחוק הישראלי, החוק האמריקאי, בסעיף 271, מגדיר מפורשות כי עידוד אחר להפר פטנט מהווה עוולה:
(b) Whoever actively induces infringement of a patent shall be liable as an infringer.
עד הפסיקה האחרונה, בתי המשפט קבעו אחריות רק לאחר קביעה עובדתית כי מי שעודד את ההפרה היה מודה לקיומו של הפטנט. בית המשפט העליון החליט כעת לבחון בעצמו סוגיה זו בכדי לפתח את הדין כרצונו.
(מקור: SCOTUSblog)
עדכון: אפשר למצוא דיווח ממצא בבלוג Patently-O. פוסט אורח מעניין מתייחס לסוגיה של "יסוד נפשי" בהפרות בעידוד הפרות פטנט.
2

פסיקה: אין הפרת פטנט במערכת לפריצה דלתות – שלל סוגיות

פסק הדין שנידון בבית המשפט המחוזי בחיפה מעורר מספר סוגיות מעניינות.
במרכזה של תביעה זו מערכת לפריצה "קרה", שהיא מערכת המאפשרת פריצת דלתות שלא באמצעות חומרי נפץ או מקור אש דומה. לתובעת הוענק פטנט ישראלי בגין מערכת זו וכן נרשם לזכותה מדגם.
לאחר הגשת הבקשה לפטנט ובטרם נבחנה הבקשה על ידי רשם הפטנטים, פירסם משרד הביטחון מכרז למערכות פריצה קרה שכאלו. במכרז זה זכתה אחת הנתבעות. לאחר זכייה זו החלה התובעת בשורה של הליכים לנסות ולערער על תוצאות המכרז. התובענה דנן היא הצעד האחרון בעניין זה.
תוקפו של הפטנט
במסגרת טענות ההגנה, נטען כי דינו של הפטנט להתבטל. במסגרת טענה זו, הוצגו מספר פרסומי ידע קודם שמתארים מערכות דומות לזו שנתבעה בפטנט. עם זאת, קיומו של רכיב אחד – טבעת מסתובבת – הוא שהציל את הפטנט מלהתבטל נוכח העדר חדשנות. תפקידה של הטבעת לאפשר גישה למפתח אותו מבקשים לפרוץ מזוויות שונות. בית המשפט קבע כי:
בשל האפשרות הקיימת שרשם הפטנטים, אף אם היה נחשף למוצרים הקיימים ולפטנטים הרשומים בתחום הרלוונטי, היה בכל זאת רושם את הפטנט או חלקו, אך בשל ההמצאה הכרוכה בהתקן הטבעת המסתובבת, סבור אני כי למרות הבעייתיות הרבה ברישומו של הפטנט מלכתחילה, אין זה מן המידה שאורה במסגרת הליך זה על ביטולו של הפטנט, על קרבו וכרעיו.
לטעמי, בעניין זה בית המשפט נקלע לכלל טעות. עיקרון טוהר הפנקס מחייב ניקוי פנקס הפטנטים מהמצאות שלא ראויות להיות מוגנות בפטנט. האינטרס הציבורי מחייב זאת, שכן הפטנט, המהווה מעין חוזה בין הממציא לציבור, מעניק לממציא מונופול בתמורה לגילוי פרטי ההמצאה. ואם מדובר בהמצאה שהיתה כבר ידועה או שבעל מקצוע מיומן יכל להגיע אליה לבדו – הרי שהממציא לא קיים את חלקו, וממילא אין כל הצדקה כי הציבור יהיה מנוע מלנצל את ההמצאה. אם נתקל בית המשפט בפטנט שלא ראוי להירשם כפטנט – טובת הציבור מחייבת את מחיקתו, אף אם הצדדים מחליטים אחרת (ראו סעיף 34 לחוק הפטנטים כדוגמה).
אמנם, כפי שבית המשפט קובע, נטלי ההוכחה לעניין זה רובצים על הטוען טענת הבטלות. אך נדמה לי כי מהכתובים עולה כי הנתבעים עמדו בנטל זה. יתרה מכך, בית המשפט קובע עוד כי אין בהחלטתו למנוע פתיחת הליך נפרד ונוסף בפני רשם הפטנטים. ראשית, אני סבור כי בקביעותיו של בית המשפט יש משום השתק פלוגתא בסוגיה זו, שסוגר את דרכם של הנתבעים מלפתוח בהליך זה. אך חשוב מכך – יעילות הדיון מחייבת הכרעה בסוגיה זו לכשהיא מתעוררת. שליחתם של הצדדים לפתוח בהליך חדש ונפרד הכרוך בהוצאות נפרדות ובשמיעת אותן הראיות שכבר נשמעו בפני בית המשפט נראית בעיניי ככפילות מיותרת.
חובה לדווח על ידע קודם המוכר למבקש פטנט
במסגרת פסק הדין ביקר בית המשפט את העובדה שמספר פריטי ידע קודם לא נחשפו בפני הרשם.

