הפרת זכויות יוצרים ארכיון

0

פסיקה: גם בצילומים ישנים, הזכות המוסרית נתונה לצלם ולא לבעל הנגטיבה

לוגו של ידיעות אחרונותמשה מילנר תיעד, בשנת 1975, את "העלייה לסבסטיה" במסגרת עבודתו כצלם בלשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). בשנת 2015, פירסם ידיעות אחרונות – הן במהדורה הכתובה והן באתר YNET – כתבות העוסקות ברב משה לוינגר, ובמסגרתן פורסמו תמונותיו של מילנר. התמונות זוהו כתמונות מטעם לע"מ, אך לא ניתן קרדיט למילנר. בעקבות כך, הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים.

במסגרת התביעה נדרש בית המשפט להתייחס לדינים החלים על הנושא נוכח העובדה שהתמונה צולמה בטרם נכנס לתוקפו החוק החדש. החוק הישן, כידוע, קבע כי בכל הנוגע לצילומים, בעל הנגטיבה הינו בגדר "מחבר היצירה" (סעיף 21 לחוק הישן). סעיף 78 לחוק החדש מסדיר את תחולת החוק על יצירות שהיו קיימות טרם כניסתו לתוקף. בסעיף 78(ט) נקבע:

לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם

ידיעות אחרונות מצאו סעיף זה ואחזו בו כמוצאי שלל רב וטענו בתוקף: בהתאם לפקודת זכות יוצרים, הזכות המוסרית קיימת למחבר היצירה, ובהתאם לאמור בסעיף 78(ט), הרי שזכות זו קיימת לבעל הנגטיבה ולא לצלם. בית המשפט דחה טענה זו בשתי ידיים וקבע כי פרשנות שכזו אינה מתיישבת עם ההיסטוריה החקיקתית והיא אף סותרת את תכליתו של מוסד "הזכות המוסרית":

"58. ניתן להבין מלשון החוק שהזכות המוסרית היא זכות אישית, "סנטימנטלית". מה לבעל התשליל, ובמקרה שלנו ללשכת העיתונות הממשלתית, ולסנטימנטים לצילום? רגשות אלה קיימים גם כשאין ליוצר אינטרס כלכלי בצילום שכן הם נובעים מעצם היות הצילום מעשה ידיו המביא לידי ביטוי את יכולותיו וכישוריו."

בית המשפט הוסיף ודחה את הטענות בדבר הגנת שימוש הוגן משקבע, בצדק, כי החוק אינו מעמיד הגנה זו להפרת הזכות המוסרית כי אם להפרתה של הזכות הכלכלית בלבד.

אף הטענה בדבר "מפר תמים" נדחתה, משבית המשפט קבע כי ניתן היה בנקל לברר את זהות הצלם, שכן התמונות מתפרסמות באתר הלע"מ תוך ציון שמו, כנהוג על ידה.

בסופו של יום, בית המשפט בחר לפסוק לתובע פיצויים בסך 12,000 ש"ח בגין שתי הפרות, בצירוף הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח.

(תאמ (י-ם) 46569-07-15 משה מילנר נ' ידיעות אינטרנט (10.11.2016))

הערות:

גובה ההוצאות והפיצויים נמוך לטעמי, ומותיר קושי רב לצלמים לאכוף את זכויותיהם מבלי שהם מוצאים עצמם בחסרון כיס. לפחות לעניין גובה שכר טירחת עורך הדין ניתן להסביר זאת בכך שהצדדים ויתרו על שמיעת ראיות והתיק הוכרע על בסיס מסמכים בכתב בלבד. עדיין, נדמה לי שהסיכוי שעלות ההליך כולו תהיה פחותה מ-20,000 ש"ח הינה נמוכה.

חלק מהטענות של הנתבעת התייחסו ליחסים שבין הצלם לבין לע"מ ולכך שדי במתן קרדיט ללע"מ, בכדי לצאת ידי חובתם. לעניין זה, הופתעתי שבית המשפט וכנראה אף הצדדים, לא התייחסו לרישיון הכללי שהעניקה לע"מ לכלל הצלומים שפורסמו באתר האינטרנט שלה. במסגרת אותו רישיון, ישנה חובה לאזכר את לע"מ. הרישיון, כפי שציינתי בזמנו, לא התייחס מפורשות לזכות המוסרית כלל.

עניין נוסף שראוי להזכיר נוגע לפסקי הדין בעניינה של סוכנות "זום". שם נקבע כי העובדה ששמה של סוכנות זו לא צוין מהווה הפרה של הזכות המוסרית. נראה כי פסק הדין הזה קובע, ובצדק, כי החובה היא לאזכר את שמו של היוצר ולא שמה של הסוכנות. לאבחנה זו עשויה להיות השלכה משמעותית שכן פעמים רבות גופי תקשורת מציינים את מקור התמונה בסוכנות הידיעות בה עוסק הצלם (לדוגמה: "צילום: AP"). ייתכן כי נוהל זה מייצר חשיפה משמעותית לכל גוף תקשורת שפועל לפיו.

 

0

פסיקה: אין שיהוי בתקופת ההתיישנות בזכויות יוצרים

פוסטר הסרט השור הזועם

השור הזועם

האם תובע אשר מגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות יכול להיות מנוע מבירור תביעתו לאור שיהוי בהגשתה? שאלה זו עמדה במרכז פסק דינו של בית המשפט העליון האמריקאי לאחרונה.

במרכז ההליך ניצב הסרט עטור השבחים "השור הזועם" בבימויו של מרטין סקורסזה ובכיכובו של רוברט דה-נירו. הסרט עוקב אחרי חייו של המתאגרף ג'ייק למוטה והוא התבסס על תסריט שכתב פרנק פטרלה ביחד עם המתאגרף עצמו. אולפני MGM אשר הפיקו את הסרט רכשו את זכויותיהם ממנו, אלא שלאחר פטירתו של פטרלה בשנת 1981, ולאור תקדים אחר, זכויות מסוימות עברו לבתו. פטרלה הבת החלה במשא ומתן מול האולפנים כבר בשנת 1998, ואף שזה נמשך כשנתיים הצדדים לא הגיעו להסכמה כלשהי. תשע שנים לאחר סיום המשא ומתן, בשנת 2009, פטרלה הגישה את תביעתה בטענתה של הפרת זכויות יוצרים בגין הפצתו של סרט המופת, שמהווה יצירה נגזרת של היצירה שבבעלותה.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה מחמת שיהוי חמור בהגשתה. נקבע כי התובעת השתהתה בהגשת תביעתה וכי האולפנים שינו מצבם לרעה לאור השתהות זו, תוך שהם משקיעים כספים רבים ואף מסתמכים על אי פעולתה של פטרלה. לאחר שערכאת הערעור במעגל התשיעי (9th circuit) אישרה קביעה זו, בית המשפט העליון בחר לדון בנושא.

בית המשפט העליון הבהיר כי שיהוי הינה הגנה המובססת על דיני היושר והיא נועדה להשלים חסרים בחוק החרות. כיוון שבעניין זכויות יוצרים החוק הפדראלי קובע מפורשות תקופת התיישנות של שלוש שנים ומונע הגשת תביעה בגין מעשים שנעשו בתקופה מוקדמת יותר, נקבע כי אין מקום להחיל את דוקרטינת השיהוי בנושא זה. בעניין זה ראוי להבהיר כי התביעה התבססה על מעשי ההפרה שהתרחשו בשלוש השנים שקדמו להגשתה, ולא על המעשים המפרים שהתרחשו עשרות שנים קודם לכן.

בהערת שוליים, הבחין בית המשפט העליון בין דיני זכויות יוצרים בהם קבועה מפורשות תקופת התיישנות בת שלוש שנים, לבין דיני סימני המסחר, אשר בעניינם החוק אינו קובע תקופת התיישנות. כלומר, אין מקום לספק כי טענת השיהוי תוכל לעמוד עדיין לנתבעים המתגוננים מפני תביעה המתבססת על טענות הנובעות מסימני מסחר. באשר לדיני הפטנטים, הוזכר, כי קיימת הוראה המגבילה את היכולת לזכות בפיצויים בגין הפרות שהתרחשו מעל לשש שנים בטרם הגשת התביעה. בתחום זה, קבעה ערכאת הערעור הפדראלית בעבר כי סעד הנזקים בגין הפרת פטנט עשוי להיות כפוף לשיהוי. בית המשפט העליון העיר כי מעולם לא בחן סוגיה זו או אישר אותה.

בסופו של יום, ועל דעתם החולקת של שלושה שופטים, נקבע כי בדיני זכויות יוצרים, לאור קיומה של תקופת התיישנות מפורשת, לא עומדת לנתבעים הגנה של שיהוי.

( Petrella v. Metro-Goldwyn-Mayer, Inc)

הערה:

בישראל, הדין שונה באופן מהותי. בית המשפט העליון שלנו הכיר זה מכבר בקיומו של שיהוי בתקופת ההתיישנות, ואף שמדובר בדוקטרינה שמחילים אותה בזהירות היא בהחלט קיימת וניתנת לשימוש.

0

Popcorn Time ומחשבות על הבדלים טכנולוגיים לא מהותיים

LOGO of the POPCORN TIME SOFTWAREPopcorn time היא תוכנה חדשה, בקוד פתוח וחינמית, שנועדה להקל את חייהם של מי שמבקש לצפות בסרטים שהופצו באינטרנט. בניגוד ל-Hulo ו-Netflix, אין לה רישיון להציג את הסרטים שהתקבל מבעלי הזכויות, אלא שהיא משתמשת בסרטים המופצים בצורה "פיראטית" באינטרנט. ספק רב אם למי שמפיץ את התוכנה יש הגנה כלשהי מפני טענות בדבר הפרת זכויות יוצרים, אך הסוגיה המעניינת יותר בעיניי היא מה דינם של המשתמשים שעושים בה שימוש.

בטרם נוכל לדון בסוגיה המשפטית, נציג בקצרה את העובדות, כפי שאני מבין אותן כעת. אעיר רק שלא עיינתי בקוד התוכנה או ערכתי מחקר מעמיק לגבי אופן פעילותה. הסתמכתי על פרסומים בנושא וכמה ניחושים מושכלים.

ברמת המשתמש, התוכנה הזו מאפשר לבצע צפייה ישירה של סרטים, כלומר, אפשרות לצפות בסרט "ישירות" מהאינטרנט, מבלי צורך להוריד קובץ למחשב. ברמה הטכנולוגית, התוכנה אינה מביאה עמה כל בשורה חדשה, והיא אך הרכבה של טכנולוגיות קיימות בממשק משתמש נוח. התוכנה מייצרת קטלוג על סמך סרטים שמופצים פיראטית באמצעות פרוטוקול BitTorrent, מציגה תמונות של הסרטים ותיאור של כל סרט, אשר נשלפים מאתרי אינטרנט כגון IMDB. לאחר שהמשתמש בוחר לצפות בסרט מסוים, התוכנה נעזרת בפרוטוקול BitTorrent בכדי להוריד את הסרט תוך כדי שהיא מציגה את החלקים שהורדו כבר. כך, התוכנה מאפשרת צפייה ישירה בטכנולוגיה שהיא אינה טכנולוגיית סטרימינג (הזרמת מדיה) בבסיסה. פיצ'ר נוסף שקיים בתוכנה הוא הצגה של כתוביות לסרט שמוצג. התוכנה מאתרת כתוביות מתאימות לסרט שמוצג ברחבי האינטרנט, מורידה את הקבצים הרלוונטיים ומציגה את הכתוביות במהלך הסרט.

כידוע, בית המשפט העליון הישראלי כבר פסק כי שידור וידיאו בטכנולוגיה של Streaming מהווה שידור מצדו של המפיץ, ועל מהווה הפרה של זכויות יוצרים. אלא, שהפועל היוצא של אותה קביעה היה שמשתמשי הקצה אינם מפרים זכויות יוצרים:

"אכן, פעולתם של משתמשי-הקצה ככול הנראה מוגנת במקרה זה, וזאת בעיקר נוכח התפקיד הפסיבי שלהם בתהליך השידור, בדומה למאזיני הרדיו. בהתאם להוראת סעיף 47 לחוק החדש בעל זכות היוצרים אינו יכול להיפרע ממי שחוסה תחת השימושים המותרים (לפי פרק ד' לחוק החדש), ובמובן זה מקום בו מדובר בשימוש "מותר" – אכן אין "הפרה" לפי החוק…

… העותקים הזמניים הנוצרים במחשבי המשתמשים במהלך הצפייה הישירה במשחקים, נכללים ככול הנראה בגדר הוראת סעיף 26 לחוק החדש, המתירה בנסיבות מסוימות יצירת עותקים זמניים. סעיף זה מורה, כי "העתקה זמנית, לרבות העתקה כאמור שנעשתה בדרך אגבית, של יצירה, מותרת אם היא מהווה חלק בלתי נפרד מהליך טכנולוגי שמטרתו היחידה היא לאפשר העברה של היצירה בין צדדים ברשת תקשורת, על ידי גורם ביניים, או לאפשר שימוש אחר כדין ביצירה, ובלבד שאין לעותק האמור ערך כלכלי משמעותי משל עצמו". המשמעות היא שיצירת עותק זמני, במהלך השימוש בתהליך תקשורת – כגון הזרמת אינפורמציה בין מחשבים – אינו עולה, כשלעצמו, כדי הפרת זכות יוצרים"." (ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני (13.05.2012), פסקה 16 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ריבלין)

POPCORN TIME MASCOT - POCHOCLINלכאורה, לאור קביעה זו, ניתן לסבור כי מי שעושה שימוש בתוכנה – משתמש הקצה – אינו מפר זכויות יוצרים, נוכח התפקיד הפסיבי שלו בתהליך של הזרמת המידע. אכן, ברמה הטכנולוגית ישנה העתקה של שבבי הסרט לצורך הצגתם, כשלאחר הצגתם הם אינם נשמרים. עותקים זמניים שכאלה, ניתן לסבור, חוסים בהגנה אליה כיוון השופט ריבלין בפסיקתו.

ברם, ניתן למצוא גם טיעון שונה. בניגוד למי שצופה בסרט המוצג לו בצפייה ישירה בטכנולוגיית הזרמת מדיה מקובלת, התוכנה הזו עושה שימוש בפרוטוקול שיתוף קבצים מסוג P2P. פרוטוקול זה מתבסס על כך שכל מי שמקבל מידע, אף חולק אותו עם חבריו. כלומר, אותו משתמש קצה זוכה לעותק זמני של שבבי הסרט הנצפה, ובו בעת, הוא אף חולק את אותם שבבים עם הקהילה. מילים אחרות: המשתמש אינו אך משתתף פסיבי הזוכה לקבל את המידע, בדומה לצופה הטלוויזיה, אלא הוא אף שותף להפצת המידע למשתמשים נוספים. המשתמשים הנוספים, אגב, עשויים להיות כאלו שעושים שימוש בתוכנה וכאלו שמעתיקים את הקובץ המלא למחשב שלהם. השתתפותו האקטיבית של משתמש הקצה, שהיא מהווה חלק בלתי נפרד מהפרוטוקול ואף שהיא נעשית "מאחורי הקלעים" עשויה לגרום לכך שנסבור כי המשתמש עצמו מפיץ את הסרט הנצפה, משדר אותו, מעתיק אותו או מעמיד אותו לרשות הציבור שלא כדין.

הנה הגענו למסקנה כי שני משתמשים הנוקטים לכאורה בפעולות זהות – צפייה ישירה של סרט ללא הסכמת בעלי הזכויות – עשויים להיבדל באחריות שלהם נוכח הטכנולוגיה בה הם עושים שימוש. האחד, שיעזר בטכנולוגיות הזרמת מדיה מקובלות לא יחוב בגין הפרת זכויות יוצרים ואילו חברו עשוי לחוב בהפרת זכויות יוצרים מהטעם שהוא עושה שימוש בכלי טכנולוגי שונה.

לטעמי, מבחינה תכליתית אין הצדקה להטיל אחריות שונה על משתמשים שנוקטים בפעולה שבמהותה היא זהה, חרף הבדל טכנולוגי כזה או אחר הנעוץ בטכנולוגיה בה נעשה שימוש. הדין צריך להתעלם מהבדלים טכניים ולהתרכז במהות הפעולה, עת שהוא מטיל אחריות או פוטר מכזו, והכל בכדי לשרת תכליתו. כיוון שכך, לטעמי, יש לקבוע כי גם מי שעושה שימוש בתוכנת Popcorn Time לצפייה בתכנים מוגנים בזכויות יוצרים, אינו חב בגין הפרת זכויות יוצרים.

לא אוכל להתעלם מקיומו של קושי בהצעה שלי. בניגוד לשרת הזרמת מדיה סטנדרטי, בו יש מפיץ אחד מרכזי שניתן לעצור את פעולתו, בטכנולוגיית ה-BitTorrent אין שרת מרכזי וכלל חברי הקהילה – ובכלל אלו גם אלו שעושים שימוש ב-Popcorn time – הם אלה שמפיצים את התכנים. במשל לא מוצלח במיוחד, אין סוחר סמים אחד שמוכר לציבור, אלא יש קהילת משתמשים (תרתי משמע) שחולקים יחדיו בסם שנמצא ברשותם. אכן, סוחר סמים העביר להם את הסם בתחילת הדרך (ובנמשל – מי שהעלה את הסרט לאינטרנט ללא הסכמת בעלי הזכויות מלכתחילה), אלא שמרגע שהסם הגיע לידי הקהילה, אין עוד אפשרות לעצור את הפצתו.

חרף קושי זה, אני סבור עדיין כי חבות בגין הפרת זכויות יוצרים צריכה להיות מוטלת על מי שמבצעים פעולות שבמהותן מפרות את הזכות: פעולת צפייה בסרט – ולא משנה באמצעות איזו טכנולוגיה – היא, בסופו של דבר, רק פעולת צפייה וגם אם מלווה לה העתקה והפצה נסתרים מן העין, שהם תוצרי לוואי של הצפייה, המשתמש לא צריך לחוב בגינם כל עוד זו לא היתה מטרתו. כל קביעה אחרת תחייב פנייה והעמקה לפרטים טכנולוגיים סבוכים שעשויים רק לסרבל הליכים משפטיים וליצור הכרעות סותרות. כך, רק לשם הדוגמה, נוכל לגלות שמי שעושה שימוש בהזרמת מדיה על גבי האינטרנט, אחראי גם ליצירת עותקים זמניים בשרתי מטמון. עותקים אלה עשויים להקל את הפצת אותו המידע למשתמשי קצה אחרים, כך שהוא יגיע אליהם מהר יותר מבעבר, בדומה לתרומה שיש ללקוח ה-BitTorrent הבודד לקהילה. רוצה לומר, בחינת הטכנולוגיה לפרטי פרטים עשויה להוליד תוצאה שונה והפוכה מזו של בית המשפט העליון בפסק דינו בנוגע לטכנולוגיה זו ממש. נראה, אם כן, כי גם בית המשפט העליון מעדיף לבחון מהות על פני צורה ולהטיל חבות ואחריות על מי שבמהות פעולתו מבצע פעולה שנוגדת את תכליתם של דיני זכויות היוצרים.

0

פסיקה: 50,000 ש"ח בגין הפרת זכויות יוצרים על ידי אלג'זירה

לוגו אלג'זירהשמואל רחמני הינו צלם עיתונות שאחראי למספר תמונות היסטוריות, וביניהן תמונות אוטובוס הדמים. שמואל רחמני, מסתבר, הוא גם בעל זכות היוצרים בתמונות שלו ואינו בוחל באכיפת זכויותיו. הנה, כבר בעבר דיווחתי על תביעה שלו שצלחה, ועתה הגיעה שעתה של תביעה נוספת. הפעם הגיש רחמני מספר תביעות וזאת בעקבות תוכנית ששודרה בערוץ 10. במסגרת התוכנית ההיא, שודרה קטעים מתוך שידורי אלג'זירה שבהם הוצגו שני צילומים של רחמני ללא מתן קרדיט. רחמני הגיש תביעה נגד ערוץ 10 – וזו הוסדרה בפשרה שפרטיה לא פורסמו – ואף הגיש תביעה נוספת כנגד המפרה העיקרית: ערוץ אלג'זירה.

בית המשפט דחה אחת לאחת את כלל טענותיה של אלג'זירה. בין היתר, נקבע כי אין מדובר בשימוש הוגן שכן לא ניתן קרדיט לצלם עצמו. עוד נקבע, כי אין מדובר בשימוש אגבי כמשמעותו בחוק. אף ניסיונה של אלג'זירה לטעון כי הדברים כלל לא שודרו על ידה, בד בבד שהיא טוענת כי מפיקת התוכנית הרלוונטית היתה חברה פלסטינאית, לא סיעו לה. בית המשפט אף דחה את הטענה כאילו מדובר בשימוש מותר כיוון שהוא נוגע ל"חדשות היום". בעניין זה ציין בית המשפט:

"טענת הנתבעות כי המדובר בשידור נושא חדשותי – ההגנה שנתונה בחוק היא ל"חדשות היום". ברי כי האירוע שבו צולמו הצילומים דנן אינו בגדר "חדשות היום", אלא אירוע מהעבר שנקשר לחדשות היום בעקבות אירוע חדשותי אחר (הקמת אנדרטה ברשות הפלסטינאית למחבלת שצולמה בצילומים).   מכל מקום, מקובלת עליי טענת התובע, כי התוכן החדשותי אינו מוגן בזכות יוצרים אך הצילומים, שהם דרך ביטוי, הם יצירה בפני עצמה וזוכים להגנה זו"

בית המשפט קבע כי מדובר ב-4 הפרות נפרדות של 4 זכויות שונות – זכות מוסרית וזכות יוצרים בשתי תמונות שונות ששודרו. בית המשפט פסק לתובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום כולל של 50,000 ש"ח וזאת נוכח כלל השיקולים הרלוונטיים. בעניין זה העיר בית המשפט:

"בקשר לכך אין לקבל את טענת הנתבעות כי התובע אינו צלם מקצועי, או שלא הניח תשתית לטענה זו. הנה כי כן, אפילו הנתבעות עצמן מתארות את התובע כ"תובע סדרתי" בעניין זכויות היוצרים שלו וכבר מכאן יש ללמוד שמדובר במי שגורמים שונים עושים שימוש בצילומיו. מכל מקום, התמונה הכוללת היא שהתובע והצילומים שבהם מדובר בוודאי עונים על דרישות הסף בקשר לכך."

כמו כן, נפסקו לתובע שכר טירחת עורך דין בסכום 15,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 1,500 ש"ח.