מכל מקום, תהא אשר תהא רמת הפתיחות והגילוי שנהגו התובעים עם עו"ד לנגר בבואם לשכור את שירותיו להגשת הפטנט, ולכשעצמי סבור אני כי הם נמנעו מלגלות לו על קיומם של מוצרים דומים הנמצאים בשוק מזה שנים, ואם היו מגלים לו זאת, בוודאי היה שוטח העובדות בפני הרשם, ברור כי בסופו של יום אינפורמציה מהותית עד מאוד זו, לא נפרשה בפני רשם הפטנטים, בעת שדן באישור הפטנט.

עם זאת, חשוב להדגיש כי בישראל, בניגוד לארצות הברית, אין חובה כללית לגלות את כלל פרטי הידע הקודם הידועים למבקש הפטנט. סעיף 18 לחוק הפטנטים מסמיך את הרשם לדרוש פרטים אלו, ולאחרונה הוא החל לעשות כן (ראו חוזר רשם מ.נ. 83), אך בהעדר דרישה כזו, אין המבקש מחויב לגלות את כלל הפרסומים הידועים לו.
אסייג את דברי. יתכן גם יתכן, כי מכוח חובת תום הלב הכללית במשפט הישראלי יהיה המבקש חייב להגיע לרשם הפטנטים בכפיים נקיות ולגלות פרסומים מהותיים הידועים לו. אך למיטב ידיעתי אין כל פסיקה המתייחסת לחובה מעין זו, ובמצב זה, אם מבקש בית המשפט לעגן אותה, ראוי כי הדבר ייעשה מפורשות. במקרה דנן, בית המשפט לא קבע כי הופרה חובה שכזו, אך מנימת הכתובים נהיר כי הוא חש שלא בנוח עם התנהלותו של התובע.
הפרת פטנט בפרסום מכרז
במסגרת התביעה נתבעה גם מדינת ישראל בגין הפרת פטנט בפרסום המכרז. נטען, כי משרד הביטחון העביר מוצר של התובעים לנתבעים כדי שיעתיקו אותו וכי העביר לנתבעים גם שרטוטים. בית המשפט דוחה טענות אלו מבחינה עובדתית, ומדגיש כי במסגרת המכרז לא צורפו שרטוטים:

בעניין זה ראוי להוסיף כי ,על פי עדותו של רס"ן סימון האפיון [של המכרז. ז.ג.] לא כלל שרטוטים, ואף לא תמונות, אלא היה בלשונו של העד "אפיון ביצועים", וליצרן ניתן חופש פעולה מלא להחליט על בסיס איזו טכנולוגיה הוא ייצר את המוצר שיתחרה במכרז.