(תא (י-ם) 45542-12-11 רחמני נ' אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ (19.02.2014))

הערות:

על דרך הרמיזה, בית המשפט פסק כי אין מדובר במסכת אחת של מעשים ולכן אין לקבוע כי מדובר בהפרה אחת (או שתי הפרות), אלא התייחס לכל יצירה כאל הפרה נפרדת. אולם, נוכח גובה הפיצויים שנפסקו, אין לסוגיה זו נפקות משמעותית כלשהי.

שמחתי לראות כי בית המשפט לא התייחס להיות התובע "אוכף סדרתי" של זכויותיו כנסיבה המצדיקה הפחתת סכום הפיצויים. טענות מעין אלה עולות לא אחת, גם בהקשרים אחרים, ומאומצות לעיתים על ידי בתי המשפט. אלא, שלטעמי, אין באכיפת הזכויות משום טעם לפגם, כל עוד הדבר נעשה בתום לב ובדרך מקובלת. נהפוך הוא, פיצויים ללא הוכחת נזק אף יש להם מימד הרתעתי שנועד לייצר הרתעה יעילה כנגד ביצוע הפרות בעתיד. אוכפים סדרתיים, דוגמת מר רחמני, משרתים מטרה חברתית זו של כיבוד זכויות יוצרים על ידי כלל הציבור.

בשולי הדברים, ועל אף שאין ספק שפסק הדין הזה לא עסק בעניין ולא הרחיב בפירוט העובדות הנוגעות לערוץ 10, אני קצת מתקשה לראות עילת תביעה כנגד ערוץ 10 על ששידר שידור של אלג'זירה, ולא אתפלא אם אלמד שהתביעה נמחקה ללא ששולמו פיצויים כלשהם.

2

זום על הזכות המוסרית או טעות לעולם חוזרת

לוגו הטלוויזיה החינוכיתהטלוויזיה החינוכית עשתה שימוש בתמונה המפורסמת של ידו של מרגל האטום, מרדכי ואנונו. התמונה הוצגה למשך 7 שניות במהלך התוכנית "הקשר הישראלי", תוכנית אשר שודרה שלוש פעמים ואף הועלתה לאתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית שם היא הועמדה לצפייה ישירה על ידי הגולשים. אלא, שהטלוויזיה החינוכית לא ביקשה רשות לעשות שימוש בתמונה וממילא לא שילמה דמי רישיון.

למרבה הפלא, מדובר באותה תמונה ממש שעמדה במרכזה של תביעה קודמת בין אותם צדדים, וזאת לאחר שבמהלך תוכנית "תיק תקשורת" משנת 2000 נעשה הוצגה התמונה לאל מתן קרדיט.

הצדדים לא היו חלוקים על כך שהיתה הפרה, והמחלוקת התרכזה בסוגיית גובה הפיצויים. בית המשפט קבע כי כלל המעשים בוצעו במסגרת מסכת אחת של מעשים, שכן מדובר על הפרה של יצירה אחת, ברצף אחד של מעשים ובסמיכות זמנים. כיוון שכך, נקבע, מדובר בהפרה אחת שבגינה זכאית בעלת הזכויות לפיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ש"ח. בית המשפט, בצדק, העיר:

"יחד עם זאת, משאין החוק קובע פיצוי מזערי לכל הפרה, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי לאחר שקילת השיקולים המנחים בקביעת סכום הפיצויים כפי שתפורט להלן, אין למחלוקת באשר למספר ההפרות נפקות של ממש"

לקריאת המשך המאמר »

1

פשרה: כמה שימוש זה שימוש הוגן?

סמל האוניברסיטה העבריתשאלה מוכרת עבור העוסקים בתחום היא האם העתקה של דקה מסרט מותרת? בציבור יש אוסף גדול של מיתוסים כאלה, כאילו יש מידת קסם שמי שלא עובר אותה, לעולם יהיה מחוסן מתביעות בגין הפרת זכות יוצרים. מידה שכזו – אין, והחוק, כידוע מתיר הפרה של זכות היוצרים ככל שמדובר בשימוש הוגן. הוגנות השימוש אומנם נבחנת על פי היקף השימוש הכמותי, אך מדובר בקריטריון אחד מיני רבים וספק רב אם דווקא לקריטירון זה בכורה על פניו חבריו.

האוניברסיטה העברית, מסתבר, מדפיסה לתלמידיה מקראות הכוללות מאמרים וחלקים מספרים ואף מאפשרת לתלמידים לעיין בגרסה דיגיטלית של חלק מהספרים. שתי הוצאות לאור – שוקן ומוסד ביאליק – הגישו תביעה וטענו כי במעשים אלו יש משום הפרת זכות יוצרים. לאחרונה, הצליחו הצדדים להגיעה לפשרה. במסגרת הפשרה הוסכם על פיצוי כספי בסך 300,000 ש"ח, אך חשוב מכך, הצדדים קבעו כי מדד כמותי לשימוש הוגן על ידי האוניברסיטה. על פי ההסכם, שימוש הוגן בספר יהיה שימוש בלא יותר מ-20% ממספר העמודים בספר וישמש לצורך מקראה אחת או לצורך עותק אלקטרוני אחד. עוד הוסכם, כי שימוש במאמרים בשלמותם הינו שימוש הוגן.

אף שמדובר בהסכם פרטני המחייב אך את הצדדים לו, הסדר שכזה עשוי לשמש אמת מידה להיקף השימוש על ידי מוסדות להשכלה גבוהה שייחשב כשימוש הוגן.

(מקור: The Marker)

עדכון 4.12.2013:

הערה 1:

פורום השכלה נגישה, שמטרתו לסייע בשיפור הנגישות של חומרי הוראה ומחקר המוגנים בזכויות יוצרים בקרב המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, גיבש מסמך עקרונות הפעולה לשימוש הוגן בהקשר זה. הסכם הפשרה מאמץ את העקרונות שהוגדרו על ידי הפורום, ובעיקר את המדד הכמותי לשימוש הוגן.

​(ותודה לשרון ולפרופ' אלקין-קורן על שהפנו את תשומת ליבי לעניין זה)

הערה 2:

פסק דין שניתן לאחרונה בארה"ב קבע כי סריקת ספרים על ידי גוגל מהווה שימוש הוגן. בין היתר, קביעה זו נסמכה גם על המגבלה שגוגל שמה לעצמה והיא לא להציג יותר מ-10% מהדפים שבכל ספר.  

 

4

אין מניעה לפצח הגנה טכנולוגית בישראל

(cc by-sa Ras)

(cc by-sa Ras)

במהלך שנת 2006 התקיימו משחקי המונדיאל בגרמניה, והמונים צפו במשחקים השונים, ובהם גם ישראלים רבים. נראה שמרבית הישראלים צפו באמצעות שידורי הלוויין והכבלים ששודרו ברישיון מטעם בעלת הזכויות, חברת צ'ארלטון, אבל היו גם כאלה שצפו בשידורים באמצעות שידורי הלוויין של רשתות זרות, וללא רישיון מחברת צ'ארלטון. האשם אינו ברשתות הזרות אשר קודדו את שידוריהן וכיוונו אותם למקומות שונים בעולם. אלא, שה"אשם", ומיד יובהר מדוע הכתרתי מונח זה במרכאות, נמצא בחברה אשר מכרה מכשיר אשר פיצח את הקידוד. לקוחות החברה רכשו ממנה את המכשיר ויכלו לצפות בשידורים של הערוצים הזרים למורת רוחה של חברת צ'ארלטון.

החברה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי, וזו הוכרעה לטובתה. בזמנו, הערתי את הערותיי על פסק הדין וציינתי כי בעיניי הוא שגוי. עתה, הסוגיה הובאה לפתחו של בית המשפט העליון אשר הפך את ההחלטה וקבע כי דיני זכויות היוצרים בישראל לא יסייעו לצ'ארלטון.

לקריאת המשך המאמר »

4

פסיקה: הפרת זכות יוצרים בפייסבוק

אימוןמה דינו של מי שהעתיק תמונה שפורסמה בפייסבוק ופירסם אותה מחדש בפרופיל שלו? שאלה זו הובאה לפתחו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב אשר דן בתביעה בגין הפרת זכות יוצרים.

התובע, אשר עוסק מעת לעת בצילום, צילם תמונה לשם פרסומו של מכון כושר. תמונה זו פורסמה בדף הפייסבוק של מכון הכושר, כמו גם באתר האינטרנט שלו. הנתבע ראה את התמונה, הוריד אותה ופרסם אותה מחדש בדף הפייסבוק שלו עצמו. לעניין זה ראוי לדייק, כפי שעשה בית המשפט, ונבהיר כי אין המדובר ב"שיתוף" (share) באמצעות המנגנון של פייסבוק עצמו אלא פרסום מחדש של התמונה על ידי הורדה והעלאתה מחדש.

לאחר בחינת האירוע כולו, בית המשפט קבע כי אין מנוס מן המסקנה כי מדובר בהפרת זכות יוצרים, וכי לנתבע אין כל הגנה. לעניין זה בית המשפט הבהיר כי הנתבע פרסם את התמונה בפרופיל אשר נועד לצרכי שיווק מקצועיים, אם כי פרסום התמונה עצמה נעשה במנותק מכל מאמץ שיווק קונקרטי. התמונה עצמה – תמונתה של מתאמנת צעירה לבושת כפפות אגרוף, גופיה, מכנסונים קצרים ונעלי עקב – פורסמה בליווי כיתוב כללי: "מקווה שהתאמנתם כמו שצריך היום !! לילה טוב לכל החברים והחברות :)".

עם זאת, וחרף העובדה שבמסכות בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ש"ח דרך כלל ואף חרף העובדה כי התביעה דרשה את הסכום המקסימאלי אשר בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות – 33,200 ש"ח, בית המשפט מיאן לפסוק פיצויים בסכום שכזה. בית המשפט הבהיר כי סכום הפיצויים נתון לשיקול דעתו נוכח שלל תבחינים. בית המשפט פסק כי לא נגרמה ליוצר פגיעה עמוקה כלל ועיקר, כי התמונה פורסמה לזמן קצר של מספר ימים ולציבור מצומצם, והוסרה מיד עם דרישה ראשונה.

עוד נקבע כי בניגוד לטענת התובע, לא היתה כל הפרה של הזכות המוסרית שכן הודעת זכויות היוצרים אשר הוטבעה על התמונה נותרה ודי בה כדי להוות מתן קרדיט הולם.

נוכח כל אלה, פסק בית המשפט פיצויים והוצאות בסכום כולל של 750 ש"ח.

(ת"ק 4706-04-13 חצק נ' גרובר (פורסם בנבו, 21.07.2013))

הערה:

תביעה במסגרת תביעות קטנות לפיצויים בסכום המקסימאלי – מעל 30,000 ש"ח – כאשר הצדדים אינם מיוצגים וכאשר נסיבות ההפרה אכן נדמות כנסיבות לא חמורות כלל ועיקר עשויה לשמש כחרב פיפיות. לא מן הנמנע כי בית המשפט היושב בדין היה ניאות לפסוק סכום פיצויים משמעותי יותר לולא היה מדובר בתביעה הנדמית, על פניה, כתביעה חמדנית. אכן, בית משפט לתביעות קטנות נועד לאפשר לציבור לממש את זכויותיו בצורה יעילה, ללא פרוצדורה סבוכה, וללא צורך בעורכי דין, אלא שאין מטרתו לשמש לשם התעמרות בצדדים חלשים שאינם מיוצגים. ברור לכל כי העמדת הנתבע בסיכון לתשלום של עשרות אלפי שקלים עשוי לדרבן אותו להתפשר על אלפי שקלים גם כאשר אין כל הצדקה אמיתית לעשות כן. אדרבא, כאשר אותו נתבע אינו מיוצג.

לטעמי, סכום הפיצויים שנפסק הוא על הצד הנמוך, אך בתוך מתחם שיקול דעתו של בית המשפט.

עניין נוסף נוגע לשיתוף תמונות אשר פורסמו בפייסבוק. במקרה דנן, התמונה הועלתה לפייסבוק, הועתקה ופורסמה מחדש שלא באמצעות המנגנון של פייסבוק. נדמה כי הפצה מחודשת באמצעות המנגנון שפייסבוק מציעה – לחצן share – לא תהווה הפרת זכות יוצרים נוכח הסכמת בעל הזכות. על פניו, העלאה של תמונה על ידי בעל הזכות לפלטפורמה זו מהווה הסכמה ואישור למשתמשים אחרים לפעול באמצעות הכלים המקובלים בפלטפורמה, לרבות שיתוף באמצעות "share". יתר על כן, יש אף להניח כי רישיון השימוש בפלטפורמה של פייסבוק כולל מתן רישיון שימוש מפורש לעניין שימושים מעין אלה.

0

האח הגדול הפר זכויות יוצרים

האח הגדולתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" ביקשה להשתמש בשיר Maybe You Are של אסף אבידן במסגרת פרומו לאחת התוכניות. מפיקי התוכנית בדקו ושמחו לראות שהשיר מצוי ברישיון השמיכה שלהם עם אקו"ם. כיוון שכך, הם השתמשו בשיר לצורכי הפרומו. אלא, שבדיעבד מתברר כי הרישיון שהיה ניתן אך ביחס לשיר עצמו, ולא ביחס לזכויות היוצרים בתקליט שיצר אסף אבידן. המפיקים, כמובן, היו מודעים לקיומן של שתי זכויות נפרדות אלו – זכות היוצרים בשיר וזכות היוצרים בתקליט – אלא שיש להם שני רישיונות שמיכה מתאימים – אחד לגבי השירים עצמם, שנחתם מול אקו"ם, והשני – לגבי התקליטים – שנחתם מול איגודים שמנהלים זכויות בתקליטים, דוגמת הפדרציה הישראלית לתקליטים. מניסיונם של המפיקים עולה כי בעלי הזכויות המאפשרים שימוש ביצירות שלהם במסגרת רישיון שמיכה מהסוג הראשון, מאפשרים גם שימוש ברישיון שמיכה מהסוג השני. אלא, שבמקרה הנוכחי, לא כך הוא וזכויות היצירה בתקליט לא כוסו על ידי אף אחד מרישיונות השמיכה שלהם. הפרומו עלה לשידור כיומיים לפני מועד הקרנת התוכנית אותה ביקש לקדם. פחות מיממה לאחר שעלה, התקבלה דרישתו של אסף אבידן להפסיק לעשות שימוש ביצירתו. רק יום לאחר מכאן הפרומו ירד.

זכות יוצרים על יצירה וזכות יוצרים על תקליט

חוק זכות יוצרים מקנה זכות יוצרים על יצירות, למשל יצירות מוסיקליות או ספרותיות מקוריות, אך הוא מקנה זכות יוצרים גם על התקליט. התקליט, נבהיר, אינו אותה מדיה שפסה לה מן העולם, אלא הטבעה כלשהי – תהא הטכנולוגיה אשר תהא – של צלילים. בעוד זכות היוצרים על היצירה שייכת, על פי ברירת המחדל, ליוצר, זכות היוצרים בתקליט מוקנית מלכתחילה למפיק. נדגים את ההבדל בין שתי הזכויות. ביצוע פומבי של השיר, למשל על ילהקה שמבצעת גרסת כיסוי, מפרה את זכות היוצרים ביצירה הספרותית (המילים) והיצירה המוסיקאלית (לחן), אף אין בכך כדי להפר את זכות היוצרים בתקליט. לעומת זאת, אם די.ג'י ישמיע את הגרסה המקורית של השיר, כלומר, ינגן את הרצועה מתוך הדיסק, יהיה בכך כדי להפר את זכות היוצרים בתקליט.

בית המשפט הבהיר, כי עצם העובדה שהתקבל רישיון בגין זכות היוצרים ביצירה, אין בכך כדי לאפשר שימוש בתקליט בניגוד לזכות היוצרים בו. זאת, על אף שמדובר בשתי זכויות קרובות במהותן ולמרות שהן מוחזקות על ידי אותו אדם.

לקריאת המשך המאמר »

0

העליון: זכות יוצרים אינה מגינה על המצאות

(cc by-nc-nd barnism)

למר זיסו היה רעיון מצוין. כידוע, בכדי לעודד בעלי כלבים לאסוף אחר כלביהם,  הטילו חוקי העזר העירוניים חובה שכזו. אך אליה וקוץ בה – בכדי שניתן יהיה להעניש את העבריין, יש לתפוס אותו (או את כלבו) בשעת מעשה. מר זיסו מצא פתרון מצוין – כאשר פקח ימצא "מוקשים" ברשות הרבים, הוא יוכל לאתר את העבריין באמצעות לקיחת דגימת ד.נ.א והשוואתה למאגר של כלבים רשומים. עיריית פתח תקווה, תאמינו או לא, חשבה שזה רעיון מצוין. אלא, שהיא שמעה את מר זיסו, והחליטה ליישם את אותו הרעיון בעצמה. 

בעקבות כך, זיסו פנה לבית המשפט המחוזי וביקש סעד. בית המשפט המחוזי של מחוז מרכז קיבל את התביעה והצהיר כי זיסו בעל זכויות היוצרים ברעיון של איתור כלבים באמצעות בדיקות ד.נ.א בצואה.

עתה, נדון העניין בפני בית המשפט העליון שקיבל את הערעור של עיריית פתח תקווה וקבע חד משמעית – זכות היוצרים לא יכולה להגן על הרעיון של זיסו.

לקריאת המשך המאמר »

2

האם מם הוא שימוש הוגן?

צלם: ראובן קפוצ’ינסקי, עיבוד: יוני ברק
פגיעה בזכות היוצר?

ממים אינטרנטיים עושים שימוש בתמונות, אך האם הפצתם מהווה העתקה האסורה תחת דיני זכויות היוצרים, והאם הן חוסות תחת הגנת השימוש ההוגן?

מם, למי שאינו מכיר, הוא כינוי לדאחקות האינטרנטיות – טובות יותר או פחות – שזוכות לוריאציות שונות. פעמים רבות, ולמעשה ברוב המכריע של המקרים, המם הוא איזשהו פוטומונטאז', המגלם רעיון כלשהו. כך היה במקרה של  גלעד שליט, כאשר בתמונה אחת הונצח ביב מתבונן בגאווה (אמיתית או מבויימת) על רגע המגלם את ההישג. אותו רעיון הומחש במהרה בתמונות רבות שבהן הושתלה דמותו של ביבי מתבונן על רגעים שונים ומשונים.

במקרה אחד שפורסם בחורים ברשת, הצלם ראובן קפוצ’ינסקי ביקש לאתר את יוצר המם של ביבירמן שבו שתי תמונות פרי יצירתו, האחת של ביבי והשנייה של ליברמן, אוחדו לדמות אחת. הצלם הסביר כי מדובר בפגיעה בזכויותיו, ויוצר המם, יוני ברק, מיהר להתנצל.

אך האם ביצירת המם יש פגיעה בזכות יוצרים?

אין ספק שעניין לנו בהעתקה או ביצירת יצירה נגזרת על בסיס התמונות מוגנות זכויות היוצרים. פעולות ממין זה, קובע חוק זכות יוצרים, שמורות לבעל היצירה. עם זאת, יכול שיש ליוצר המם הגנה בדמות החריג של "שימוש הוגן". "שימוש הוגן ביצירה", קובע החוק החדש, "מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". עוד קובע החוק רשימה פתוחה של תבחינים לצורך הקביעה האם מדובר בשימוש הוגן או לאו:

(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

שימוש שאינו מסחרי אינו הופך את השימוש ל"הוגן" באופן גורף. גם העובדה שמדובר בביקורת אינה מסייעת רבות, כיוון שהביקורת אינה על התמונה עצמה אלא על דבר חיצוני לה (ובמקרה זה הפרסונות המוצגות בתמונה ופעילותם הפוליטית). כך היה גם בעניין דודו גבע שם השימוש ביצירה – דמותו של דונאלד דאק – נעשתה לצורך ביקורת סאטירית ולא פארודיה על היצירה עצמה. עם זאת, בחינת הקריטריונים האמורים נוטה ללמד כי בעניין זה, כמו גם בכל מם אחר, ישנה נטייה ברורה לטובת השימוש ההוגן. מטרת השימוש ואופיו אינם מסחריים אלא הם פרטיים והשפעת השימוש על ערכה של היצירה הוא אפסי אם קיים. גם העובדה שמדובר ביצירות שבדרך כלל נקשרו בתודעת הציבור, יש לה משמעות.

קושי נוסף שבולט בממים הוא העדר מתן קרדיט ליוצר המקורי ופגיעה בזכותו המוסרית. כזכור, בדרך כלל, בתי המשפט קבעו כי פגיעה בזכות המוסרית שוללת את הגנת השימוש ההוגן (למקרה חריג שעסק בשימוש בתמונתו של אהוד אולמרט בבית ספר, ראו כאן). עם זאת, הזכות למתן קרדיט אינה מוחלטת והיא כי "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". לא מן הנמנע כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר בממים אינטרנטיים, המופצים ברשתות חברתיות, אין הכרח כי יוצר היצירה שעליה התבסס המם יזכה לאיזכור.

כך או כך, נראה שבמקרה של ממים, המשפט מפגר אחרי המציאות. הציבור תופס את הממים כתופעה חיובית ומקובלת (להבדיל, למשל, מפיראטיות בתוכנה). בהעדר פסיקה בנושא, נראה כי לפחות ציבורית המם ימשיך להראות לנו כשימוש הוגן.

 

(לקריאה נוספת: פוסט של יורם ליכטנשטיין בנושא הממים בישראל ובארה"ב)

7

פסיקה: מראות אימג' פעלה לאכיפת זכות יוצרים מבלי שיש לה זכות לכך

(cc by-sa Ty Semaka)

חברת מראות אימג' הינה המשווקת של מאגר התמונות Getty Images בישראל והיא פועלת לאכוף הפרות זכויות יוצרים של תמונות הנמצאות במאגר זה. ברם, בפסק דין שניתן לאחרונה נקבע שיתכן שהיא פועלת מבלי שיש לה כלל זכות שבדין לכך.

הגב' מזור קיבלה פנייה מחברת מראות אימג' בטענה כי היא עשתה שימוש אסור בתמונה ממאגר התמונות שברשות מראות. הצדדים הגיעו לפשרה במסגרתה הסכימה מזור לשלם 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ למראות ובכך להסדיר את הסוגיה. ברם, בדיעבד, התברר למזור כי בניגוד למצג שהוצג לה, למראות אין כלל זכות תביעה מכוח זכות היוצרים בתמונה הרלוונטית. כיוון שכך, היא הודיעה למראות כי ההסכם בטל נוכח הטעיה.

מראות לא אמרה נואש ופנתה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בתביעה לאכוף את הסכם הפשרה. בית המשפט דחה את התביעה לאחר שקבע כי למראות אין כל זכות שבדין לאכוף את הפרת זכות היוצרים.

כיוון שהפרת זכות יוצרים הינה עוולה אזרחית, חלות לגביה הוראות פקודת הנזיקין לרבות זו הקבוע בסעיף 22 לפקודה המורה:

הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין.

משכך, פנה בית המשפט לבחון מי רשאי, על פי דין, להגיש תובענה בגין הפרת זכויות יוצרים. עניין זה מוסדר בחוק זכות יוצרים, בסעיף 54(א) המורה:

תובענה בשל הפרת זכות יוצרים רשאי להגיש בעל זכות היוצרים, ואם ניתן לגביה רישיון ייחודי כהגדרתו בסעיף 37(ד) – גם בעל הרישיון

כלמור, בכדי שתהיה לה זכות תביעה, על מראות להראות כי היא בעלת זכות היוצרים או מחזיקת רישיון ייחודי בו. ברם, מראות כלל לא טענה לא זו ולא זו, אלא שהיא טענה כי זכאית להגיש תביעות מכוח היותה  נציגתה של Getty, שהיא, לטענתה, מחזיקה ברישיון ייחודי. בית המשפט דחה טענה זו משני נימוקים נפרדים. ראשית נקבע כי אין בידיו של נציג של חברה אחרת, אף אם הוא נציג רשמי וייחודי, להגיש תביעה מכוח חוק זכות יוצרים. שנית, נקבע, כי לא הוכח דבר היותה של Getty עצמה בעלת רישיון ייחודי, שכן המסמך שהוגש להעיד על כך אינו קביל למטרה זו. בית המשפט אף העיר מעבר לנחוץ כי אף תוכנו של מסמך זה אינו מלמד על קיומו של רישיון ייחודי לחברה, באשר הוא נערך לצורך ההליך המשפטי ואילו מתן הרישיון הייחודי דורש מסמך בכתב.

נוכח האמור, בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת כי מראות הטעתה אותה לחשוב כי יש בידה זכות להגיש תביעה כנגדה, כאשר אין זה המצב, ומשכך, נקבע, ההסכם בטל. משכך, נדחתה התביעה ומראות חויבה בתשלום של 5,000 ש"ח הוצאות, 1,000 ש"ח יותר מסכום התביעה.

(תא"מ 41058-04-12 מראות אימג' בע"מ נ' מזור (10.10.2012))

הערות:

כנגד מראות אימג' הוגשה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בנושא דומה, אשר את דעתי באשר לסיכויים לגביה הבעתי זה מכבר.

מפסק הדין עולה כי יתכן שהמודל הכלכלי של מראות, הכולל אכיפה קנאית של זכויות היוצרים, אינו מבוסס בדין, שכן אין בידיה זכות תביעה כלל. יש להוסיף ולומר, כי יתכן שעתה בעל זכות התביעה, בין אם בעל זכות היוצרים או בעל רישיון הייחודי, יוכל להגיש תביעה כנגד גב' מזור. יתכן אף שאותו גוף יוכל לתבוע גם את מי שיש בידו הסכם פשרה שלא בוטל עם חברת אימג', שכן הסכם הפשרה אינו בהכרח מחייב אותו.

0

פסיקה: זכות יוצרים באיור של דמות ספרותית

(cc by Eran Belinsky)

בשנת 2001 נפתח מוזיאון הילדים בחולון לקהל הרחב. מסלול "עולמות הילדות" המצוי במוזיאון נבנה סביב תסריט שכתבה נוגה אלגום. התובעת, מרים בילו, עיצבה על בסיס הדמויות הספרותיות, דמויות ויזואליות מתאימות שהוצגו במסגרת המסלול במוזיאון. אף שבילו עיצבה את הדמויות בכדי שישמשו במוזיאון, ואף שהמוזיאון, בעקיפין, ביקש זאת, מעולם לא נכרת בין הצדדים הסכם ובילו לא זכתה לתשלום כלשהו. במרכז התביעה ניצבה דמות הינשול, מעין הכלאה בין ינשוף לחתול, שהיא הדמות המרכזית במסלול.

בית המשפט נדרש לבחון האם יש למעצבת זכות יוצרים בביטוי ויזואלי לדמות הספרותית שלא היא יצרה והאם יש מקום להעניק צו מניעה חרף שיהוי של שנים רבות בהגשת התביעה.

לקריאת המשך המאמר »

0

האם המרת סרטוני YouTube ל-MP3 מהווה הפרת זכויות יוצרים?

אתר הפצת הסרטונים YouTube שבבעלות גוגל מאפשר לאנשים ברחבי העולם להעלות סרטונים ולחלוק אותם עם העולם. הסרטונים זמינים לצפייה באמצעות דפדפני האינטרנט בטכנולוגיה של הזרמת מידע (Streaming). אתרים רבים מספקים שירות של המרת התוכן ושמירתו בפורמט אחר כך שיהיה זמין ללא גישה לאינטרנט, בין היתר הם מאפשרים שמירה של פסקול הסרטון בפורמט MP3. עתה, גוגל מנסה לגרום להפסקת אותם השירותים, וזאת בטענה להפרה של תנאי השימוש בשירותים שלה.

במרכז הסיפור ניצב אחד האתרים הבולטים בתחום והטוען לכתר האתר הנוח ביותר, YouTube-Mp3.org. ביוני גוגל שלחה לבעל האתר הזה, הפועל מגרמניה, מכתב התראה ובו היא דרשה את הפסקת השירות הזה. טענת גוגל היא להפרה של תנאי הרישיון של אתר YouTube ושל ממשק התוכנה (API) של אתר זה, אך האתר המפר לכאורה טוען כי תנאים אלה אינם חלים עליו. האתר אינו משתמש בממשק ה-API של YouTube ולטענתו הוא אף אינו משתמש באתר עצמו באופן שמכפיף אותו לתקנון אתר YouTube.

השאלות המעניינות יותר הן לטעמי אלה הנוגעות לזכויות היוצרים. האם בהעתקת התוכן יש משום פגיעה בזכויות יוצרים?

ראשית, נעיר, כי נראה שמרבית הזכויות אינן מצויות בידי גוגל, כך שאף אם קיימת הפרת זכויות יוצרים, הדבר אינו מעניינה הישיר של גוגל.

האתר מבצע העתקה של היצירה – פס הקול של סרטון וידאו – לכדי פורמט אחר. העתקה זו הינה לכאורה בניגוד לזכותו הבלעדית של בעל זכות היוצרים ובניגוד לאמור בסעיפים 11 ו-12 לחוק זכות יוצרים. טענת ההגנה המרכזית היא שמדובר בשימוש הוגן שנעשה לצרכים אישיים ופרטיים מבלי לפגוע בערך היצירה בצורה מהותית. בדומה לאדם הצופה בשידורי הטלוויזיה ומקליט על התוכנית על קלטת וידאו לצפות בה לאחר מכן (ואף פעמים רבות), כך עושה גם משתמש ה-YouTube שמבקש לשמור עבור עצמו עותק של מה שמשודר "ברגעים אלה". כידוע, דוקטרינת ה-Time Shiftig אפשרה הקלטה על קלטות כשימוש הוגן, וזאת כיוון שביצירת עותקים אלה לא היה בכדי לפגוע בשווי הזכות ובשוק שלה באופן מהותי, ונראה שניתן להחיל אותה גם על שידור באמצעות YouTube (שהסלוגן שלו הוא Broadcast Yourself). אך עדיין ישנו הבדל מהותי. בניגוד למצב בקלטות הוידאו, כאן מדובר בהעתקה של שידור שהזמן שלו לא נקבע מראש, אלא שידור על פי דרישה. כך, שקיים ספק שבאמת מדובר ב- Time Shifting. ההצדקה להזזת הזמן יכולה להגיע, למשל, מהטענה שיתכן שהסרטון יורד בעתיד, אך אז נדמה שכוחו של בעל הזכויות לשלוט על הפצת היצירה שלו נפגע, ואפילו באופן מהותי.

ומה על האתר YouTube-Mp3.org? בעל האתר פנה לייעוץ משפטי וחוות הדעת שהוא קיבל תומכות בכך שעל פי הדין הגרמני מדובר בשימוש הוגן. למעשה, נטען, על פי הדין הגרמני קיימת זכות ליצור עותקים פרטיים לשימוש אישי, ולא ניתן לחתור תחת זכות זו באמצעות תנאי רישיון. בפועל, האתר ממשיך לפעול וגוגל מנסה להקשות עליו, לפחות נכון לרגעים אלה, בצד הטכנולוגי ולא בצד המשפטי. האתר, מצדו, מבקש את סיוע הציבור בחתימה על עצומה.

2

פסיקה: מיקרוסופט הפרה זכות יוצרים בגופן "קורן"

בראשית היה את גופן "קורן". פרשת בראשית בגופן "קורן" כפי שמופיעה בספר תנ"ך "קורן"

מזה שנים רבות מיקרוסופט עושה שימוש בגופן המכונה "גוטמן-קרן" במסגרת תוכנות אופיס השונות שלה. בית המשפט המחוזי קבע כי גופן זה הינו העתקה של גופן "קורן". משכך, ולאור מספר רב של הפרות לאורך השנים, בית המשפט פסק כי מיקרוסופט תפצה את בעלי הזכויות ב-400,000 ש"ח בגין הפרה זו. כמו כן, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על מיקרוסופט לעשות שימוש בגופן המפר מעתה ואילך.

לקריאת המשך המאמר »

0

רשות המסים מפרסמת: גידול במספר התפיסות

רשות המסים פרסמה אתמול (9.07.2012) גרף המראה את מספר התפיסות ביבוא של הפרות קניין רוחני בשנים 1998 ועד 2011. כפי שניתן להתרשם נראה שישנה מגמת עלייה ברורה במספר התפיסות וגידול חד עוד יותר של עשרות אחוזים בשנתיים האחרונות.

 

מקור: אתר רשות המסים

4

פסיקה: התקנת וילון בניגוד לתוכנית אדריכלית – פגיעה בזכות המוסרית

(cc by-nc Jason 'Sunshine' Carswell)

שינוי בעיצוב הפנים של מבנה, ובפרט בהחלפת וילון אחד במשנהו, עשוי להוות הפרה של הזכות המוסרית של האדריכל ביצירתו – כך קבע בית משפט השלום בתל אביב.

המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל תבע לדין את האדריכלית נילי פורטוגלי, אשר עיצבה עבור המרכז את המבנה בו הוא משתמש, וזאת בטענה שהאדריכלית השחיתה וילון שתלה במקום. בעקבות כך, הגישה האדריכלית תביעה שכנגד ובה טענה כי הוילון המדובר נתלה תחת וילון אחר אותו עיצבה, ובניגוד לתוכניות שהכינה.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: על תובע להוכיח כי יש לו זכות יוצרים ביצירה המועתקת

(cc by viZZZual.com)

בית משפט השלום בתל אביב-יפו נדרש לחזור לאחרונה על מוסכמות יסוד: רק בעל זכות היוצרים רשאי להגיש תביעה בגין הפרתה. כיוון שכך, על תובע הטוען להפרת זכות יוצרים להוכיח כי הזכות ביצירה נתונה לו. אם לא יצלח בהוכחת טענה זו – דחייתו תדחה.

לקריאת המשך המאמר »

0

ניצחון לגוגל: ממשק תוכנה אינו בר הגנה בזכויות יוצרים

בית משפט בארה"ב הכריע: גוגל לא הפרה את זכויות היוצרים של אורקל ב-Java במערכת אנדרואיד. בית המשפט קבע כי ממשק תוכנה – API – אינו בר הגנה באמצעות זכויות יוצרים. נקבע כי כל עוד מדובר במימוש עצמאי, גם אם של אותה הפונקציונאליות, הציבור חופשי להשתמש באותם השמות ואף לאגד את הפונקציות השונות לכדי מחלקות (Package) וחבילות (Class) בצורה דומה.  בכך, הוכרעו מרבית הסוגיות בתביעה שאורקל הגישה נגד גוגל, ונראה כי אין ספק שידה של גוגל על העליונה.

לקריאת המשך המאמר »

5

פסיקה: סטרימינג של שידורי כדורגל באינטרנט – הפרת זכויות יוצרים

(cc by-nc-nd Gerardo Lazzari)

בפס"ד תקדימי, אף אם צפוי למדי, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפרימייר ליג וקבע כי אתר אינטרנט שמאפשר לגולשיו לצפות בשידורים חיים בטכניקת ה-Steaming מפר זכויות יוצרים. בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, נקבע כי אף אין בפעילותו של האתר משום "שימוש הוגן". עם זאת, בית המשפט לא נתן לתובעת-המערערת את הסעד המבוקש – צו המורה על חשיפת פרטי זהותו של המפר, וזאת כיוון שבשלב הנוכחי ניתנת ההזדמנות למחוקק לפעול להסדרת הליך מתאים. עם זאת, בית המשפט מעיר כי "לא לעולם חוסן" וכי במידה והכנסת לא תפעל, ידי בתי המשפט לא יוותרו כבולות וניתן יהיה לפתח דוקטרינות חדשות שיאפשרו לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף פרטיהם של משתמשים אנונימיים.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: תיאטרון חולון אינו אחראי להפרת זכויות שבוצעה בחצריו

מה דינו של מי שמשכיר לאחר אולם, כאשר השוכר מפר במקום זכויות יוצרים? שאלה זו נבחנה על ידי בית המשפט ביחס לתיאטרון חולון שהשכיר את חצריו לאמרגן כשלימים התברר כי במהלך המופע הופרו זכויות יוצרים. בית המשפט המחוזי בתל אביב שנדרש לתביעה דחה אותה  תוך שהוא קובע כי התיאטרון יצא ידי חובתו בכך שבהסכם ההתקשרות עם מפיק האירוע אסר על האחרון להפר זכויות יוצרים. משכך, נקבע כי כל הפרה שבוצעה חרף אזהרה זו וללא ידיעת התיאטרון אינה מקימה אחריות לתיאטרון.

לקריאת המשך המאמר »

0

סעד זמני: רדיו ירושלים ישלם פיצויים זמניים עוד בטרם הכרעה בתביעה

בהליכים הנוגעים להפרות של זכויות קנייניות ובעיקר קניין רוחניות, פעמים רבות מתבקש סעד זמני עד להכרעה בתביעה. הסעד הזמני נועד במקרים אלה פגיעה נוספת בזכויות התובעים משך תקופת התביעה.

בהליך שפתחה הפדרציה הישראלית לתקליטים, המייצגת ומאגדת מספר חברות תקליטים ומפיקים, לגבי זכותם של אלו למנוע שידור של תקליטים אותם הפיקו, כנגד מפעילי תחנת הרדיו האזורית רדיו ירושלים 101FM נטען כי האחרונים אינם משלמים כל תמלוגים לבעלי זכויות היוצרים בתקליטים בגין שידור יצירותיהם. אף שמפעילי הרדיו הודו בשימוש שהם עושים בזכויות אותן מסדירה הפדרציה מזה כשלוש שנים, הם טענו כי התמלוגים שנדרשים מהם גבוהים מדי ואינם עולים בקנה אחד עם תנאי ההיתר שניתן לפדרציה על ידי הממונה להגבלים עסקיים.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: פיצויים ללא הוכחת נזק – סעד שאינו תמיד זמין

(cc by-nc-nd Christyn)

בית המשפט העליון נדרש לתביעה בזכויות היוצרים של יומני גבע בין שותפים לשעבר שהפיקו את יומני החדשות יחדיו. בהחלטתו, בית המשפט דחה את הערעור בעיקרו וקבע כי זכויות היוצרים נותרו בידי ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ (או ברקי, בקיצור) וכי המערערים הפרו זכות יוצרים אלה. עם זאת, בית המשפט קבע כי במקרה קונקרטי זה, אין מקום לפסוק לברקי פיצויים ללא הוכחת נזק בגין הפרת זכות היוצרים.

בית המשפט מבהיר ומזכיר כי הפיצוי הסטטוטורי שאינו דורש הוכחת נזק אינו מהווה פיצויים עונשיים: אף שבקביעת פיצויים אלא יש משמעות לשיקול ההרתעתי, שיקול נוסף ומרכזי להטלתם הוא ההכרה בקושי להוכיח את הפיצוי בדרכים רגילות.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: הפרת זכות יוצרים בסרט פורנוגרפי

"אני אראה לך מה זה ביזוי מדים" (cc by-nc-sa capl@washjeff.edu)

בשנת 2003 החליטו שני שותפים, תומר הרפז וניר שחר, ליצור סרט פורנוגרפי כחול-לבן בשם "מרותקות לבסיס". לאחר מספר שנים, גילו השותפים כי אתרי אינטרנט הציגו עותקים בלתי מורשים של הסרט, ומכאן תביעתם שנדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, וקבע כי זכות היוצרים בסרט נתונה לתובעים, וכי הנתבעים הפרו את זכות היוצרים. לעניין הבעלות בזכות היוצרים ציין בית המשפט כי:

"התובעים, כמי שכתבו את התסריט, ביימו והפיקו את הסרט, ערכו אותו, רכשו את כל זכויות הצילום בסרט – הינם ללא כל ספק "המחבר" של הסרט, ועל כן הם בעלי הזכויות ביצירה (…). התובעים מדגישים בתצהירם, שלא נסתר, כי לא העבירו את זכויות היוצרים בסרט לאדם או גוף כלשהו (…). התובעים, כפי שהוכח, הינם גם הבעלים של זכויות היוצרים ביצירות המשנה בסרט, כמו התסריט, הצילום, המוסיקה וכו'. כך גם אין מחלוקת כי הסרט (…) הינו יצירה "מקורית", כהגדרתה בסעיף 1(1) לחוק: כל שנדרש הוא שהיצירה אינה מועתקת מיצירה אחרת, ושהיא באה לעולם כתוצאה ממאמץ, כישרון והשקעה במידה צנועה ביותר"

לקריאת המשך המאמר »

2

פסיקה: "הודעה והסרה" אינה הגנה כשבעל האתר מעלה את התכנים

(cc by o5com)

פסק דין של בית משפט השלום בירושלים דן בפירסום של מצגות מתחום המיסוי אשר הועתקו ברובן ללא רשות, ותוך הפרת זכות יוצרים. בעיניי, ישנן שתי סוגיות מעניינות המתעוררת בפסק הדין: הראשונה, האם נוהל "הודעה והסרה" חל על בעל אתר שהעלה תכנים מפרים והסיר מיד עם קבלת הודעה על ההפרה; והשנייה, מהי מידת האשם התורם שיש לבעל זכות יוצרים אשר אפשר במחדלו ליצור העתקים מפרים בקלות.

עובדות המקרה

התובע, רואה חשבון ובעל אתר "פרישה", העלה מספר מצגות לאתרו ללא כל הגנה טכנולוגית. לימים התברר כי הנתבע, יועץ מס במקצועו, העתיק חלק מתכני המצגת ומסרם לחשב הכללי אשר העלה אותם לאתר האינטרנט שלו, ואף העביר ימי עיון בתשלום בהם העביר הרצאות על סמך מצגת זו. הנתבע הודה כי לצורך הכנת המצגת ליקט שקפים ממצגות אחרות והרכיב את הרצאתו, אך טען כי מדובר בציטוט סעיפי חקיקה ופסיקה, אשר אינם מקנים לתובע זכות כלשהי.

המדינה הבהירה כי היא לא היתה מודעת להפרה שבוצעה, וכי מיד לאחר הפנייה של התובע, הסירה את את המצגת מאתר החשכ"ל.

נוהל הודעה והסרה – אמתי חל?

כזכור, נוהל הודעה והסרה הוכר לאחרונה מפורשות בפסיקה בישראל. נוהל זה, כזכור, מאפשר לבעל אתר לחמוק מאחריות בגין תוכן מפר שהועלה לאתרו על ידי צדדים שלישיים, אם הסיר את התוכן המפר מיד עם קבלת הודעה על ההפרה.

לקריאת המשך המאמר »

2

פסיקה: הועד האולימפי העתיק את קישקשתא

שפיציק (מתוך אתר: olympic.one.co.il. צלם: משה חרמון)

עיקר דמותו של קישקשתא הועתקה לדמותו של "שפיציק", הקמע של המשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת לונדון 2012 – כך קבע בית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי עניין לנו בהפרת זכות יוצרים ואף בגניבת עין.

הגנת זכות היוצרים

בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי קיימת הגנת זכות יוצרים בגין דמותו של קישקשתא, שכן גם על דמות בדיוניות ודמיוניות יכול שתהיה זכות יוצרים. ברם, נטען על ידי הנתבע כי דמותו של שפיצק אינה העתקה של דמותו של קישקשתא, כי אם ביטוי נפרד לאותו רעיון – האנשה של צבר.

בית המשפט קבע, כי בהעדר ביסוס ראייתי מתאים, נדחית טענת הנתבע שיצר את היצירה בצורה עצמאית ולא העתיק מדמותו של קשקשתא. נקבע, שישנו דמיון מהותי בין שתי הדמויות. בית המשפט הבהיר:

"לעניין הדמיון המהותי בין שתי הדמויות, הנושא העובדתי שבמחלוקת בין בעלי-הדין, הרי המבחן הוא של הרושם הכללי של בית-המשפט. (…) כפי שציינו באי-כוח התובעת (…) יש דמיון: בראש הגדול, האליפטי  הקירח והקוצני, בצורת האוזניים, בסידור העלים, בצורת האוזניים שאחת מהן מורכבת משני עלים, בקוציות האוזניים. השאלה כאמור, היא האם קיים דמיון מהותי והאם אלמנטים היחודיים ליצירה המוגנת נמצאים גם בזו המועתקת, ולא האם ביצירת הנתבע הוספו אלמנטים נוספים, (כמו חולצה שונה, או החזקת לפיד, או שם אחר של הדמות), שאינם מעלים ואינם מורידים לענייננו"

קישקשתא. (תמונה מתוך פסק הדין)

כיוון שכך, נקבע כי היצירה של שפיציק הינה בבחינת העתקה של חלק מהותי מיצירת קישקשתא, בניגוד לזכות היוצרים בדמות אחרונה זו.