עם זאת, אבקש להתייחס דווקא לפן המשפטי של טענה זו. היתכן כי בפרסום שרטוטים יש משום הפרת פטנט לכשעצמה? הפרת פטנט מתרחשת כאשר יש ניצול של ההמצאה נשוא הפטנט או עיקרה. ניצול מוגדר בחוק הפטנטים:

(1) לענין אמצאה שהיא מוצר, כל פעולה שהיא אחת מאלה – ייצור, שימוש, הצעה למכירה, מכירה או ייבוא לצורך אחת מהפעולות האמורות;

(2) לענין אמצאה שהיא תהליך – שימוש בתהליך, ולגבי מוצר הנובע במישרין מן התהליך – כל פעולה שהיא אחת מאלה: ייצור, שימוש, הצעה למכירה, מכירה, או ייבוא לצורך אחת מהפעולות האמורות;

ברי, כי בפרסום שרטוטים – אף יהיו אלו שרטוטים מדויקים של מוצר המפר את הפטנט – אין משום ייצור, אין משום שימוש, אין משום הצעה למכירה, אין משום מכירה ובוודאי שאין משום ייבוא. כיוון שכך, אף בפרסומם של שרטוטים לא יכולה להיות הפרה של פטנט. ייתכן ויש עידוד של הפרה על ידי אחר, ויכול שיש כאן הפרה תורמת מסוג אחר, אך הפרה עצמאית ונפרדת – לאו.

יתרה מכך, וזהו העיקר – העיקרון הגלום בדיני הפטנטים,חשיפה וגילוי בתמורה למונופול, מחייב כי נאפשר לכל דכפין להמשיך ולהפיץ את הבשורה. המצאה שזכתה לפטנט זוכה להגנה מפני ניצול בפועל, ולא מפני לימוד תוכנה. נהפוך הוא – המטרה שלשמה מוענק המונופול על ניצול האמצאה היא העשרת הידע והשיח הציבורי בתובנות חדשות והמצאות מועילות שכשזמנן יגיע גם הן יצטרפו לנחלת הכלל. עד זמן זה, תיאורם לבדו הינו האספקט שלהן שנכנס בכנפיה של נחלת הכלל. (ובהערת אגב אוסיף שזו הסיבה לכך שבארצות הברית ישנה קביעה פוזיטיבית כי אף אין זכות יוצרים בפירוט בקשת הפטנט ובשרטוטים שבה)
מדגם או פטנט
לזכות התובע, כאמור, עמד גם מדגם רשום. בית המשפט קבע כי מדובר במדגם שכל רכיביו אינם אלא מוכתבים מהפונקציונאליות הנדרשת מהם. כיוון שכך, נקבע, לא היה מקום לרשום אותו כמדגם. בלשון בית המשפט:

עיון במדגם מעלה כי טענה זו בדין יסודה. אכן המדובר בהתקן מכאני אשר צורתו מוכתבת אך ורק על ידי התפקיד שהוא בא למלא.

בעניין זה ראוי להבהיר שאף כי הפונקציונאליות של חפץ אינה שוללת את כשרות צורתו לרישום כמדגם, הרי בשעה שהצורה מוכתבת כל כולה רק על ידי הפונקציה שהחפץ בא למלא, אין היא ראויה לרישום בתור מדגם. (בעניין זה ראה, בין היתר, ע"א 430/67, שרנוע בע"מ נגד מפעלי סרן מאוחדים בע"מ (בפירוק) נגד תנובה ואח', פ"ד כב' (1), 113, וכן ע"א 513/89 s/ interlogo a, נגד lines bros .s.a ואח' , פ"ד מח (4), 133)

בית המשפט הוסיף וקבע מעבר לנדרש כי המדגם אף לא היה חדש במועד רישומו ואף משום טעם זה – דינו להתבטל.

בסופו של יום, דחה בית המשפט את התביעה על שלל רכיביה ועילותיה ופסק הוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ לנתבעים 1-4 (החברה הנתבעת, בעלי מניותיה ומנהליה) והוצאות בסכום זהה לנתבעת 5 – מדינת ישראל.

(ת"א (חיפה) 34912-11-09 הידרו-נע נ' סאן הייטק בע"מ (22.8.2010))

0

אורקל תובעת: אנדרויד של גוגל מפר פטנטים וזכות יוצרים

ענקית מסדי הנתונים, אורקל, הגישה בסוף השבוע הזה תביעה נגד גוגל. לפי כתב התביעה (אותו ניתן להוריד מפה), אורקל טוענת שגוגל מפרה שבעה פטנטים שהיא מחזיקה. הפטנטים המדוברים היו במקור בבעלותה של חברת סאן והם נוגעים לטכנולוגיה הרלוונטית ל-Java. אורקל טוענת כי גוגל מפרה את הפטנטים הללו במערכת ההפעלה שלה לטלפונים ניידים – אנדרויד. כידוע, מדובר במערכת הפעלה המופצת תחת רישיון קוד פתוח, ואשר הפכה פופולארית בשנים האחרונות בקרב משתמשים ויצרנים רבים.