לקריאת המשך המאמר »

4

פסיקה: אין מונופול על ספרי הכנה ללימוד לבחינות הרשות לני"ע

(cc by-sa David Hawgood)

בפסק דין ארוך ומנומק, דחתה כבוד השופטת אגמון-גונן את תביעתה של עו"ד כנרת רצון-פיקובסקי כנגד מי שחיבר ספר לימוד מתחרה. עו"ד רצון-פיקובסקי חיברה ספר הכנה לבחינות הרשות לניירות ערך והיא עורכת קורסי הכנה לבחינות אלה. לאחר שגילתה כי צצו להם מתחרים, הגישה את התביעה הנוכחית ובה טענה להפרת זכויות יוצרים. בית המשפט קבע כי אף שמדובר בספרים העוסקים באותו תחום, לא נמצאה כל העתקה. הדימיון בין הספרים, הבהיר בית המשפט, נובע מכך שהם עוסקים באותם הדינים, והם עושים שימוש במונחים מקובלים בתחום. בית המשפט דחה את הטענה כי לתובעת זכות יוצרים במונחים "מניה רגילה", ו-"הון החברה", באשר הם מונחים המחויבים מעצם הכתיבה על הנושא:

מובן, כי לעו"ד כנרת רצון אין ולא יכולה להיות בעלות על מונחים בתחום דיני ניירות הערך והאתיקה המקצועית, או על מונחים המחויבים מעצם הכתיבה על הנושא. יש לזכור, כי אחת ממטרותיהן המובהקות של זכויות היוצרים היא מתן תמריצים למחברים פוטנציאליים לפרסם את יצירותיהם, כדי להעשיר את עולם הביטויים בהתבסס על העובדות, הנתונים והרעיונות הקיימים. הכרה בזכויות יוצרים על יצירות שאין בהן כל הרחבה של צורות הביטוי הקיימות עומדת בסתירה למטרה האמורה … מכל מקום, עיון בעמודים הרלבנטיים בספרה של הנתבעת למול אלו בספרה של התובעת מעלה, כי דרך הביטוי בהצגת מונחי היסוד שונה בתכלית בכל אחד מן הספרים, החל בבחירת המילים וכלה בסגנון והעריכה של הטקסט

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: אין זכות יוצרים במדריך טלפונים

yellow pages

(cc by-nc-nd Gregg)

האם למי שעמל רבות וריכז נתונים גולמיים לכדי ספר טלפונים יש זכות יוצרים על תוצר כפיו? זו השאלה עליה נדרש בית המשפט המחוזי בבאר שבע לענות.

מדריך הטלפונים "עומר פון" כולל את מספרי הטלפון ביישובים עומר, מיתר ולהבים, והוא נאסף בעמל רב. הנתבעת, מפעילה מקומון אינטרנטי לתושבי ישובים אלה, הפנתה, באמצעות קישורית, לעותק דיגיטלי של המדריך. על עותק דיגיטלי זה יצא קצפה של התובעת, והיא הגישה תביעה זו.

אף שבית המשפט לא הטיל ספק במידת ההשקעה, והגדיל להעיר כי המדריך זכה למוניטין בזכות איכות הנתונים, בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי אין זכות יוצרים במדריך הטלפונים.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: מיקרוסופט עושה שימוש כדין בגופן "נרקיסים"

גופן נרקיסים

גופן נרקיסים - השימוש שעשתה מיקרוסופט הינו בהתאם לרישיון

האם השימוש שעושה מערכת ההפעלה "חלונות" בגופן "נרקיסים" נעשה כדין? זו השאלה שהוצבה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז. כבוד השופט ע' גרוסקופף דחה את התביעה לאחר שנמצא כי השימוש שמיקרוסופט עושה בגופן תואם רישיון שימוש שניתן לה. בטרם נימק את פסק דינו, ביקר בית המשפט את עצם הגשת התביעה וניהולה:

ניתן היה לסבור כי, לאור ההרשאה הבלתי מוגבלת והבלתי הדירה שניתנה למיקרוסופט, באמצעות כיוון, לעשות שימוש בגוֹפָן "נרקיסים" במוצריה, תימנע ההתדיינות הנוכחית, ולמצער, תמחק משהתבררו העובדות לאשורן. ואולם, כפי שציין בית המשפט העליון באחת הפרשיות, "גם במקרה זה הובהר, שאין לשער מראש, מה רב כושר ההמצאה ומה גדולה הבקיאות של יודעי דין" (ע"א 304/70 אביעם נ' מדינת ישראל, פ"ד כה (1) 665 (1971)).

לאחר שהתברר כי מר נרקיס, יוצר הגופן, העניק לחברה בשם כיוון בע"מ, רישיון שימוש בלתי מוגבל, בלתי הדיר ולא בלעדי לכלול את עיצוב "נרקיסים" במוצריה וכן להעניק רשיונות משנה כאלה לאחרים, וזו העניקה למיקרוסופט זכות שימוש באמצעות רישיון משנה, נאלצו התובעים לטעון בשני מישורים מרכזיים: הראשון, טענות כנגד רישיון השימוש ותקפותו; והשני, טענות בדבר פעולות שאינן מכוסות באמצעות רישיון השימוש.

לקריאת המשך המאמר »

1

תביעות קטנות על הפרת זכויות קניין רוחניות

Big Gavel Statue

(cc by-nc-sa Andrew F. Scott) תביעה גדולה?

מוסד "התביעות הקטנות" הינו מוסד חשוב לאדם הקטן, והוא בבחינת מכשיר זמין, לא יקר, ומהיר לבירור תביעות בסדרי גודל קטנים יחסית. מוסד זה עשוי לשמש גם את מי שמבקש לתבוע בגין הפרת זכויותיו הקניין רוחניות.

סמכותו של בית משפט לתביעות קטנות

בית משפט לתביעות קטנות נועד בעיקר לשרת צרכנים, וסמכותו הוגבלה בהתאם. כך, בית משפט ידון רק בתביעות שהוגשו על ידי יחיד, ולא ידון בתביעה של תאגיד. בנוסף, תקרת התביעה מוגבלת לסכום נמוך, העומד נכון ליום 1.01.2012 על 32,700 ₪ ובית המשפט מוסמך אף ליתן צווים ביחס למוצרים שנרכשו.

מגבלה נוספת אותה מטיל החוק היא מגבלתו של התובע הסדרתי אותו המחוקק אינו מעוניין לתמרץ. משכך, מוגבלת האפשרות להגיש תביעה קטנה למי שכבר הגיש חמש תביעות קודמות כאלה לאותו בית משפט במהלך שנה. בפועל, מעטים המקרים, אם בכלל, בהן למגבלה זו יש השפעה, וממילא ניתן להגיש תביעה בבית משפט אחר לו קנויה הסמכות המקומית על התביעה.

לקריאת המשך המאמר »

0

הפרת זכות יוצרים אינה עילה לתביעה ייצוגית

Googleבית המשפט המחוזי בירושלים דחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד גוגל בגין הפרת זכות יוצרים בפרוייקט סריקת הספרים שלה.

גוגל הגישה בקשה למחיקה על הסף נוכח הוראות חוק תובענות ייצוגיות שמגביל את העילות בגינן ניתן להגיש תביעה יצוגית. כפי שאף דיווחתי כשהוגשה תביעה זו, בכדי לצעוד בשבילי התובענות הייצוגיות יש להראות כי עילת התביעה הינה אחת מיני עילות נבחרות שזכו להימנה בתוספת לחוק הרלוונטי.

במקרה זה, ניסה המבקש להראות כי בין גוגל לבין בעלי הזכויות ישנם יחסים של צרכן ולקוח, וזאת בהתבסס על שאיפתה של גוגל לגייס את בעלי הזכויות כלקוחות שירותי הפרסום שלה. ניסיון זה, יש להבהיר, נועד להראות כי עילת התביעה נעוצה ביחסי לקוח וצרכן, ומשכך יש מקום לדון בה בצורה ייצוגית.

לקריאת המשך המאמר »

0

כנס: אחריות גורמי ביניים להפרת זכויות קניין רוחני באינטרנט

ביום 1.12.2011 יתקיים יום עיון בנושא "אחריות גורמי ביניים להפרת זכויות קניין רוחני באינטרנט" במכללה למנהל ובחסות ועדת קניין רוחני של לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז.
בין היתר, צפויים לדון שם בפסיקת בית המשפט העליון בדבר הפרה תורמת בזכויות יוצרים וביישום של הלכה זו לעניין נוהל הודעה והסרה.

אתם מוזמנים להירשם כאן.

4

פסיקה: חוות דעת של רואה חשבון היא יצירה המוגנת בזכויות יוצרים

בהחלטה שניתנה לאחרונה נקבע, לראשונה, כי חוות דעת של רואה חשבון הינה יצירה ספרותית הראויה להגנת זכות היוצרים.

קבוצת רואי החשבון דלויט
(cc by-nd mav.mbecker.net)

המקרה שהיה כך היה: רו"ח ועו"ד זאב שלום הכין עבור חברת דראל רם בע"מ חוות דעת מומחה ביחס לסיווג עסקאות ליסינג. חוות הדעת הוגשה, באמצעות משרד עורכי הדין שיבולת אשר ייצג את דראל באותו הליך.
כעבור זמן לא רב, פנתה דראל, שוב באמצעות משרד שיבולת, וביקשה ממשרד רואי החשבון בריטמן אלמגור זהר ושות', מקבוצת דלויט, להכין לה חוות דעת באותו נושא והפעם ביחס לעסקה מול חברה אחרת. משרד שיבולת העביר לבריטמן אלמגור את חוות הדעת הראשונה כבסיס להכנת חוות הדעת החדשה, ואכן, על בסיסה של זו, נכתבה חוות הדעת השנייה.
לכשהתובע גילה זאת, הוא הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה וביקש פיצויים וכן צו מניעה שיאסור על שימוש בחוות הדעת.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: אין זכות יוצרים ב"מודל פדגוגי"

האוניברסיטה הפתוחה.
יכולה להשתמש במודל הפדגוגי

האם יש להוגת מודל פדגוגי זכות יוצרים במודל זה? שאלה זו הובאה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז ונענתה לאחרונה בשלילה.
התובעת, רואת חשבון ועורכת דין בהשכלתה, עוסקת בין היתר בהוראת קורסים אוניברסיטאיים בתחומי המיסים והחשבונאות פנתה לאוניברסיטה הפתוחה במטרה לקדם מודל פדגוגי חדש אותו היא הגתה. בעיקרו, המודל מתייחס לשנת ההשלמה של הסטודנטים לתואר ראשון בחשבונאות, והוא משלב לימודי פרונטאלי ולמידה מרחוק.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: חדשות ערוץ 2 תשלם 125,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של צלם

התמונה מפרשת קו 300
(צילום, אם לא הבנתם: שמוליק רחמני)
בית משפט השלום בירושלים פסק: חברת החדשות של ערוץ 2 תשלם לצלם פיצויים בסך 125,000 ש"ח בגין הפרת זכות היוצרים שלו במספר תמונות ובגין הפרת זכותו המוסרית לקרדיט.
המדובר ב-11 תמונות שונות, שרובן הוקרנו במסגרת הפינה "השבוע לפני…", ומיעטון הוקרן במסגרת מהדורת החדשות ותוכנית "פגוש את העיתונות". בין היתר, פורסמה תמונות הנער אורן ירדן, צילום של דיוקנו של יעקב לוינסון, צילום כוכבי הסדרה דאלאס בביקורם בישראל, צילום מחבלת אוטובוס הדמים, וכן אחד הצילומים מפרשת קו 300. כיוון שבתמונה אחת – זו הקשורה לקו 300 – ניתן קרדיט, הסכים התובע כי מדובר בשימוש הוגן.
בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה אין זכות יוצרים בצילום דוקומנטרי. טענה נטענה בעקבות פסק הדין בעניין ע"א (מחוזי ת"א) 3437/06  אליעזר נ' אמיר שדן בהמרת דמותו של יצחק רבין כפי שצולמה לתבליט על גבי מדליה. בית המשפט קבע כי אין מדובר במקרה זה בשימוש בדמות המצולמת כי אם שימוש בתמונה עצמה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אין מדובר בתמונות שגרתיות כי אם בצילומים שהנציחו רגעים יחודיים והם בבחינת "סקופ עיתונאי". בית המשפט הוסיף והתייחס למידת ההשקעה של הצלם כבסיס להכרה במקוריות היצירה:

"אף אם מבחן המאמץ אינו המבחן הבלעדי עדיין יש מקום להגן, ככלל, על קניינם הרוחני של הצלמים. מאליו מובן כי כל צלם המתעד אירוע או דמות המצויה בטווח עדשת המצלמה שלו משקיע בכך את מרצו וכשרונו; דואג להימצא באותה סיטואציה שבה הוא מצליח לצלם את שצילם ואכן יוצר תמונה. מכלול הנסיבות שהביאו ליצירת תמונה באותו מקום; באותו זמן; באותה זוית צילום מסויימת; באותו תמהיל של צבעים וצללים או כל סממן יחודי אחר שיוצרים אותו הצלם והמצלמה הם שמקנים את זכות היוצרים לצלם ומקימים את המקוריות".

משנקבע כי זכות היוצרים הופרה, הוסיף בית המשפט וקבע כי מאחר ולא ניתן קרדיט מתאים לצלם, לא תוכל לעמוד לנתבעת הגנת המפר התמים. קביעה זו, יש להבהיר, היא בניגוד לפסיקתו הקודמת של אותו השופט, אשר בעניין פורגס העמיד הגנה זו אף בהעדר מתן קרדיט. בית המשפט ציין כי מדובר במבחן יחסי, וכי נוכח נסיבות מקרה זה, העוסק בחברה מסחרית המודעת וערה לחשיבות הסדרת הזכויות, אין לאפשר לה לרחוץ בניקיון כפיה. 
עוד נקבע, כי אין מדובר במסכת אחת של מעשים כי אם במספר מעשים נפרדים. לאור העובדה שמספר צילומים פורסמו יחדיו, בית המשפט הסכים לראות בכמה פרסומים כאלו כמסכת מעשים אחת. בסך הכל, נקבע, ישנן 7 הפרות נפרדות של זכות היוצרים וכן ישנה הפרה של הזכות המוסרית ביחס ל-10 תמונות.
בית המשפט קבע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 15,000 ש"ח בגין כל הפרת זכות יוצרים, ו-105,000 ש"ח בסך הכל. עוד נקבע פיצוי בסך 20,000 ש"ח נוכח הפרת הזכות המוסרית.
לאור קביעה זו, חוייבה הנתבעת לשלם לתובע סכום של 125,000 ש"ח וכן 25,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט.
1

פסיקה: נוהל "הודעה והסרה" מוכר בישראל לעניין לינקים לאתרים מפרים

א.ל.י.ס נחשפה במערומיה?
(מתוך: ויקימדיה)

פסק הדין בעניין א.ל.י.ס נ' רוטר.נט עוסק בחבותו של בעל אתר לתוכן גולשים המועלה אליו. בפרט, השאלה שעמדה במרכז פסק הדין היתה האם ובאיזה היקף חב בעל האתר בגין הצבת קישורים לאתרים "פיראטיים" על ידי הגולשים. בית המשפט קבע כי די בקיומו של נוהל "הודעה והסרה", כנהוג באינטרנט נוכח הדין הזר, בכדי להסיר חבות מבעל האתר. יחד עם זאת, בית המשפט קובע שני חריגים – חריג העידוד וחריג הפורום הפסול – שבהתקיימם בעל האתר יהיה חב אף מבלי שניתנה לו הודעה על ההפרה הקונקרטית.
פסק הדין הינו ארוך וממצה, ובהתאם, גם הפוסט הזה. לביקורת על פסק הדין, ראו הערותיי בסיום הפוסט.

רוטר.נט

א.ל.י.ס (אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות) הנה חברה המאגדת בעלי זכויות בסרטים והיא פועלת להילחם בתוכן פיראטי באינטרנט ולהפרות זכויות יוצרים של חבריה. קצפה של התובעת יצא על אתר רוטר.נט המפעיל מספר פורומים וביניהם פורום "הורדות" ופורום "סרטים". בפורומים אלה, פירסמו הגולשים קישורים (לינקים) לאתרים "פיראטיים". היינו, בפורום עצמו לא היה עותק מפר של יצירות להורדה, אלא אך הפנייה לאתרים אחרים המכילים עותקים כאמור. משכך, הגישה א.ל.י.ס תביעה כנגד האתר ומפעילו והעניין הובא לפתחו של בית המשפט.

בית המשפט סקר את שתי החלופות להטלת אחריות על בעל האתר מקום בו הגולשים מפרסמים קישורים לתוכן מפר. החלופה הראשונה הינה הטלת אחריות להפרה ישירה של זכויות יוצרים, ואילו החלופה השנייה הינה הטלת אחריות להפרה עקיפה של זכויות יוצרים.
4

פסיקה: שימוש בתמונות למטרה חינוכית – שימוש הוגן, אף אם לא ניתן קרדיט לצלם

אהוד אולמרט.
בתמונה שלא צולמה על ידי הצלם התובע.
(מתוך ויקימדיה)

בבית משפט השלום בירושלים נדונה תביעתו של צלם בגין שימוש שנעשה בשלוש תמונות שצילם. התמונות האמורות היו תמונותיהם של אהוד אולמרט, יולי תמיר ויהודה עמיחי. שני בתי ספר שונים, בית חינוך תיכון גליל מערבי ובית הספר גוונים, עשו שימוש בתמונותיו של הצלם באתרי האינטרנט שלהם. לפחות תמונה אחת – זו של אהוד אולמרט – עמדה במרכז של תביעה אחרת שהגיש הצלם (ת"א (שלום י-ם) 1191/09  פורגס נ' סיון (מיום 18.07.10), אשר נדונה בפני אותו שופט).
אף שהעתקת התמונות והצגתן לציבור נעשו ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים, בית המשפט קבע כי השימוש שנעשה בהן הוא בגדר שימוש הוגן מותר. משכך, נקבע, אין מקום לפסוק לטובת הצלם פיצויים כלשהם בגין פגיעה בזכות היוצרים.
בית המשפט ציין:

"תמונות אולמרט ותמיר המדובר שולבו בכתבות שכתבו תלמידים באתר בית הספר שבו הם לומדים לצרכים לימודיים וחינוכיים מובהקים. אין מדובר בשימוש של הפצת הכתבות לקוראים נוספים והחשיפה בה מדובר, אף אם הדברים מופיעים ברשת האינטרנט, היא מוגבלת". 

עוד ציין בית המשפט כי היקף השימוש היה מוגבל, ללא כל זיקה מסחרית או כלכלית וממילא ערכן של היצירות לא נפגע מהשימוש שנעשה בהן.

לעניין זה, בית המשפט ציין מפורשות – זכותו המוסרית של הצלם הופרה בכך שביחס לחלק מהתמונות לא צוין שמו של הצלם כיוצר היצירה. ברם, ועל אף פסיקה קודמת בעניין זה, בית המשפט קבע כי אין בכך בכדי לשמוט את הגנת השימוש ההוגן תחת רגלי הנתבעות. נקבע, כי נוכח היות מרכז הכובד של הפרסומים המפרים חינוכי-לימודי, אשר נעשו על ידי התלמידים ולשימושם, יש ליתן משקל שונה ונמוך לעובדת העדר מתן הקרדיט לצלם. באיזון כלל האינטרסים, קבע בית המשפט, יש לבכר להגן על שימושים לימודיים בחומרים המוגנים בזכויות יוצרים.

נוכח העובדה כי לא ניתן לצלם קרדיט כלשהו, בית המשפט קבע כי זכותו המוסרית הופרה. קרי, הגנת השימוש ההוגן לא עמדה לנתבעים ביחס להפרת הזכות המוסרית. עם זאת, בית המשפט קבע בקיצור נמרץ כי הפיצויים המגיעים לצלם בגין הפרת זכות זו יתקזזו עם הוצאות הנתבעים בתיק.

קביעה זו מעט תמוהה בעיניי. הפרות של הזכות המוסרית אשר החוק הישן חל עליהן (כפי שהיה במרבית ההפרות במקרה זה) מזכות בפיצויים ללא הוכחת נזק בסכום מינימאלי של 10,000 ש"ח. כלומר, נראה כי לכל הפחות היה התובע צריך לזכות ב-20,000 ש"ח. האם בית המשפט התכוון לחייב את התובע שזכה בחלק מתביעתו וכשל בחלקה האחר מחמת קיומה של הגנה להפרת זכות היוצרים בהוצאות בסכום כה נכבד? אף שקיזוז סכומים הוא אפשרי, יש קודם להבהיר מהם הסכומים אותם מקזזים. 
מנקודת מבט ביקורתית, ניתן לסבור כי השופט האמין כי לא יהיה זה צודק לפסוק לתובע פיצויים כלשהם, ואף שהגנת השימוש ההוגן לא יכלה לעמוד לנתבעים, מצא דרך יצירתית לא לקבוע לטובתו סכום כלשהו.
נוכח קביעותיו של בית המשפט, התביעה נדחתה בלי צו להוצאות.
0

פסיקה: אל תתעסקו עם הזוהן (לפחות לא בזכויות יוצרים)

ג'יימס בלונד (מתוך האתר ג'יימס בלונד)

בשנת 2008 יצא לאקרנים הסרט "אל תתעסקו עם הזוהן" בו אדם סנדלר מגלם את דמותו של דביר זוהן לוחם קומנדו ישראלי שמביים את מותו בכדי שיוכל להגשים את חלומו ולהפוך לספר. גם לאחר ההסבה המקצועית, עברו רודף אותו, וזוהן נאלץ להתגונן מפני מתנקשים פוטנציאלים.
הסרט, מתברר, אינו הפעם הראשונה שבה מתוארת דמות של ספר-לוחם. ג'יימס בלונד היה שם קודם. גם כאן מדובר על ספר, יוצא שייטת (אבל לא ישראלית) שנלחם באויביו.
רוברט קבל, היוצר, הרגיש כי נגזל, והגיש תביעה בגין הפרת זכות יוצרים. בית המשפט המחוזי הפדראלי דחה את התביעה על הסף, וקבע, כעניין של משפט, כי אין זכות יוצרים ברעיון של ספר הנלחם באמצעות פן, ואף לא בתנוחת הלחימה (ראו תמונות). ערכאת הערעור (2nd Circuit) קיבלה לידיה את התיק, בחנה אותו, וקבעה חד משמעית – עניין לנו ברעיון שזכות היוצרים לא יכולה להגן עליו.

הזוהן – אותו רעיון, ביצוע שונה
(מתוך: ויקיפדיה)

גם בישראל המצב המשפטי זהה. זכות יוצרים, קובע החוק, נועדה להגן על ביטוי ולא על רעיון. כך, הרעיון הכללי של ילד קוסם שהולך לאקדמיה למכשפים אינו בר הגנה, והוא נותר פתוח, אך הביטוי המסוים והקונקרטי של הארי פוטר הוא שזוכה להגנה של זכות יוצרים. כך, נקבע, אין זכות יוצרים ברעיון להאיר מזרקה – רעיון טוב ככל שיהיה (ולמקרה בו התיאוריה והפרקטיקה לא נפגשו, ראו כאן). גם במקרה זה מדובר, בסופו של יום, במאפיינים כלליים וקווי דימיון מעטים בפועל.