לפי כתב התביעה, מערכת ההפעלה אנדרויד כוללת תוכניות Java המורצות על גבי Dalvik, מכונה וריטואלית (VM), שמאפשרת קימפול בזמן ריצה (Just-in-time compilation). תכונות אלו מפרות את הפטנטים של אורקל, נטען.

התביעה אינה עוסקת בפטנטים לבד, כי אם גם בהפרה של זכויות יוצרים. לפי הנטען, משתמשים של אנדרויד (ובכלל אלו גם יצרני מכשירים) חייבים להשיג חלקים מפלטפורמת Java לשם ייצור ושימוש בשירותים של אנדרויד. בכך, נטען, גוגל מעודדת שימוש לא מורשה ביצירה מוגנת שלה, ומשום כך מעודדת הפרת זכות יוצרים.
התביעה הוגשה במחוז הצפוני של קליפורניה, מחוז פופולארי למדי להגשת תביעות מסוג זה (מקום #4 בשנת 2009).
0

פסיקה: הפרה תורמת בארצות הברית אינה דורשת ידיעה בפועל אודות קיום הפטנט

בהחלטה בעניין (SEB (T-Fal) v. Montgomery Ward & Co. (Fed. Cir. 2010 קבע בית המשפט הפדרלי לערעורים סטנדרט חדש להפרה תורמת (induced infringement).

לפי סעיף 271(b) לחוק הפטנטים האמריקאי מי שגורם להפרתו של פטנט, חייב כמפר הפטנט. עד פסק הדין האחרון, נקבע כי בכדי לעמוד בתנאי הסעיף, על מי שתורם להפרת הפטנט לדעת בפועל על קיומו של הפטנט המופר. בית המשפט ריכך בפסיקתו הנוכחית את דרישת היסוד הנפשי, וקבע כי די באדישות מכוונות (deliberate indifference) לאפשרות שקיים פטנט. כלומר, בכדי להוכיח הפרה תורמת, בעל הפטנט אינו חייב להראות כי המפר התורם ידע בפועל על קיומו של הפטנט (בין אם בעצמו, או בין אם על ידי עורך הדין שלו) אלא יוכל להסתפק בכך שיראה כי המפר התורם עצם עיניו לאפשרות קיומו של פטנט.
בית המשפט הבהיר כי הסטנדרט האמור אינו דרישה כללית לידיעה בכוח ("היה צריך לדעת" – "should have known"), אלא בדרישה שונה:

At the outset, this court notes that the Supreme Court has indicated, in a different civil context, that “deliberate indifference” is not necessarily a “should have known” standard. Farmer v. Brennan, 511 U.S. 825, 840 (1994). The latter implies a solely objective test, whereas the former may require a subjective determination that the defendant knew of and disregarded the overt risk that an element of the offense existed. […] For example, an accused infringer may defeat a showing of subjective deliberate indifference to the existence of a patent where it shows that it was genuinely “unaware even of an obvious risk.” More importantly, and as courts have observed in a variety of settings, the standard of deliberate indifference of a known risk is not different from actual knowledge, but is a form of actual knowledge. See, e.g., United States v. Carani, 492 F.3d 867 (7th Cir. 2007) (“Deliberate avoidance is not a standard less than knowledge; it is simply another way that knowledge may be proved)"

פרופ' קראוצ' מדווח כי בית המשפט הסתמך על פסיקה שאינה בענייני פטנטים ואשר נעדרה מכתבי בי-הדין של הצדדים. לטעמו מדובר בשינוי גישה של בית המשפט שעד כה נהג להסתמך כמעט בצורה אקסלוסיבית על פסיקות בענייני פטנטים בלבד.