אתם מוזמנים לראות גם את הסרטון של ג'יימס בלונד נגד הזוהן ב-YouTube:


((Cabell v. Sony Pictures Entm't, Inc., 10-2690.(2nd. Cir. 24.06.2011)

2

פסיקה: דוקטרינת ההפרה התורמת של זכויות יוצרים קיימת בדין הישראלי

בית המשפט העליון נדרש לסוגיה המשפטית הבאה: האם קיימת אחריות למי שעודד או תרם בצורה אחרת להפרה של זכות יוצרים, אשר בוצעה בפועל על ידי אחר?
הספר "יפן המסורתית" בהוצאת בית שוקן היה בין ספרי הלימוד שנדרשו באחד מהקורסים באוניברסיטה העברית. ברם, כפי שלא אחת קורה, בספריית האוניברסיטה היו אך 12 עותקים של הספר. לעזרת הסטודנטים נחלץ תא סטודנטים פעיל ונמרץ שהחליט לשכפל מקראה הכוללת בחובה את הספר כולו, מעמוד ראשון ועד אחרון.
אחריותו של המפר הישיר – הסטודנט שעמד בראש התא, וכן התא עצמו, לא היה במחלוקת. ברם, התביעה שהוגשה דרשה לחייב גם את האוניברסיטה העברית וגם את מפלגת העבודה, המפלגה שתמכה ומימנה את פעילות התא הסטודנטיאלי הסורר.לאחר סקירה של כלל הרציונאלים העומדים בבסיס דיני זכויות היוצרים, ובחינת השיקולים לכאן ולכאן, יצר בית המשפט את העוולה החדשה – הפרה תורמת של זכות יוצרים.
יסודותיה של עוולה זו – שלושה הם: האחד, קיומה בפועל של הפרה ישירה;  השני, ידיעתו

של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; והשלישי, קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה. רק בהתקיים שלוש היסודות המצטברים יהיה המפר-התורם חב בגין ההפרה שלא הוא ביצע.
בית המשפט מוסיף ומבהיר: קיומה של הפרה ישירה נבדל מהשאלה האם המפר הישיר חב בגין מעשיו. לא רק שאין כל דרישה להגיש תביעה כנגדו, יכול אף שלמפר הישיר תעמוד הגנה טובה, כגון הגנת השימוש ההוגן, ועדיין המפר-התורם יחוב. לעניין זה מציין בית המשפט:

"נוסף על כך, החשש הוא שעלול להתקיים מצב בו פעולתו של כל אחד מהמשתמשים הבודדים אינה גורמת – כשלעצמה – נזק רב לבעל הזכות, ומן הטעם הזה נכללות פעולותיהם של המשתמשים בגדר אחת ההגנות בדיני זכויות יוצרים. אולם, צירוף הפגיעות האלה יחד, עלול לגרום לבעל הזכות – במצטבר – נזק בלתי מבוטל. מקרה זה מעורר למעשה את קושי האכיפה שהוזכר, הנגרם כתוצאה מפיזורם של משתמשי הקצה והיעדר היכולת להיפרע מהם באופן אפקטיבי. במקרה כזה, הנזק שגורם כל משתמש אמנם חוסה תחת ההגנה האישית, אך הנזק המצטבר שנגרם לבעל הזכות הוא משמעותי. במצב כזה, בעל הזכות נותר למעשה בלא יכולת להיפרע מן המשתמשים, אף שבפועל נגרם לו נזק משמעותי, וקמה אפוא הצדקה להכיר באחריותו התורמת של גורם-הביניים שגרם לאותו הנזק המצטבר בהביאו לקיבוץ הפגיעות האלה יחד. במילים אחרות, אף שכל אחד מן המשתמשים הוא "מוגן" – אין בכך כדי לשלול את עצם קיומה של הפרה אשר עשויה, בנסיבות מסוימות, להצמיח חובה גם לגורם-הביניים אשר תרם להתממשותה."

היסוד השני נוגע, כאמור, ליסוד הנפשי של המפר אשר נדרש כי יהיה מודע לפעילות המפרה. לעניין זה, מבהיר בית המשפט כי לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית, אלא נדרשת ידיעה בפועל. עם זאת, בית המשפט אינו מבהיר אם די בידיעה אודות הפעולות אותן מבצע המפר הישיר או שיש אף צורך לדעת אודות קיומה של זכות היוצרים עצמו (והשוו: פסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי בעניין הפרה תורמת בפטנטים שניתן אך לאחרונה)
היסוד השלישי, דורש כי הפעילות תהיה בבחינת תרומה משמעותית וניכרת.בית המשפט מבהיר כי די בכך שלמפר-התורם היה חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה להפרה בכדי לקיים יסוד זה. נקבע כי אין הכרח שהתרומה תהיה "הסיבה בלעדיה אין", ואף מקום בו אין קשר סיבתי עובדתי "קלאסי" בין פעולות המפר-התורם לבין ההפרה, עדיין יכול שאחרון יחוב בגין הפרה תורמת. הקונסטרוקציה המשפטית עליה נסמכת העוולה החדשה היא בהרכבה של סעיף 12 לפקודת הנזיקין שכותרתו "אחריות של משתף ומשדל" ביחד עם עוולה של הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים. לעניין זה, הוראת סעיף 12 לפקודה מדגימה מספר חלופות שעשויות להקים אחריות למפר-התורם: מי ש"משתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם".

עוד מציין בית המשפט, כי ניתן לחייב את המפר-התורם בגין העוולה בפיצויים ללא הוכחת נזק, בצורה דומה לפיצויים שבית המשפט מוסמך לפסוק לרעת המפר הישיר. עם זאת, מדובר בפיצויים בהם יחובו כלל המעוולים ביחד ולחוד.

במקרה הקונקרטי, בית המשפט מצא כי אין מקום לחייב את האוניברסיטה בגין הפרה תורמת, שכן היסוד השלישי אינו מתקיים בעניינה. קרי, לא ניתן לומר כי פעולותיה היו בבחינת תרומה משמעותית וניכרת להפרה. הפעולות שהוכחו – החזקת מעט עותקים, העדר ביקורת על פעילות תא הסטודנטים וכיוצא באלה – אינן בבחינת תרומה להפרה.
לסיכום מעיר בית המשפט, כי מתוך זווית הראייה של הגישה הכלכלית, נמצאנו למדים כי האוניברסיטה אינה בבחינת מונע הנזק הזול. הטלת חבות על גורם שכזה, נקבע, תוך חיובו למנוע את הנזק להבא, תחייב אותו להשקיע משאבים רבים מן הרצוי.

נוכח קביעה זו, בית המשפט קיבל את ערעורה של האוניברסיטה וקבע כי היא אינה חבה בגין ההפרות שבוצעו. נוכח העובדה שאחריותם של הסטודנט ושל מפלגת העובדה נותרה בעינה, הפיצויים שנפסקו להם – בסך 20,000 ש"ח – נותרו על כנם והם חבים בהם ביחד ולחוד. הסטודנט אחראי לסכום של 8,000 ש"ח בעוד המפלגה לסכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסקו לטובת האוניברסיטה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

בהערת אגב אציין כי פסק הדין מציין כאחד מהשיקולים בעד החלת הדוקטרינה החדשה את החשש מתת-אכיפה, נוכח העובדה שפעמים רבות אנו נתקלים במפרים אנונימיים, בציינו כי ההפרה התורמת מאפשרת "הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים". מעניין לציין שהשופט שכתב את חוות הדעת המרכזית הוא המשנה לנשיאה א' ריבלין, אותו שופט שנתן את חוות הדעת המרכזית בעניין מור, שם קבע כי לא ניתן להורות לחשוף את זהותו של משתמש אנונימי ללא חקיקה מתאימה. כעת, מייצר אותו שופט תרופה לבעית תת-האכיפה שהוחמרה עד מאוד בפסיקתו הקודמת.

(ע"א 7755/05 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ (מיום 20.6.2011))

0

פסיקה: מי שאפשר קליטת שידורי המונדיאל – הפר זכות יוצרים

פסק דינה של כבוד השופטת ד"ר ד. פלפל עוסק בנושא שכבר עלה לכותרות זה מכבר – שידורים חיים של משחקי כדורגל, וזכויות היוצרים בהם.
בתמצית, מדובר בתביעה של חברת צ'ארלטון, מי שהחזיקה בזכויות השידור הבלעדיות למשחקי מונדיאל שנת 2006, כנגד חברה שמכרה כרטיסים מקודדים שאפשרו פענוח שידור לווין מקודד, של תכנות זרות ("ART" ו-"MNET") אשר שידרו את משחקי המונדיאל.
נוכח העובדה שמדובר בפעולות שהתרחשו בשנת 2006, הדין הרלוונטי שחל הינו הדין שלפני חוק זכות יוצרים החדש. בית המשפט מצא כי מדובר בהפרת זכות יוצרים באומרו:

"בענייננו, טלראן אישרה כי היא מכרה, למטרה מסחרית, כרטיסים שאפשרו את פענוח השידור המקודד של הערוצים הזרים MNET ו-ART, ורק בדרך זו נקלטו שידורי אותם ערוצים בתחומי מדינת ישראל, שכן לא כל אחד שיש לו צלחת לווין יכול היה לקלוט אותם אלא באמצעות אותם כרטיסים מקודדים"


נוכח ההפרה, ולאור היקפה, נקבע סעד בדמות פיצויים בסך 1,250,000 ש"ח. כן חויבו הנתבעים לשלם הוצאות התובעים בסך 70,000 ש"ח.

הערות
בעיניי פסק הדין הזה כולל מספר טעויות משפטיות. הבולטת שביניהן היא העובדה כי הנתבעים כלל לא העתיקו, שידרו או ביצעו פעולה אסורה אחרת ביצירה מוגנת זכויות היוצרים. ייתכן, כי הם אפשרו הפרה, ומשכך אולי חבים בגין הפרה תורמת, אך על פניו, ובכל הכבוד, לא מצאתי כיצד מכירה של כרטיס מקודד, המאפשר הצגת שידורים מטיל אחריות בגין תוכן השידורים שמקודדים באמצעותו. היצירה המוגנת – היא השידור הטלוויזיוני, הנחשבת בבחינת יצירה דרמטית, מעולם לא הועתקה, שודרה או נעשתה בה פעולה אסורה אחרת.

אמת. ניתן היה להיבנות מסעיפי החוק הישן לפיו אף נאסר "לעשות … כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית". ברם, הוראות המעבר בחוק זכות יוצרים קובעות, כי פעולה שאינה בבחינת הפרת זכות היוצרים לאורו, אף אם התרחשה לפני כניסתו לתוקף – לא תהיה עילת תביעה לפיה. כלומר, בהעדר סעיפים מקבילים בחוק החדש, הרי שאין עוד מדובר בהפרה של זכות היוצרים.
בית המשפט הקפיד להפנות לפסקי הדין בעניין Tele Event (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות', נה(5) 529; דנ"א 6407/01 ערוצי זהב ושות' נ' Tele Event Ltd., נח(6) 6) שם הוכרע כי שידור חי טלוויזיוני של אירועי ספורט יכול להוות נושא לזכות יוצרים (ובפרט, דובר שם בשידורי טורניר הטניס "ווימבלדון"). פסק דין זה מובחן מהעניין כאן בכך שדובר שם על הגוף המשרד עצמו – חברות הכבלים – ולא על גוף שמספק מכשיר המאפשר לקלוט את השידורים.
למה הדבר דומה? לו היו תובעים את שקם אלקטריק על שמכרה, במחירי מבצע, טלוויזיות בתקופת המונדיאל. וזאת, כיוון שלולא היו בידי הצרכנים טלוויזיות, הרי שלא יכלו היו לראות את השידורים המפרים. 
והערה אחרונה לסיום. דבר אחד בולט בהעדרו. הפנייה לפסק הדין שיצא מפתחו של אותו בית משפט מחוזי בעניין הפריימיר ליג (בש"א (מחוזי ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני (מיום 2.09.2009)). שם, בהחלטה שנויה במחלוקת, שערעור עליה תלוי ועומד, נקבע כי לאור החוק החדש, שידור משחקי כדורגל חיים אינם בבחינת יצירה מוגנת בזכויות יוצרים. עוד נקבע כי שידורי המשחק על גבי רשת האינטרנט הם בבחינת שימוש הוגן, ואינם מהווים הפרת זכות היוצרים. בית המשפט התייחס שם מפורשת לעניין המונדיאל וקבע כי מדובר בזכות חברתית-תרבותית להיות עדים ושותפים לקהילה אחת שצופה וחווה את האירוע במקביל. הנגשת השידורים של ארועים אלו לציבור היתה אחת הסיבות המרכזיות שבגינן קבע בית המשפט שם, כי מדובר היה בשימוש הוגן. 
האם מכאן יש להסיק גם לעניין הנדון? בוודאי שלא, שהרי מדובר בפסיקה של בית משפט מחוזי שמבחינה פורמאלית אינה מחייבת ואף לא מנחה בתי משפט מחוזיים. עם זאת, ולאור התוצאות ההפוכות, הייתי מצפה לפחות להתייחסות לפסיקה זו ולהתמודדות עמה. 
6

הסעד במקרה של הפרת זכות היוצרים

במאמר הראשון בסדרה עסקנו בשאלה מהי זכות היוצרים, במאמר השני בסדרה, העמקנו בשאלת הזכות המוסרית. שתי זכויות אלה קיימות לו ליוצר והן מעניקות לו את היכולת למנוע מאחרים לעשות כרצונם ביצירתו. כזכור, זכות היוצרים מונעת העתקה, שידור, ביצוע פומבי, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת, והשכרת העתקים פיסיים, ואילו הזכות המוסרית מעניקה את הזכות לאבהות על היצירה והזכות למנוע את סילופה. ברם, מה קורה כאשר הדברים האסורים נעשים ללא הסכמת היוצר? בסוגיה זו, אדון במאמר הנוכחי.

סעד משפטי
זכות משפטית – אין לה כל משמעות, אם אין סעד בצד הפרתה. כשם שלעבירה פלילית אין כל תכלית אם בצידה לא נקבע תג מחיר בדמות עונש לעבריין, כך גם בזכות משפטית הניתנת לאדם הפרטי. מי שזכותו הופרה יוכל להביא את עניינו לבית המשפט המוסמך ולעתור כי בית המשפט יעניק לו סעד בגין הפרת זכותו.

סעד משפטי, אם כן, הוא התוצאה אותה אנו מבקשים מבית המשפט. זו הדרך של המשפט לסייע לאלו אשר נפגעו שלא כדין.

במקרה של הפרת זכותו של היוצר, שני הסעדים העיקריים העומדים לרשותו הם אלו: צו מניעה וסעד הפיצויים.

צו מניעה
צו מניעה הינה הוראה מבית המשפט לנתבע להימנע מלעשות דבר כלשהו. בעניין זכויות יוצרים, צו המניעה יוכל להורות לזמר שלא לשיר שיר מסוים, לערוץ טלוויזיה שלא לשדר תוכנית מסויימת, להוצאת ספרים להפסיק להדפיס ולמכור ספרים המפרים את זכות היוצר. לחלופין, הצו יכול להיות צו עשה, כגון, להוסיף את שמו של היוצר לפרסום היצירה. אף שאנליטית מדובר בשני צווים שונים – האחד להימנע מלעשות פעולה והשניה לעשות פעולה, מעשית אין הבדל גדול בין השניים, ואתייחס אליהם במאוחד כאל "צו מניעה".

צו המניעה הוא ההגשמה של זכותו של היוצר. אם ליוצר ישנה זכות שלא יעתיקו את יצירתו ללא הסכמה, צו מניעה הינו צו מאת בית המשפט המורה לנתבע לבל יעשה זאת. בניגוד לחוק שחל על כולם, ואשר ניתן להתווכח באם הוא חל במקרה מסוים או לאו, צו המניעה הוא אישי, והוא ניתן לנתבע עצמו. הפרה של צו שכזה משמעה ביזיון בית המשפט, ובצדה של עבירה פלילית זו, ישנה גם סנקציה עונשית בדמות קנס ומאסר.

פעמים רבות, צו מניעה הוא "הקלף המנצח" בתיק המשפטי. יכול להיות שלנתבע ישתלם להפר ולשלם פיצויים, אך הנזק שצו המניעה יגרום לו עשוי להיות רב בהרבה. כאשר מתבקש צו מניעה, ניתן להגדיל לעשות ולבקש צו מניעה זמני, עד בירור ההליך עד תום. במקרים רבים, לאחר מתן צו המניעה הזמני, התיק המשפטי נגמר שכן המפר יוצא בעל כורחו מהשוק, ואין לו עוד טעם להמשיך במאבק המשפטי.

פיצויים

פיצויים הינם תשלום של סכום כסף אשר נועד להשיב את המצב לקדמותו. על פי הפיקציה המשפטית, כל דבר ניתן לכימות, והנזק שנגרם לנו, יכול להירפא על ידי תשלום כסף. כך, מקום בו אדם מאבד את ידו בגלל רשלנותו של אחר, יושב המצב לקדמותו באמצעות תשלום כספי. התשלום כולל פיצוי על אובדן ההכנסה שנגרם, על הסבל והכאב, ועל כל רכיב אחר רלוונטי. כך, יד יכול שתהיה "שווה" מיליון ₪, וגידם עם מיליון שקלים בחשבון הבנק, כמוהו כאדם ששתי ידיו בריאות ושלמות ויתרת חשבון הבנק שלו מאופסת.

גם בהפרתה של זכות היוצר, בתי המשפט מוסמכים להעניק פיצוי בגין הנזק שנגרם לאדם בגין ההפרה. ככל שמדובר בפגיעה שגרמה נזק ממשי גדול יותר ובר-הוכחה, כך סכום הפיצויים יגדל. בין היתר, בתי המשפט בוחנים את אופן ההפרה, ובאם מדובר בפעילות מסחרית או לאו.

פיצויים ללא הוכחת נזק
נדמה לי שגם לקורא שנתקל לראשונה בפיקציה המשפטית הזו יהיה ברור, שישנו קושי אמיתי להראות את גובה הנזק שנגרם. על שום כך, המחוקק הישראלי חרג ממנהגו וקבע בחוק זכות יוצרים כי מי שזכותו מופרת יכול לעתור לפיצויים ללא הוכחת נזק. פיצויים אלו יכולים להגיע עד לסכום של 100,000 ₪, בגין כל הפרה.

אך מהי הפרה? החוק קובע כי "יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת". כיוון שכך, ייצור סדרתי של מוצר מפר אינו בבחינת הרבה הפרות נפרדות, אלא הפרה אחת. דוגמה נוספת, מפסיקתו של בית המשפט העליון, היא השמעת שירים במסגרת אירוע חתונה ללא קבלת רישיון מתאים. שם, נקבע, אף שהושמעו מספר רב של שירים, מדובר עדיין בהפרה אחת.

עם זאת, הפרות של זכות היוצרים ושל הזכות המוסרית – הן הפרות נפרדות. כלומר, בגין מסכת מעשים אחת שבמסגרתה נפגעו שתי זכויות אלו, ישנן שתי הפרות נפרדות. מכאן, שסכום הפיצויים, ללא הוכחת נזק, יכול להגיע עד לסכום של 200,000 ₪.

בבואו לקבוע את סכום הפיצויים ללא הוכחת הנזק, בית המשפט רשאי להתחשב במספר רב של שיקולים. בין אלו ניתן לציין את משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע או הרווח שצמח למפר בזכותה (על פי הערכת בית המשפט), מאפייני פעילותו של המפר, טיב היחסים בין הצדדים ותום לבו של המפר.

בפועל, בתי המשפט אינם נוטים לפסוק את מלוא הפיצויים האפשריים. חשוב אולי להסביר, שהחוק שונה אך לאחרונה. עד שנת 2007 החוק קבע כי פיצויים ללא הוכחת נזק יהיו עד סך של 20,000 ₪ אך לא פחות מ-10,000 ₪. כלל משפטי זה שונה, ובהדרגה הוא פס מהעולם. כל הפרה שבוצעה לפני כניסתו לתוקף של החוק החדש, עדיין נבחנת לפי אמת המידה הישנה – לטוב (ישנו פיצויי מינימלי בסך 10,000 ₪) ולרע (ישנו פיצויי מקסימלי נמוך בהרבה – 20,000 ₪ בלבד). כלומר, בתי המשפט היו רגילים לפסוק פיצויים בסך 20,000 ₪ במקרים שערורייתיים, ולכן, להבנתי, יש קושי פסיכולוגי לפסוק היום סכום של 50,000 ₪, למקרה "רגיל" או אף 100,000 ₪ באותו מקרה שערורייתי. ייקח כנראה זמן עד שסרגל הפיצויים שנפסקים בפועל, יותאם למנעד הרחב שהועמד לרשותם כיום.

כיוון שהסכום המקסימאלי לפיצויים ללא הוכחת נזק עומד על 100,000 ₪, לרוב אין צורך להוכיח את הנזק בפועל. רק במקרים יוצאי דופן, בהם הנזק בפועל רב יותר או קרוב לסכום זה, כדאי לנסות ולהוכיח את הנזק ולזכות בפיצויים לפי אומדן זה.

פסיקת פיצויים בעולם המעשה
על אף שהחוק היבש בוודאי מעניין, מעניין לא פחות להתרשם מפסיקת בתי המשפט באשר להיקפי הפיצויים במקרים של הפרות זכויותיהם של יוצרים.

העתקה של ציור, שמצאה דרכה לתוך ההגדה של פסח שהפיקה הוצאה לאור ואשר הודפסה לאורך שנים רבות, זיכתה את בעלי הזכויות (זכות יוצרים וזכות מוסרית) בפיצויים בסך 100,000 ₪ מהצייר שהעתיק, ו-70,000 ₪ מהוצאת הספרים.

במקרה אחר, נפסקו לצלם חובב ש-11 תמונות שלו פורסמו בספר ללא הסכמתו ומבלי מתן קרדיט, פיצויים בסך 35,000 ₪, ואילו לחברו – ש-4 מתמונותיו פורסמו ללא רשותו וללא מתן קרדיט, נפסקו פיצויים בסך 12,000 ₪.

לעומת זאת, בגין שימוש שלא כדין בתמונה דוקומנטרית אחת של טל ברודי, חויבה מנהלת ליגת העל בכדורסל לשלם לצלם פיצויים בסך כולל של 55,000 ₪.

בעניין אחר (ת"א (מחוזי י-ם) 3512-09 בר נ' מזרחי (מיום 21.02.2011)), נפסקו פיצויים בסך 80,000 ₪ לטובת צלם בגין הפרת זכויותיו בתמונות.

הזמר, אסף אמדורסקי, חויב לשלם פיצויים בסך 30,000 ₪ למי שצילם את תמונתו באחת ההופעות. אמדורסקי, העלה את התמונה לאתר האינטרנט שלו ולדף המיי ספייס שלו, וזאת מבלי מתן קרדיט לצלם ומבלי שקיבל את הסכמתו לעשות כן (ת"א (שלום ת"א) 10560/08 שוחט נ' שמש (מיום 25.05.2010)).

במסגרת תביעה קטנה שהגיש צלם, הוא זכה לפיצויים בסך 10,000 ₪ בגין שימוש בתמונה שצילם ללא הסכמתו באתר האינטרנט של הנתבעות (ת"ק (ת"א) 19221-01-10 דור נ' פז שמנים בע"מ (מיום 28.10.2010)).

סיכום

לסיכום, החוק מעמיד סעדים שונים לטובתו של בעל זכויות יוצרים או זכות מוסרית שזכותו הופרה. בית המשפט רשאי לצוות על הנתבע להימנע מהמשך ההפרה באמצעות צו מניעה קבוע. בנוסף, בעל הזכות זכאי לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו על ידי המפר, והוא זכאי לפיצויים אף בהעדר הוכחה של נזק כאמור. החוק החדש מעמיד את סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק על סכום מירבי של 100,000 ₪. כמו כן, הבאתי מספר דוגמאות בכדי להמחיש את הסכומים שנפסקים בפועל.

(רשומה זו התפרסמה במקור באתר MegaPixel)

3

פסיקה: שימוש בגופן מהווה הפרה של זכות היוצרים

בתביעה שהוגשה על ידי בעלי הזכויות בשני גופנים – הגופן "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש" – חזר בית המשפט והכיר כי גופנים מוגנים בזכות יוצרים.
תביעה זו עסקה בגופנים בהם השתמשה חברת החדשות של ערוץ 2 לשם הצגת כתוביות. מסבר, כי עקב קשיים טכנולוגיים, לא ניתן היה להשתמש בגופן נרקיס תם לבדו, שכן שימוש בו גרר עיוות אותיות מסוימות. תחת השימוש באותו גופן, הוחלט להשתמש, לאותן אותיות בהן נוצרה הבעיה בגופן דומה-שונה – נרקיס חדש. החברה שהיתה אחראית לעיצוב הגרפי, והיתה בעלת רישיון לשימוש בשני הגופנים הללו, יצרה גופן חדש-מעורבב – אשר הוא העתק של הגופן "נרקיס תם" ואילו בעניין האותיות הבעיתיות, הן מובאות בגרסתן מהגופן השני.
0

פסיקה: אין זכות יוצרים ברעיון להאיר מזרקה

מה מידת הפירוט הנדרשת בכדי שרעיון יזכה לביטוי הראוי להגנת זכות היוצרים

זו השאלה שניצבה במרכזו של פסק דין חדש מבית משפט השלום בהרצליה, ועל אף שלא ניתנה לשאלה זו תשובה כללית ודוקטרינרית, בית המשפט הכריע כי במקרה זה לא קמה זכות יוצרים.
התביעה סבבה סביב פסל שניצב באגם בפארק גני יהושוע. התובע, אשר טייל במקום, סבר כי כדאי יהיה להאיר את הפסל בתאורה אדריכלית אומנותית. הוא פנה לחברה המתחזקת את הפארק והציע רעיון זה בפגישה עם מנכ"ל החברה. לאחר הפגישה, שלח הצעת מחיר לביצוע הפרויקט, אך החברה לא נענתה להצעתו.
לאחר זמן מה, התברר לתובע כי הפסל המדובר הואר בתאורה פרי עיצובו של גיל טייכמן, ומכאן התביעה שהוגשה בגין הפרתה של זכות היוצרים של התובע.
בית המשפט דחה חלק מגרסתו העובדתית של התובע, לפיה הציג מצגת מפורטת שכללה בחירה של שלושה צבעים וסידורם. זאת, כיוון שהצעת המחיר שנשלחה היתה כללית בהרבה, הציעה חלופות כלליות וכלל לא התייחסה לפרטים נטענים אלו. בנוסף, הצעת המחיר ציינה כי העבודה כוללת:

"תכנון ועיצוב תאורה אדריכלית הכולל: גיבוש רעיון ופרוגראמה, צילומי שטח והדמיות, תכניות למכרז/לביצוע…"

כיוון שכך, בית המשפט התקשה לקבל את גרסתו של התובע לפיה כבר גיבש רעיון והציג אותו לנתבעת.
במצב דברים זה, כל שנותר הוא הרעיון שהוצג והצעת המחיר. בית המשפט קבע כי זכות יוצרים אינה חלה על רעיון (ראו: סעיף 5 לחוק זכות יוצרים). עקרון זה, הוא עיקרון יסוד בדיני זכויות היוצרים, העומד בבסיס האיזון שבהענקת הבעלות על היצירה. בית המשפט הבהיר:
"אכן, דווקא במקרה דנא יש כדי להבהיר הבהר היטב את הגיונו וחשיבותו של עקרון-יסוד זה.
טול, למשל, את הדוגמאות הבאות: פלוני מהלך לו להנאתו בפארק, בעיר ובכפר. אגב הילוכו כאמור צצים בראשו רעיונות יצירתיים מופלאים. את המזרקה שבפארק רואה הוא בעיני רוחו כמוארת באור נגוהות, בצבעים ייחודיים ומתחלפים, המתאימים לצבעים השולטים בפארק באור היום; את גורד השחקים שבעיר מתאר הוא לעצמו כצבוע בשלל גוונים בצירוף ייחודי, המתאים במיוחד בצירופיו ובדוגמאותיו לסביבתו האורבאנית של המבנה; את הבית שבכפר רואה הוא בדמיונו כבית קפה כפרי, המעוצב בסגנון אדריכלי התואם להפליא את סביבתו הכפרית.
לשיטת התובע, על מנת שאותו פלוני יוכל לכבול מבחינה משפטית את בעל הנכס הרלוואנטי, די לו לפלוני לשלוח לבעל הנכס הצעת מחיר לאקונית, לביצוע הגיונות-ליבו, או לחילופין או בנוסף להציג את מחשבותיו ורעיונותיו באמצעות מצגת מחשב פשוטה. מעת שפלוני ינהג כך, בעל הנכס לא יוכל יותר לבצע תכנית עבודה כלשהי, המבוססת על רעיון דומה, אלא אם כן ישלם לפלוני טבין ותקילין בעבור השימוש ב"זכות יוצרים" בגין הרעיונות שהגה.
פשיטא, שהדברים אינם מתקבלים על הדעת, וזהו בדיוק הטעם בסיוג זכות יוצרים לעניין רעיונות. זכות יוצרים אינה מגבילה שימוש ברעיונות, שכן הגבלה כזו הינה בבחינת גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. היא מהווה הגבלה מופרזת על חופש הפעולה של הפרט והציבור, ומקומה לא יכירנה בחברה המודרנית."
עוד קבע בית המשפט, בבחינת מעבר לדרוש, כי מי שתכנן את התאורה בסופו של יום – ואשר פעל מטעמה של העירייה ולא של הנתבעת – לא נחשף לרעיונו של התובע. משכך, אף מטעם זה לא יכולה להיות הפרה של זכות היוצרים, אשר מעניקה הגנה מפני העתקה של היצירה, ולא נותנת מונופולין כללי עליה המונע הגעה בלתי תלויה לאותה היצירה. 
מטעמים אלו, בית המשפט דחה את התביעה, וחייב את התובע בהוצאות ובשכר טירחת עורך דינה של הנתבעת בסך 10,000 ש"ח.
פסק דין זה עומד בסתירה לפסק דין אחר שניתן לאחרונה ביחס לקיומה של זכות יוצרים על רעיונו של מר זיסו. לטעמי, אין ספק כי פסק דין זה הוא הנכון מבין השניים.
1

תביעה ייצוגית נגד גוגל: מפרה זכויות יוצרים

אתמול הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד גוגל, וזאת בטענה כי גוגל מפרה זכויות יוצרים של ציבור הסופרים. במסגרת פרוייקט Google Books, שפועל משנת 2004, גוגל סרקה וסורקת מיליוני ספרים, מייצרת העתקים דיגיטליים שלהם ומעלה אותם, לפחות בחלקם, לרשת.
בעוד שחלק גדול מהיצירות שגוגל סורקת מהוות חלק מנחלת הכלל, באשר זכות היוצרים עליהם פגה, גוגל מעתיקה גם ספרים שזכות היוצרים עליהם שרירה וקיימת. זאת, בניגוד לפרוייקטים אחרים, דוגמת פרוייקט גוטנברג ופרוייקט בן יהודה הישראלי שמתמקדים בהנגשת יצירות המהוות חלק מנחלת הכלל.

בעקבות פרוייקט זה, שפועל כבר שנים, הוגשה נגד גוגל תביעה ייצוגית בארצות הברית על ידי אגודת הסופרים בארצות הברית. כזכור, הסדר פשרה שהוצע שם לאחרונה נדחה על ידי בית המשפט.
כעת סופר ישראל דורש להביא את גוגל לבית המשפט בגין פעולותיה במסגרת פרוייקט Google Books בארץ. למיטב ידיעתי, מדובר בבקשה ראשונה לתביעה ייצוגית בישראל העוסקת בהפרה של זכויות יוצרים.

קושי משפטי
מבלי להכיר את פרטי הבקשה, אעיר כי ישנו קושי משפטי להגיש תביעה ייצוגית מכוח חוק תובענות ייצוגיות בגין הפרת זכות יוצרים. חוק זה מגדיר את סוגי התביעה שניתן להגיש כתביעה ייצוגית. בכלל אלו נמצאות תביעות נגד רשות, תביעות נגד מעסיק, תביעות נגד מי שמפלה, תביעות בגין הפרת דיני ההגבלים העסקים, תביעות נגד מבטחים, תביעות בעלות זיקה לנייר ערך (מניה, אג"ח וכיוצ"ב), ותביעות נגד עוסקים בעניינים שבינם לבין לקוחות. בין שלל התביעות הללו, קשה לטעמי למקם תביעה של יוצר נגד מפר זכות היוצרים שלו.

אין זו הפעם הראשונה שכנגד גוגל מוגשת בקשה לתביעה ייצוגית. כך, הוגשה בקשה לאחר הפעלת שירות Google Buzz, וכן הוגשה בקשה לייצוגית בגין גביית יתר ב-Google AdWords. ברם, בבקשות אלו התביעות התבססו על יחסה של גוגל ללקוחותיה (בין אם הם משלמים, במסגרת AdWords, ובין אם לא, במסגרת Buzz). במקרה הנוכחי, התביעה, לטעמי, אינה נכנסת בקלות לתוך אף אחת מהקטגוריות האפשריות בחוק.

(מקור: כלכליסט)

0

פסיקה: העתיקו את ציור "עשר המכות" ויפצו

בית המשפט המחוזי בתל אביב דן בתביעה של אלמנתו של יעקב וכסלר שטענה כי ציור "עשר המכות" שלו הועתק על ידי מאייר והוכנס לתוך הגדה לפסח ששיווקה אחת הנתבעות החל מ-1988. הנתבעים מצדם טענו כי הציור שבהגדה אותם הם שיווקו הוא פרי יצירתו של המאייר, ושהאחרון שאב השראה מהציור של וכסלר אך לא העתיק אותו.
בית המשפט שב על ההלכות שנקבעו בעניין זה וציין:

"אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה – ויש שיאמרו אף מהנה – כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט – ואת הדעת – מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת". (מתוך ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO.  נד(1) 577, 590)

"לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה". (ע"א 15/81 גולדנברג ' נ' בנט לו (2) 813,  818)

בית המשפט בחן את הציורים והשווה ביניהם והגיע למסקנה כי על אף שישנם שינויים קלים בפרטי הציור, הסתכלות על "התמונה הגדולה" (תרתי משמע) מלמדת כי הציור הועתק. כיוון שכך, נקבע כי זכות היוצרים הופרה ואף הזכות המוסרית הופרה באשר היצירה יוחסה למאייר ולא לוכסלר.

שתי סוגיות נוספות עלו לדיון. הנתבעים ניסו לטעון כי זכות היוצרים אינה בידי התובעת, אלא הועברו להוצאה לאור בשם "הצבי". טענה זו התבססה על העובדה שבהגדה אותה אייר וכסלר הופיעה הודעת זכויות יוצרים ולפיה הזכויות שמורות להוצאת "הצבי". לעניין זה, בית המשפט קבע כי נוכח הוראת החוק, המחאת זכות יוצרים צריכה להיעשות בכתב. דרישה זו, כידוע, אינה דרישה ראייתית, אלא מהותית, ובלעדי הכתב, ההמחאה אינה משתכללת. בהעדר המחאה כאמור, בית המשפט דחה את הטענה.
כך או כך, נקבע, הזכות המוסרית, אשר אינה ניתנת להמחאה, נותרה בידי וכסלר ואלמנתו רשאית לאכוף אותה.
הסוגיה השנייה שנדונה עסקה במספר ההפרות. התובעת טענה כי מדובר בעשר יצירות עצמאיות – יצירה נפרדת ביחס לכל אחת מהמכות. ברם, בית המשפט קבע כי מדובר ביצירה אחת שהועתקה. אף העובדה שהציור הופיע בהפקות חוזרות לאורך שנים של אותה מהדורה, לא הובילה את בית המשפט לקבוע כי מדובר במספר הפרות. נקבע, כי יש לראות את ההתנהלות כולה כהפרה אחת של זכות היוצרים והפרה אחת של הזכות המוסרית.

כיוון שכך, בית המשפט פסק לטובת התובעת פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח מהמאייר, ופיצויים נוספים ללא הוכחת נזק בסך של 70,000 ש"ח מההוצאה לאור. כמו כן, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להמשיך להפיק, להפיץ או למכור העתקים של הציור. בנוסף, פסק בית המשפט לטובת התובעת הוצאות משפט בסך כולל של 60,000 ש"ח.

(ת"א (תל אביב-יפו) 48905-11-10  וכסלר נ' עמית (מיום 28.03.11))

1

חלק מהזכויות שמורות – Creative Commons

זכות היוצרים מעניקה ליוצרים זכויות רבות. בין היתר, היא אוסרת על אחרים להעתיק את היצירה, לשנות אותה, ליצור יצירה נגזרת שלה ועוד. בנוסף, הזכות המוסרית מחייבת מתן קרדיט ליוצר. עם זאת, פעמים רבות, האינטרס של היוצר הוא דווקא שונה. כך, יוצר עשוי להעדיף שיעתיקו את יצירתו ויפיצו את הבשורה מאשר שהזכות תישמר בקפדנות. עם זאת, לעיתים אין היוצר מוכן שיעשו כל דבר ביצירתו.
הפתרון ליוצרים כאלו הוא במתן רישיון שמאפשר לציבור להשתמש ביצירות מחד, אך לשמר חלק מהכוחות המשפטיים אצלם. ברם, ניסוח רישיון משפטי דורש ידע משפטי, הכרות עם הזכויות, וגם קצת זמן פנוי. מטבע הדברים, רוב היוצרים אינם יכולים או מוכנים להשקיע מזמנם או מכספם בניסוח רישיונות כאלה.
ובכל זאת, למי שרעיון השיתוף קרוב לליבו, נמצא פתרון גם לבעיה זו. פרוייקט הקריאטיב קומונוס (Creative Commons) מספק רישיונות פשוטים לבנייה ולהבנה.ברמה הרעיונית, רישיונות ה-CC מספקים ליוצר מגוון אפשרויות ביניים בין השמירה על זכויות היוצרים ("all rights reserved") לבין ויתור מלא עליה (נחלת הכלל). לכן, התיאור ש-CC בחרו לעצמם – חלק מהזכויות שמורות (some rights reserved) – הוא בהחלט מתאים וממצה.
באמצעות מספר סמלים ברורים ופשוטים, היוצר מייצר לעצמו רישיון כפי רצונו וגם הציבור יכול לדעת בקלות אילו זכויות שמורות ליוצר ואילו לא. הפרוייקט מספק ליוצר גם רישיון משפטי מסודר, הכולל את התנאים שנבחרו, וגם תקציר של הרישיון המאפשר גם לאנשים שאינם משפטנים לקרוא את הרישיון במהירות ולהבין את משמעותו הפרקטית.
הסמלים בהם ה-CC משתמש הם אלו:

BY – מתן קרדיט ליוצר (שימור זכות האבהות)

ND – איסור על שינוי היצירה (שימור האיסור על עשיית יצירה נגזרת)

NC – איסור על שימוש מסחרי. הרישיון תקף לשימושים שאינם למטרות רווח.

SA – שיתוף תחת אותו רישיון. מתן הזכות לעשות יצירות נגזרות, ובלבד שיצירות אלו יהיה כפופות לאותו רישיון CC. סעיף זה הינו סעיף ויראלי בדומה לנהוג ברישיונות קוד פתוח.

בנוסף, הפרויקט אמון גם על הנגשת המידע לציבור. כיוון שכאשר אנחנו מחפשים תמונות במנועי חיפוש אנו מעוניינים לדעת בקלות אילו מגבלות חלות על כל תמונה, בנוסף לרישיון עצמו הפרויקט מייצר גם קובץ דיגיטלי, אשר מנועי החיפוש יכולים לקרוא ובאמצעותו לדעת אילו זכויות שוחררו לציבור ואילו נשמרו ליוצר. כך, נוכל גם לבצע חיפושים וחיתוכים לפי הזכויות שהושארו לטובת הציבור. ראו למשל את מנוע החיפוש באתר flickr ואפשרויות החיפוש המתקדמות של גוגל.

בהערת אגב אציין, כי בחודש ינואר השנה הוכרעה לראשונה בישראל תביעת הפרה שעסקה בהפרה של רישיון Creative Commons.

0

עסקת הספרים של גוגל נפסלה על ידי בית המשפט

בית משפט אמריקאי דחה את הסכם הפשרה בין גוגל לבין אגודת הסופרים לעניין פרויקט סריקת הספרים. במסגרת תביעה ייצוגית שהגישה אגודת הסופרים בארה"ב נטען כי גוגל הפרה זכויות יוצרים של סופרים רבים בכך שסרקה את הספרים שלהם והציגה קטעים מתוך הספרים באתר שלה, ללא קבלת הסכמה מבעלי זכויות היוצרים ומבלי לשלם להם תמלוגים כלשהם.

במסגרת הסכם פשרה בין אגודת הסופרים לבין גוגל, הסכימו הצדדים על סיום הסכסוך. לפי ההסכם, גוגל תשלם 125מיליון דולר לאגודה, ותקבל רישיון להמשיך ולהשתמש בעותקים הדיגיטליים של הספרים. 
כיוון שמדובר בהסכם פשרה בתובענה ייצוגית, הצדדים נדרשים לקבל את אישורו של בית המשפט להסכם הפשרה (מכוח תקנה  23). ברם, כאמור, בית המשפט דחה את הסכם הפשרה וקבע כי הוא אינו הוגן, ומעניק לגוגל מונופול עתידי בתמורה להפרה המאסיבית שביצעה בעבר. בית המשפט ציין בהחלטתו כי:

"While the digitization of books and the creation of auniversal digital library would benefit many, the ASA [הסכם הפשרה, ז.ג] would simply go too far. It would permit this class action — which was brought against defendant Google Inc. ("Google") to challenge its scanning of books and display of "snippets" for on-linesearching — to implement a forward-looking business arrangement that would grant Google significant rights to exploit entire books, without permission of the copyright owners. Indeed, the ASA would give Google a significant advantage over competitors,rewarding it for engaging in wholesale copying of copyrighted works without permission, while releasing claims well beyond those presented in the case"

(מקור: כלכליסט)
8

פסיקה: בית המשפט הכיר בזכות יוצרים על רעיון

האם יכול להיות זכות יוצרים על רעיון טכנולוגי? זו השאלה שעמדה במרכזו של פסק דין מבית המשפט המחוזי מרכז. בעניין שבין זיסו נ' עיריית פתח תקווה, נדונה בקשתו של הרי זיסו לקבל הצהרה מבית המשפט לפיה הוא "בעל זכות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA".

הרקע לבקשה הוא המגעים שבין המבקש לבין עיריית פתח תקווה, אשר החלו אי שם בתחילת שנות ה-2000. לאחר בדיקת היתכנות שצלחה, ושנים של מגעים, עיריית פתח תקווה החליטה ליישם את הרעיון של זיסו לבדה, ולבצע את הפיילוט שהוא הציע ללא עזרתו.
במסגרת הבקשה נטען כי לזיסו זכות יוצרים ברעיון, וכי העירייה הפרה את זכותו.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי לזיסו זכות יוצרים ברעיון. זיסו עתר רק לסעד הצהרתי, ומשכך בית המשפט לא העניק לו סעד כספי או צו מניעה, כפי שהיה מתבקש במקרה רגיל.

בית המשפט בחן את הסוגיה וקבע כי זכות יוצרים חלה על יצירה. נקבע, כי למונח זה ניתנה פרשנות מרחיבה בפסיקה וכי המבחנים לקיומה של זכות ביצירה הינם מבחן היצירתיות וההשקעה. שני מבחנים אלו, נקבע, אינם מחייבים חדשנות של היצירה. עוד צוין כי על היצירה להיות מקובעת בצורה כלשהי. בית המשפט הוסיף וקבע כי לאור סעיף 5 לחוק היוצרים אין זכות יוצרים ברעיון (ס' 5(1)) או בתהליך ושיטת ביצוע (ס' 5(2)).
בבוחנו את נשוא ההליך הנוכחי, קבע בית המשפט כי הרעיון של זיסו הינו יצירה ספרותית שקובעה במסגרת מכתבים, הצעת מחקר ובמצגת שהכין. יצירה זו, נקבע, עומדת במבחני הסף של יצירתיות והשקעה באשר מדובר ביצירה מקורית ועצמאית של זיסו שלא נבעה מאחר, וכיוון שזיסו השקיע מאמץ ניכר. בלשון בית המשפט:

"המבקש הוכיח בין היתר, כי עמד בקשר עם חברת ZOOGEN בעניין הניסוי ליישום הרעיון (נספחים 3,7, 18-16 בתצהיר המשלים); ערך מצגות הן בפני עיריית ראשון לציון הן בפני המשיבה (נספחים 12-13, 24 בתצהיר המשלים; עמ' 32, שורות 30-18 בפרוטוקול); והגיש הצעת מחקר למדען הראשי. אין ספק שביישום הרעיון הושקעו זמן, ידע, לימוד ומאמץ."

בית המשפט הוסיף וקבע כי "הוכחת העתקת היצירה איננה מעוררת קושי שכן המשיבה מודה כי החליטה לבצע את הפרויקט נשוא הרעיון בעצמה".
בית המשפט התייחס לטענת המשיבה לפיה לרעיון זה יש רק דרך ביטוי אחת וכיוון שכך, ולאור דוקטרינת האיחוד, לא ניתן להעניק זכות יוצרים לביטוי זה. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי:

"ואולם במקרה זה עניין לנו בתחום שבו אפשרויות הביטוי רבות. כך למשל, המבקש הציע כי המאגר יוקם באמצעות תאים שיילקחו מחלל הפה של הכלבים המגיעים לחיסון כלבת, תוך השוואת נתונים אלו עם DNA שיופק מתאי רירית המעי הגס הנמצאים בצואה (נספח 1 בתצהיר המשלים). פתרון אפשרי אחר יהיה נטילת דגימות שיער והשוואתן לצואה שנבדקה (ראו: סעיף 30 בתצהיר המבקש; נספח 40 בתצהיר המשלים; וכן חקירת מנכ"ל בקטוכם בעניין זה בעמ' 44-45 בפרוטוקול)."

נוכח האמור בית המשפט העניק למבקש את הסעד לו עתר – הצהרה כי הבעלים בזכות היוצרים ברעיון – וכן פסק לטובתו הוצאות בסך 10,000 ₪.

לטעמי, פסק הדין לוקה בטעויות שניכרות על פניו. נפתח דווקא בסוף. לטעמי, אין ספק שלא יכולה להיות זכות יוצרים על הרעיון, ובוודאי שהעירייה אינה יכולה להפר את זכות היוצרים בכך שהיא מממשת את הרעיון. הפנייה לדיני זכויות היוצרים היא טעות קשה. מבין זכויות הקניין הרוחני הרלוונטיות לרעיון של זיסו היא זכות הפטנט – הזכות על ההמצאה, ובלבד שזו נרשמה והיתה חדשה ובעלת התקדמות המצאתית. מטבע הדברים, זיסו לא רשם את המצאתו ולא זכה לפטנט ומכאן שלא יוכל לזכות לסעד מכוח דינים אלו. עם זאת, לזיסו יכולים להיות סעדים אחרים שנובעים ממקורות אחרים. כך, יכול להיות שהוא זכאי לסעד מכוח חוזה מכללא שקיים בינו לבין העירייה. יתכן גם שהוא זכאי להשבה מכוח דיני היושר, שכן העירייה התעשרה על חשבונו.
וכעת אתייחס לפסק הדין עצמו. בעוד שהסעד המתבקש התייחס לרעיון (ואף בית המשפט התייחס לכל אורך פסק הדין לנשוא הזכות כ"רעיון"), בנקודה בה התבקש בית המשפט להתייחס למגבלה שמציב סעיף 5, האוסר מתן זכות יוצרים על רעיון, עבר בית המשפט להתייחס ליצירה ספרותית – למצגת ולהצעת מחקר. ועם זאת, כאשר שב והתייחס להפרה – חזר והתייחס לרעיון עצמו ולא לביטוי שלו, כפי שבא לידי ביטוי ביצירה הספרותית. אכן – אם היצירה הספרותית עצמה מועתקת (או עיקרהּ), הרי שישנה הפרה של זכות היוצרים. ברם, מפסק הדין עולה שההפרה הנטענת הינה ביצוע ההליך המתוכנן של זיסו. עם כל הכבוד, חוק זכות יוצרים אינו מגדר פעולה שכזו כהפרה של זכות יוצרים.
אף בהתייחסות לדוקטרינת האיחוד בית המשפט נקלע, לטעמי, לכלל טעות. במקום להתייחס לביטוי הרעיון ביצירה של זיסו, התייחס בית המשפט דווקא למימושים (embodiments) שונים. בכך הוא לימד שההמצאה של זיסו היא אחת מיני רבות אפשריות, אך לא לימד כי מדובר בביטוי ייחודי.

למען הסר ספק, אעיר כי אין ספק בעיניי כי ישנה זכויות יוצרים על המצגת ועל הצעת המחקר (זכויות נפרדות!) שכן ככל הנראה מדובר בביטוי אחד מיני רבים שמציג את הרעיון של זיסו. כפי שזיסו הציג את הרעיון שלו, אחר היה יכול להציג את אותו הרעיון אך בצורה אחרת, קרי בביטוי אחר.

פסק הדין ניתן ב-20.2.11, כך שבמועד כתיבת פוסט זה עדיין ניתן לערער עליו. אני מקווה כי אכן כך יקרה, שכן פסק הדין הזה ניתן בבית משפט מחוזי, ומשכך הוא מנחה את בתי משפט השלום.

0

פסיקה: יש תמונות שאין עליהן זכויות

האם ישנן תמונות שאין עליהם זכות יוצרים? בית משפט השלום ענה על שאלה זו לאחרונה בחיוב.
בתביעה שהגיש שטיינברג, מפעיל אתר homedesign.co.il נגד סמבירא, מפעיל אתר sembira.co.il, נקבע כי אף שסמבירא העתיק ועשה שימוש בתמונות מאתרו של שטיינברג, ואף שמדובר בתמונות ששטיינברג עצמו צילם, אין במעשים אלו משום הפרה של זכות יוצרים כיוון שזו אינה קיימת.

בית המשפט קבע, שאף שאין חולק כי התמונות צולמו על ידי התובע, אין הן עומדות בדרישות הדין המחייב מידה מינימאלית של מקוריות. בית המשפט קבע כי:
"התרשמתי כי בצילומים אין כל ייחודיות או מקוריות, והתובע לא הוכיח בפני כי יש בהם משהו מעבר לצילומי כלי בית אחרים, ולגישתי, הם אינם שונים מאלה אשר מופיעים באתרים אחרים, כפי שניתן להתרשם בדוגמאות לאתרי אינטרנט אותם הציג בפני הנתבע."
בית המשפט הוסיף וקבע כי אף לו היתה מופרת זכות היוצרים, היה ניתן לפטור את הנתבע מתשלום בהיותו מפר תמים.
נוכח קביעה זו, התביעה נדחתה ונפסקו הוצאות בסך 8,000 ש"ח לנתבע.
כשלעצמי, אני סבור כי בית המשפט נפל לכלל שגגה.
ראשית, אף שבית המשפט עצמו מצטט בהסכמה כי:
"כל צלם זכאי לצלם את את מגדל פיזה פעם נוספת מאותה זוית ובאותם תנאי תאורה אך אין הוא רשאי להעתיק צילום שעשה אחר מבלי לקבל רשות לכך" (ת"א (תל אביב-יפו) 60739/04 אל-אור בע"מ נ' המועדון לספורט תרבות ונופש באונ' ת"א)
יוצא כי מפסיקתו, אין כל הגנה לצילום שכזה כיוון שהוא דומה לתמונה הסטנדרטית והמוכרת של המגדל המפורסם.
בית המשפט דחה את זכות היוצרים אך ורק כיוון שמדובר בצילום "שטאנץ",מסוג הצילומים שכל צלם מתחיל יודע לעשות שבו הוא מעמיד את המוצר המצולם בצורה סטנדרטית למדי ומצלם אותו רק בכדי לאפשר ולהציג את המוצר לציבור. אכן, אין כאן מידה גבוהה של מקוריות ויצרתיות, אך לומר כי בכך יש לשלול הגנה – אני סבור כי תוצאה זו אינה בהתאם לפסיקה או לדין.
שנית, אף ביחס לקביעה החלופית, לפיה אף לו היתה הפרה, הרי שעניין לנו במפר תמים – בכל הכבוד, גם קביעה זו אינה נתמכת בפסיקה. כידוע, מי שמפר זכות מוסרית בכך שמשמיט מתן קרדיט במידה הנהוגה לפי נסיבות העניין, לא יוכל להתגונן בטענה כי הפר את זכות היוצרים שלא ביודעים. אבל חשוב מכך – עניין לנו בשני אתרים מסחריים. הטענה לפי מפר הוא תמים אינה טענה קלה ובתי משפט ממאנים לקבלה. בעיניי, קשה שבעתיים טענה כזו מקום בו היא מועלת על ידי אתר מסחרי אשר העתיק תוכן ממתחרה.
2

שוב נקבע: אין מניעה ש-AllJobs תעתיק מודעות מלוחות מתחרים

פעם נוספת נדרש בית המשפט לדון באתר AllJobs ובדרכי פעולתו. בעוד שאתרי דרושים אחרים גובים כסף מהמפרסמים בגין פרסום אצלהם, אתר AllJobs בנוי על מודל עסקי אחר שבמסגרתו הוא סורק לוחות מודעות בניסיון להגדיל את נפח ההודעות שמפורסמות בו. מחפשי העבודה הם שמשלמים לאתר בסופו של יום כאשר הם מעוניינים לקבל את פרטי ההתקשרות.

בית המשפט המחוזי בתל אביב נדרש כבר לשאלה האם בפעולתה מפרה AllJobs את התקנון של מעריב והאם היא מתעשרת שלא כדין על חשבונה. על כך, כזכור, השיב בית המשפט בשלילה.
והפעם, הגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז עניין דומה. במסגרת תביעה של ג'וב מאסטר נגד AllJobs נטען כי האחרונה מפרה את התקנון החוזי המחייב את גולשי האתר. בניגוד לעניין מעריב, שם נסמך בית המשפט על הניסוח של התקנון, הפעם צועד בית המשפט בשבילים אחרים. בית המשפט קובע, כי המודעות כוללות נתונים ועובדות בלבד, וככאלה הן אינן זוכות להגנת זכות יוצרים. יתרה מזאת, נקבע, אין כל יצירתיות בכתיבתן, ובוודאי לא יצירתיות מצד לוחות המודעות. כיוון שכך, נקבע, לא ניתן יהיה בחוזה אחיד לשנות את האיזון שנקבע בחוק בדבר יצירות הזוכות להגנה לעומת יצירות הנעדרות הגנה משפטית. במילותיו של בית המשפט:
כידוע, דיני זכויות יוצרים מבקשים ליצור איזון בין אינטרסים שונים לטובת הציבור. מחד, מבקשים הם ליתן תמריץ לעידוד היצירה ומאידך, מגנים הם על זכות הציבור לעשות שימוש ביצירות לשם קידום התרבות והידע (ראה דברי ההסבר להצעת חוק זכויות יוצרים, התשס"ה-2005). חוק זכות יוצרים מעניק הגנה ליצירה רק מקום בו הדבר משרת את האינטרס של כלל החברה (עניין מעריב, בעמ' 17 בפסה"ד). קביעה מפורשת כי מידע מסוג מסוים מוחרג מתחולתו של החוק, משמעה כי יש להעדיף את אינטרס הציבור לעשות שימוש באותו מידע ללא מגבלה על פני אינטרסים אחרים. הטלת מגבלה על השימוש הלגיטימי במידע השייך לכלל, באמצעות הסכם שהינו למעשה חוזה אחיד, אינה יכולה לעמוד.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק הוצאות בסך כולל של 200,000 ש"ח בגין ניהול ההליך.
יצוין כי הטיעון המרכזי בהליך, שעלה בתביעה נוספת שצורפה ונדחתה יחדיו עם תביעתה של ג'וב מאסטר, התייחס להטעיית צרכנים בפרסום של AllJobs כי הם מפרסמים את "כל המשרות בישראל".
2

פסיקה: פרסום מספר תמונות בספר אחד – הפרות מרובות של זכות יוצרים

חברת מפה הוציאה לאור ספר בשם "100% טבעי לגוף ולנפש". ברם, באחד הפרקים הופיעה קולאז' ששילב את תמונותיהם של התובעים, וזאת מבלי קבלת רשותם. התמונות פורסמו במקור באתר Flicker תחת רישיון Creative Commons המאפשר שימוש לא מסחרי, תוך מתן קרדיט ליוצר והאוסר עשייתה של יצירה נגזרת. לא למותר לציין, כי כל מגבלות אלה הופרו.
במסגרת תביעת הפרת זכות היוצרים, לא היתה כל מחלוקת באשר לעובדה שנעשה שימוש בתמונותיהם של התובעים מבלי קבלת רשותם. מכאן, עלתה השאלה – האם עניין לנו במספר הפרות זכות יוצרים או שמא מדובר במסכת אחת ומשכך בהפרה אחת.
סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים קובע:

לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.

בית המשפט בחן שאלה זו בצורה מעמיקה והגיע למסקנה כי כל אחד מהתצלומים הוא בחזקת יצירה מקורית ועצמאית, שחיבורה חייב השקעה של זמן, מאמץ, כשרון ומקוריות. לפיכך, נקבע, יהא זה מוצדק לקבוע כי כל אחת מהיצירות עומדת בפני עצמה, כך שהפרה של זכות היוצרים והזכות המוסרית בה מחייבת הענקת פיצוי נפרד ועצמאי.
יודגש, בית המשפט נאלץ להתמודד עם החלטה שיצאה מפתחו של בית המשפט העליון ברע"א 4148/09 אקו"ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בע"מ נ' חדד (מיום 30.7.09). בהחלטה זו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שקבעה כי השמעתן של מספר יצירות מוסיקליות במסגרת אירוע משפחתי אחד בגן אירועים מהווה מסכת אחת ומשכך הפרה אחת. בית המשפט התייחס להחלטה זו וקבע כי היא אינה משנה את ההלכה שהתקיימה קודם לכן. מכאן, נקבע, שההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בפרשת שגיא (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992)) עומדת בעינה, ולפיה השאלה אינה מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שהופרה.
עוד מוסיף בית המשפט, כי האמור בהחלטה בעניין אקו"ם הינו אימרת אגב שאינה מחייבת כהלכה כיוון שהבקשה נדחתה מבלי שניתנה רשות לערער, וזאת מחמת שהבקשה לא עוררה סוגיה משפטית בעלת השלכה ציבורית רחבה, כנדרש בכדי לאפשר דיון בפני ערכאה שלישית.
ועל כך אוסיף אני, כי גם במובן הפורמאלי-פרוצדוראלי ההחלטה בעניין אקו"ם אף אינה הלכה מחייבת לפי הוראת חוק בתי המשפט, באשר היא ניתנה על ידי שופט אחד ולא במותב תלתא.
נוכח האמור, בית המשפט קבע כי עניין לנו במספר רב של הפרות. בסך הכל 16 הפרות של זכות היוצרים וכן מספר הפרות זהה של הזכות המוסרית באשר לא ניתן לתובעים כל קרדיט. עם זאת, בהתחשב במכלול השיקולים, ובהם שהצילומים הובאו בפרסום אחד, אשר לא הפיק לנתבעת רווחים, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי על סכום נמוך במיוחד. לתובע אחד נפסקו פיצויים בסך 35,000 ש"ח (בגין 11 הפרות בספר וכן הפרה נוספת באינטרנט) ואילו לתובע שני נפסקו פיצויים בסך 12,000 ש"ח בלבד. כמו כן, נפסק כי הנתבעת תשלם את מחצית האגרה ששילמו התובעים, באשר הם תבעו סכומים גבוהים בהרבה, אשר היו, לדעת בית המשפט, מופרזים. בנוסף, הנתבעת חויבה בתשלום שכר טירחת עורכי דינם של התובעים בסך כולל של 9,000 ש"ח.
אוסיף עוד, כי בית המשפט ציין נכונה:
במקרה שלפנינו, יש להביא לחובת הנתבעת את היותה הוצאת ספרים שנושא זכויות היוצרים הוא חלק בלתי נפרד מעיסוקה ואינו זר לה, ולפיכך שומה עליה להקפיד הקפדה יתרה על שמירתן
ביני לביני, איני בטוח כי תג המחיר שהציב בית המשפט לנתבעת בסופו של יום משרת מטרה זו.
0

פסיקה: יש זכות יוצרים במקלדת "קומפי"

בית המשפט המחוזי קבע – יש זכות יוצרים במקלדת קומפי. מדובר במקלדת מיוחדת המיועדת לגיל הרך, ומאפשרת לאלו לשחק במשחקי מחשב יעודיים.

בעניין שהובא לפתחו, טענה התובעת, קומפי וור בע"מ, מי שרכשה את הזכויות בסימן המסחר הרלוונטי ובמוצרי קומפי עצמם, כי הנתבעים מכרו מוצר הנחזה להיות מקלדת קומפי. ברם, במהלך הדיון על צו המניעה הזמני שנתבקש, התברר כי המוצרים הגיעו לידי הנתבעים 1-3 מהיצרנית איי סי אי, שמייצרת עבור קומפי את המקלדת. למעשה, אין כלל מדובר במוצר מזויף, כי אם במוצר מקורי שיוצר עבור התובעת, אך נמכרת על ידי היצרנית בניגוד להרשאה, לנתבע 3. לבקשתה של הייצרנית, היא צורפה כנתבעת, ברם אף לאחר חלוף זמן ניכר, התובעת לא תיקנה את כתב התביעה כך שתתגלה עילה כנגד נתבעת זו, והיא נמחקה כנגדה. עוד נמחקו בהסכמת התובעת התביעות כנגד הנתבעות 1-2 שרכשו את המקלדת מהנתבע 2 בתום לב, ללא ידיעה על פסול כלשהו ובתמורה מלאה.
אם כן, נותר רק הנתבע 3, מר יוחאי בן זקן, שהיה בעת הרלוונטית בעלים של עסק לייבוא ושיווק מוצרים בסיטונאות בשם "בומרנג מערכות". בן זקן לא היה מיוצג בהליך – ונדמה שהתוצאה נבעה בדיוק בגלל סיבה זו. בן זקן לא הגיש חומר ראיות מצדו, לא הופיע לישיבת הוכחות שנקבעה, ולא הגיש סיכומים בתיק.
בית המשפט קבע כי במקלדת יש זכות יוצרים. כידוע, זכות יוצרים מגנה על יצירה, והפסיקה הכירה במגוון רחב של יצירות כמושא להגנה. ברם, בכדי שיצירה כלשהי תזכה להגנה, עליה להיות יצירה שהושקע בה מאמץ ויש בה מן המקוריות. וכך קבע בית המשפט:
"בענייננו אין ולא יכול להיות חולק כי המצאת המקלדת כרוכה בהשקעה של עמל ומקוריות ועל כן היא מוגנת על פי חוק זכות יוצרים; ואמנם משחקים כבר הוכרו על ידי בית המשפט העליון כיצירה שהיא נושא לזכות יוצרים"
בית המשפט קבע, כי היצרנית הפרה את זכות היוצרים במקלדת בכך שפעלה מחוץ לרישיון שהוענק לה, רישיון לייצר את המקלדת אבל רק עבור התובעת עצמה. אף שבן זקן לא הפר בצורה ישירה את זכות היוצרים, בית המשפט קבע כי הוא הפר את הזכות בצורה עקיפה, באשר הוא ידע כי נאסר על היצרנית למכור את המקלדות וכי מדובר בהעתקים המפרים זכויות יוצרים.
נוכח קביעות אלו, בית המשפט נעתר לבקשת התובעת והוציא צו מניעה קבוע, צו למתן חשבונות בכדי שיהיה ניתן לשום את הרווח שלו ממעשיו וכן את הנזק שנגרם לתובעת. עוד נפסקו הוצאות לשלב זה בסך 20,000 ש"ח.
לטעמי, פסק הדין אינו מבוסס כראוי, אף שתוצאתו נראית על פניה צודקת.
ראשית, לטעמי אין כאן כלל סכסוך קניין רוחני, אלא סכסוך קנייני טהור. מהעבודות המתוארות בפסק הדין, עליהן לא הרחבתי כאן, עולה כי סכסוך בין התובעת לבין היצרנית הוא העומד בבסיס עניין זה. במסגרת הסכסוך המסחרי הזה, התובעת סירבה לשלם ליצרנית בגין ייצור המוצרים ומשכך החליטה היצרנית למכור אותם במחיר עלות בכדי להקטין נזקיה ולגבות את חובה. בעוד בית המשפט ביקש להתייחס למוצרים כמפרים זכות קניין רוחני, ניתן היה להתייחס אליהם כאל קניין התובעת אשר נגזל שלא כדין.
אך הנקודה העיקרית היא דווקא זו – נקודת המוצא היא כי רק יצירה הינה מושא להגנת זכות יוצרים. עם זאת, בציטוט שהבאתי לעיל, בית המשפט, בכל הכבוד, טועה ומתייחס דווקא ל"המצאה". כידוע, המצאה אינה זוכה בהגנה על ידי זכות יוצרים, אלא דווקא להגנה באמצעות פטנט.
יאמר הקורא – עניין לנו בטעות סופר קלה (שאגב, ניתן לתקנה) ולא בעניין מהותי, אך לטעמי לא כך הוא. בית המשפט כלל לא מגדיר מהי אותה יצירה שהופרה.
האם מדובר בצורתה החיצונית של המקלדת? אם כן, הרי שעניין לנו במדגם, שאינו יכול להיות מוגן על ידי זכות יוצרים;
האם מדובר בשם המוצר או בלוגו? אם כן, שהרי יכול להיות שדווקא סימן המסחר היתה הזכות העדיפה בה הדיון היה צריך להתמקד;
או שמא מדובר בתוכנה המלווה למקלדת, שאז עניין לנו ביצירה ספרותית המוגנת בזכות יוצרים.
לפי לשון פסק הדין, נדמה בעיני שבית המשפט התייחס למקלדת עצמה, ולטעמי, זו אינה אלא "קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי […] הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין", ומשכך הם מהווים מדגם.
0

גוגל מצטרפת לבמאבק בפירטיות ברשת

גוגל, בעלת מנוע החיפוש הגדול בעולם ואתר הסרטונים YouTube, הודיעה כי בכוונתה לשפר את התייחסותה להפרות זכויות יוצרים. יחד עם הצמיחה האקספוננציאלית של התוכן באינטרנט, גדלו באופן משמעותי גם האתרים בהם מופרות זכויות יוצרים. גוגל בחרה צד והודיעה רשמית – היא בעד תוכן חוקי ונגד הפיראטים.
גוגל מצהירה כי היא הולכת לייעל את פרוצדורת הורדת התכנים שלה (Takedown) וכי היעד הינו הורדת תוכן מפר תוך 24 שעות מרגע קבלת ההודעה.
הורדת תכנים מבוצעת לאור הוראות החוק האמריקאי ה- Digital Millennium Copyright Act, או DMCA בקיצור, אשר מעניק חסינות לבעלי פלטפורמות תוכן וספקי תוכן דיגטלי אחרים מפני תביעות על הפרת זכויות יוצרים, אם הם פועלים במהירות להסרת תוכן מפר לכשנודע להם על קיומו.
כמו כן, גוגל מתכננת להחרים מפרי זכויות יוצרים משירות ה-AdSense שלה, ובכך להקטין את האפשרות של הפיראטים לייצר הכנסה מהאתרים שלהם. בכך, גוגל מצמצת את הסיכון המשפטי שלה בדבר התעשרות שלא כדין, בזכות אותן הפרות זכויות יוצרים.
אבל גוגל אינה מסתפקת רק בביצוע מה שהחוק מחייב אותה, והיא מתכוונת להגדיל ולעשות. לפי ההודעה, גוגל מתכוונת להקשות על הגולשים להגיע לתכנים מפרים זכויות יוצרים. היא מתכננת להוריד מונחים הקשורים להפרת זכויות יוצרים (מישהו אמר warez?) מכלי ההשלמה האוטומטי שלה AutoComplete. אם בכך לא די, גוגל מתכוונת לנסות ולתת עדיפות לתוצאות חיפוש הכוללות תוכן לגיטימי, על פני אלו הכוללים הפרות.
בנקודה האחרונה, לטעמי, גוגל מכוונת להסדרה פרטית של השוק. כאשר בעל אתר המעוניין שאתרו יקודם במנוע החיפוש הגדול בעולם ישמע ממי שאמון על אופטימזציות מנועי חיפוש (SEO) כי שימוש בתוכן שאינו מפר זכויות יוצרים, יהיה לו תמריץ אמיתי לנפות מאתרו תוכן מפר ולינקים לאתרים מפרים. היד הנעלמה, יטען אדם סמית', תעשה את שאר העבודה.
כמובן שכל הרעיונות של גוגל הם ראויים, אך קשה לי לראות כיצד היא תוכל ליישמם. הפרת זכות יוצרים אינה שאלה טכנית גרידא. היא דורשת כי עיקר היצירה תועתק, ועיקרה של יצירה איננה שאלה כמותית, כי אם איכותית. עוד נשאלות שאלות כגון מה מטרת השימוש המפר – שהרי יתכן והוא מוגן תחת דוקטרינת השימוש ההוגן. בשאלה זו, ישנם שיקולים רבים הבאים בחשבון ושיקלולם לכדי מסקנה אינו עניין טכני.
ומעל לכל אלה – עולה, כמו תמיד, שאלת הדין הרלוונטי. שהרי לכל מדינה יש דין נפרד (אף אם לרוב דומה), שעשוי להביא לתוצאות שונות באשר לשאלה אם זכות היוצרים הופרה.
(מקור: Wired. תודה לשמואל אור על ההפנייה)
0

שרה פיילין תובעת: האם בלוג צהוב הפר את זכות היוצרים בספרה החדש?

חברת ההוצאה לאור המחזיקה בזכויות של הספר החדש של שרה פיילין הגישה תביעה נגד אתר העיתונות הצהובה גוקר (Gawker). אתר גוקר פרסם קטעים מתוך הספר, אשר הודלפו לאתר בטרם יציאתו לאור של הספר.

בתביעה שהוגשה, נטען כי מדובר בהפרה של זכות היוצרים בספר. בשלב זה, ניתן צו מניעה זמני האוסר על הבלוג להמשיך ולפרסם את הקטעים, וזאת עד לדיון ראשוני שיתקיים בסוף החודש.
בארה"ב, כמו גם בישראל, זכות היוצרים מוחרגת על ידי דוקטרינת השימוש ההוגן (Fair Use). סעיף 107 לחלק הרלוונטי בקוד האמריקאי קובע כי פרסומים לצרכים עיתונאיים יכולים להיחשב כשימוש מותר אף ללא רשות בעל הזכויות. בדומה לחוק הישראלי, גם בארה"ב ישנה רשימת מאפיינים רלוונטיים לצורך בחינת השאלה האם מדובר בשימוש הוגן או לאו.
סעיף 19 לחוק זכות יוצרים קובע:

(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

נדמה לי שבמקרה זה, יהיה קשה לקבל כל קביעה שאינה נותנת לבלוג, מכוח היותו גורם עיתונאי לגיטימי, לדווח על חלקים מהספר של דמות ציבורית, אשר צפוי לעורר עניין ציבורי רב.
(מקור: AP)
3

פסיקה: גופן מוגן על ידי זכות יוצרים ולא על ידי מדגם רשום

איזו הגנה ראוי להעניק, אם בכלל, לצורתן של אותיות – הגופנים (typecast)? שאלה זו עמדה במרכזה של החלטה של בית המשפט המחוזי מרכז מתחילת חודש זה. בעניין ת"א (מחוזי ת"א) 5311-04-08 עזבון המנוח צבי נרקיס ז"ל נ' מיקרוסופט ישראל בע"מ (מיום 5.10.10) נדונה סוגיה זו במסגרתן של שתי תביעות נגד מיקרוסופט. התביעות מתמקדות בשאלה האם מיקרוסופט הפרה את זכויותיהם של יוצרי הגופנים נרקיס וקורן?

0

יוצרי סאות'פארק מודים: גנבנו בדיחות

הפרק האחרון של סאות'פארק ששודר בארה"ב (וחופשי לצפייה באתר הסדרה) עסק בסרט "התחלה" (Inception). אבל עכשיו מסתבר שהכותבים גנבו בדיחות מסרטון אחר של College Humor.

לאחר שהפרק שודר האינטרנט התמלא דיווחים לגבי הדמיון של אחת הסצנות והבדיחות שבה לסרטון של College Humor. הדיווחים התבררו כנכונים כשמט סטון הודה שהם העתיקו שורות דיאלוג.
כדרכו, ההודעה משעשעת בפני עצמה. "זה פשוט כיוון שיש לנו שישה ימים להכין את התוכנית וכיוון שאנחנו טיפשים ופשוט זרקנו את הכל פנימה", אמר.
כמובן, שמדובר כאן במקרה ברור של הפרה של זכות יוצרים בתסריט. בניגוד לתסריט הסרט "התחלה", אשר ההעתקה ממנו מוגנת, ככל הנראה, על ידי דוקטרינת השימוש ההוגן כיוון שמדובר בפרודיה, אין זה סביר שליוצרי הסדרה ומפיקי תהיה הגנה אמיתית מפני טענות של הפרה.
האם זה יגיע לבית משפט? מהיכרות עם College Humor, זה כנראה רק יגמר במתיחה נגדית.
ולמעוניינים, הקטעים המדוברים:

(מקור NY Times)

0

פסיקה: הזכות בצילום מוזמן – לא בהכרח של הצלם עצמו

למי שייכת תמונה שצולמה על ידי צלם מקצועי בהזמנתו של אחר?
פסק דין חדש מבית משפט השלום בתל אביב שופך אור על סוגיה זו.

בעניין ת"א (שלום ת"א) 37046/08 גפן נ' אמסטר (5.9.2010) דובר בתמונות שצילם הצלם גדי גפן. התמונות היו תמונות מוזמנות אשר הוזמנו ומומנו כולן על ידי הנתבע, אשר לאחר מכן השתמש בתמונות לצרכיו השונים, ובין היתר בהוצאת ספר ובמארז תקליטורים.
בית המשפט סקר את הוראות הדין הרלוונטי – חוק זכות יוצרים הישן, ולפיו על דרך הכלל, מזמין היצירה יהיה בעליה הראשון ובלבד ששילם לצלם תמורת הבעלות בנגטיב. כיוון שכך, קובע בית המשפט, הזכות ביצירה אינה של הצלם כי אם של המזמין.
הנקודה המעניינת, לטעמי, בפסק הדין נוגעת דווקא לאמירת האגב של בית המשפט לעניין החוק החדש. לפי החוק החדש, יוצר היצירה המוזמנת – הוא ולא המזמין – הוא הבעלים בה. לכלל זה שני חריגים: הראשון, חריג צילומי האירועים ודיוקנאות – אשר החוק קובע מפורשות כי הזכות נתונה למזמין; והשני, אם הצדדים מסכימים אחרת, בין אם במפורש או במשתמע.
לעניין זה, ומעבר לנדרש, בית המשפט קובע כי במקרה שבו המזמין מממן את הצילום ואת כל הכרוך בו, מספק את האמצעים לצילום ואילו כל חלקו של הצלם הוא בצילומים עצמם, ניתן לקרוא הסכמה מכללא לכך שהזכות תהיה של המזמין ולא של הצלם.

לדעתי, נכון ליישם את האבחנה שתוארה בסעיף הקודם בין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי היוצר והנעשית באמצעות כליו ובין יצירה מוזמנת הממומנת על ידי המזמין ובאמצעות כליו גם על פרשנותו של סעיף 35(א) לחוק החדש הנ"ל, כאשר במצב השני תיטה הדעה ל"הסכמה משתמעת" שהבעלות על היצירה היא של המזמין ולא של היוצר (ושוב, אבחנה זו ודאי שאינה תקפה להזמנת צילומים של אירוע משפחתי או פרטי, ראו סעיף 35(ב) לחוק החדש).

פסיקה זו מראה כי כוחו של סעיף 35 לחוק זכות יוצרים הוא בגמישותו ובאפשרות שהוא מעניק לבית המשפט ליצוק תוכן להסכמה שבין הצדדים. בהעדר חוזה בכתב, בית המשפט יכול לבחון את כלל הנסיבות ולקבוע, כפי שהעיר במקרה זה, כי ישנה "הסכמה משתמעת" המעבירה את הזכות מהצלם למזמין.
0

פסיקה: לצלם תמונה היסטורית יש זכות יוצרים בתמונתו

למי נתונות הזכויות בתמונה היסטורית של טל ברודי במעמד הזכייה בשנת 77' בגביע אירופה לאלופות? זו השאלה שעמדה במרכזו של פסק הדין של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו.

בית המשפט קבע, בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי בעניין ויסהוף (ע"א (מחוזי ת"א) 3437/06 ויסהוף נ' ויינברג), כי ישנה זכות יוצרים בתצלום הדוקמנטרי. אף שמדובר בתמונה המתעדת רגע נתון, נקבע כי מדובר בתמונה הזוכה להגנת זכות היוצרים באשר המקוריות ניכרת בה.
"[הצלם] השכיל לבחור את העיתוי, את זווית הצילום ואת המרחק ממושא הצילום כדי לסמל ולהנציח באמצעותו רגע ייחודי בהיסטוריה של הספורט הישראלי"
בית המשפט דחה את הטענה כי הנתבעת, מנהלת ליגת העל, היא מפרה תמימה. נקבע, כי הנתבעת, באמצעות עובדיה, מודעת לדיני זכות היוצרים, וככל שהיא לא ביררה עד תום עניין זה, הרי שעשתה זאת תוך עצימת עיניים. אף העובדה שטל ברודי עצמו נתן למנהלת את התמונה לשימושה לא הועילה לה – שכן הצלם עצמו, ולא האובייקט המצולם, הוא בעל זכות היוצרים.
המנהלת הציגה העתק מוגדל של התמונה ובנוסף היא הציגה אותה בקטלוג. מעבר להפרת זכות היוצרים בהעתקת התמונה והצגתה בפומבי, המנהלת חטאה גם בכך שלא הציגה את שמו של הצלם בצמוד לתמונות, ובכך הפרה את זכותו המוסרית.
בית המשפט מיאן לקבוע כי השימוש שעשתה הנתבעת בתמונה מהווה שימוש הוגן. קביעה זו התבססה, בין היתר, על כך שהזכות המוסרית הופרה, שהשימוש שנעשה בתמונה היה בעל אופי שיווקי שנועד לקדם את עסקיה של המנהלת.
בשורה התחתונה, נפסק לטובת התובע פיצויים בסכום המלא אותם דרש: 30,000 ש"ח בגין הפרת זכות היוצרים וכן 25,000 ש"ח בגין הפרת הזכות המוסרית. בנוסף נפסקו הוצאות לטובת התובע בסכום של 11,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
0

פסיקה: אין הפרת זכויות בהפצת מוצרי RICH

בתביעה שהתנהלה בין ויטה פרי גליל לבין Rich והמפיצה החדשה שלה, יצאה הראשונה מובסת.

הרקע לתביעה – הפסקת ההפצה של קצפת RICH ושאת מוצריה של RICH על ידי התובעת והמשך הפצתה על ידי מפיצה חדשה. לשם תביעתה, ניסתה המפיצה להיאחז בזכות קניין רוחני נטענות במארזי הקצפת והעוגות של RICH.
לטענת התובעת, את אריזת הקצפת עיצבה היא, על חשבונה והזכויות בה הועברו אליה. נטען, כי בשנת 2008 שכרה התובעת מעצב בכדי שיעצב את האריזה. לראיה, הביאה התובעת חוזה חתום, אף שאינו נושא תאריך, ובו מעביר היוצר-מעצב את זכויותיו ביצירה לתובעת.
כבוד השופט זפט קבע חד משמעית כי למעצב לא היתה כל זכות שיכל להעביר. נקבע, כי האריזה עוצבה בהתבסס על אריזה קודמת עד כדי העתקה כמעט מושלמת. בלשונו של בית המשפט:
"מהשוואה בין האריזות הישנות לבין אריזת הקצפת נראה כי הרכיבים העיקריים והמהותיים בהם ערימת התותים, הקצפת שמעל התותים, הסימן RICH'S, והמשפט "הקצפת הטעימה שתמיד מצליחה" המופיעים באריזת הקצפת הועתקו מהאריזות הישנות באופן שלכל היותר מדובר בעיבוד נוסף של האריזות הישנות"
כיוון שכך, המעצב לא יצר יצירה מקורית העומדת בדרישות הנמוכות של החוק – מידה מינימלית של יצירתיות או מקוריות. לעניין זה, קבע, אין נפקא מינא אם הזכויות באריזה המקורית – אותה "עיבד מחדש" המעצב – הן בבעלותן של הנתבעות או לאו. זכות היוצרים אינה קמה מקום שבו אין יצירה חדשה ובהעדר טענה כי לתובעת זכות כלשהי בעיצוב הישן, נשמט הבסיס לטענתה כי הנתבעות מפרות את זכותה שלה.
אך התובעת הלינה גם על הפרה של מדגם רשום שבבעלותה. המדגם, אשר מתייחס לקופסא של עוגה, הונפק ונרשם כדין. בתעודת המדגם ניתנה הצהרת חידוש ולפיה החידוש שבמדגם הינו בחלק התחתון של הקופסא. מהצהרה זו ניסתה התובעת לחמוק בטענה כי יש לראות את המדגם כמגן על הקופסא כמכלול שלם. עם זאת, מדגם על תחתית הקופסא היה יכול להיות מופר, עקרונית. אלא מאי – שהתובעת עצמה הודתה כי אין בחלק זה אלא רכיבים שמטרתם מכתיבה את צורתם ומשכך הם אינם ראויים להגנת המדגם.
בסיכומו של יום, התביעה נדחתה על שלל רכיביה. בית המשפט פסק הוצאות בסך 50,000 ש"ח בצירוף מע"מ לטובת כל אחת מהנתבעות.
(ת"א (ת"א) ויטה פרי גליל (החדשה) בע"מ נ' נטו מלינדה סחר בע"מ (מים 25.8.2010))
0

מדוע יש לפעול במהירות ובליווי משפטי כבר בגילוי ראשוני של הפרת זכות היוצרים?

כאשר ישנה הפרה של זכות, על הצד הנפגע לשקול צעדיו בקפידה ולפעול במהירות. לקח זה למד על בשרו מאיר סדן, שהחלטה בעניין בקשתו לצו מניעה נגד HP ניתנה ביום 2.8.2010.

בעניין ת"א (י-ם) 16071-06-10 סדן נ' היולט פאקרד (ישראל) בע"מ (2.8.2010) קבע בית המשפט כי אף שהוכחה הפרה לכאורה של זכותו של סדן, הוא אינו זכאי לסעד זמני בדמות צו מניעה זמני. על פי הנטען בתביעתו של סדן, HP הפרה ומפרה את זכותו בגופן (font) שעיצב בפרסומותיה. במסגרת תביעתו הוא עתר לצו מניעה זמני שיאסור על HP להמשיך ולהשתמש בגופן עד בירור תביעתו.
בית המשפט בחן את הבקשה וקבע כי התובע הוכיח במידה הנדרשת להליך הזמני את הפרת זכותו. עם זאת, בית המשפט סירב להעניק את הסעד הזמני. הנימוק לכך מורכב משני ראשים.
הראשון, מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, באשר הנזק שייגרם לה בגין הפסקתו של קמפיין הפרסום שלה הוא גדול בהרבה מזה שייגרם למבקש אם מסע הפרסום יימשך. למסקנה זו מגיע בית המשפט נוכח עלותו של מסע הפרסום, אבל גם לאור דרישתו המקורית של המבקש מהמשיבה – שישולם לו סכום של 400 ש"ח בצירוף מע"מ בגין השימוש שנעשה בגופן. כלומר, בפנייתו הראשונית הודה המבקש, הלכה למעשה, כי אין כל מניעה שהמשיבה תעשה שימוש ביצירתו וכי כסף לבדו יפצה אותו בגין הפגיעה בזכותו הקניינית.
אבל בכך לא די – הראש השני המצדיק אליבא דבית משפט את דחיית הבקשה הוא השיהוי בפעולתו של המבקש:
"ארבע שנים עברו, כאמור, מאז החל מסע הפרסום. גם אם טענת המבקש נכונה, והוא לא ידע על כך עד לסתיו דאשתקד, חלפו עוד חודשים ארוכים מעת שנודע לו על הפגיעה לכאורה ועד שהגיש את תביעתו-זו."
הסעד הזמני נועד לעצור את המשך הפגיעה בבעל הזכות. ברם, אם בעל הזכות ידע על הפגיעה והשתהה בפעולתו יש בכך כדי להראות כי עצירת הפגיעה אינה בראש מעייניו. כיוון שכך, אין הצדקה ליתן צו מניעה בטרם קביעה שיפוטית בדבר זכותו של המבקש.
1

פסיקה: העתקה שאינה הפרה של זכות יוצרים – עדיין יכול שתקנה זכאות להשבה מכוח דיני עשיית עושר

עורך דין פלוני נוטל לעצמו חרות לעשות שימוש בכתב בי-דין שכתב עורך דין אלמוני. האם עומדת לאלמוני עילת תביעה? שאלה זו הובאה לבית המשפט המחוזי בעניין ע"א 40319-02-10 סגל נ' גולדהמר (10.8.2010). שם, הערכאה הראשונה ראתה ב"העתקה כמעט 'מושלמת'" מהווה הפרה של זכות היוצרים בכתב בי-הדין ופסקה פיצויים בסך 50,000 ש"ח.

בית המשפט המחוזי שדן בערעור שהוגש על פסק דין זה בחר דווקא ללכת בדרך אחרת. אף שבית המשפט המחוזי רמז בדבריו כי יש זכות יוצרים בכתבי בי-הדין המועתקים, הוא קבע שגם לולא היה זה המצב היתה קמה זכות מכוח עשיית עושר ולא במשפט. כידוע, בפרשת א.ש.י.ר (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998)) נקבע כי גם כאשר אין בקניין הרוחני לבדו להקים זכות להשבה, יכול שדיני עשיית עושר יבואו לעזרתו של הנגזל. בית המשפט בחן את נסיבותיה הקונקרטיות של ההעתקה שבוצעה וקבע כי קיים בה את אותו "יסוד נוסף" נדרש. יסוד זה נמצא בכך שמדובר היה בכתב בי-דין ייחודי – עתירה מנהלית נגד שר הפנים , בכך שהעתירה הועתקה במלואה ובכך שהתנהגותו של הגוזל מהווה הפרה של הוראות חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה.
בעניין זה ראוי לציין כי בעוד שבעניין AllJobs ובעניין שבא מפעלי מתכת בתי המשפט נזהרו שלא לשנות את האיזון שנקבע בדיני הקניין הרוחני, בית משפט דכאן אינו מהסס לקבוע כי גם בהעדר זכות קניינית, יש מקום להעניק סעד לניזוק. במקרה זה, להבדיל מהמקרים האחרים, זכויות המשתמשים להשתמש באספקטים לא מוגנים ביצירה לא הוגבלו בעקבות ההחלטה, שכן ממילא קיים איסור אחר – מכוח כללי האתיקה וחוק לשכת עורכי הדין – האוסר על השימוש שנעשה ביצירה. כיוון שכך, להשקפתי, אין בפסיקה זו משום שינוי אמיתי של האיזון בין זכויות המשתמשים לבין זכויות בעלי הקניין.
0

אורקל תובעת: אנדרויד של גוגל מפר פטנטים וזכות יוצרים

ענקית מסדי הנתונים, אורקל, הגישה בסוף השבוע הזה תביעה נגד גוגל. לפי כתב התביעה (אותו ניתן להוריד מפה), אורקל טוענת שגוגל מפרה שבעה פטנטים שהיא מחזיקה. הפטנטים המדוברים היו במקור בבעלותה של חברת סאן והם נוגעים לטכנולוגיה הרלוונטית ל-Java. אורקל טוענת כי גוגל מפרה את הפטנטים הללו במערכת ההפעלה שלה לטלפונים ניידים – אנדרויד. כידוע, מדובר במערכת הפעלה המופצת תחת רישיון קוד פתוח, ואשר הפכה פופולארית בשנים האחרונות בקרב משתמשים ויצרנים רבים.

לפי כתב התביעה, מערכת ההפעלה אנדרויד כוללת תוכניות Java המורצות על גבי Dalvik, מכונה וריטואלית (VM), שמאפשרת קימפול בזמן ריצה (Just-in-time compilation). תכונות אלו מפרות את הפטנטים של אורקל, נטען.

התביעה אינה עוסקת בפטנטים לבד, כי אם גם בהפרה של זכויות יוצרים. לפי הנטען, משתמשים של אנדרויד (ובכלל אלו גם יצרני מכשירים) חייבים להשיג חלקים מפלטפורמת Java לשם ייצור ושימוש בשירותים של אנדרויד. בכך, נטען, גוגל מעודדת שימוש לא מורשה ביצירה מוגנת שלה, ומשום כך מעודדת הפרת זכות יוצרים.
התביעה הוגשה במחוז הצפוני של קליפורניה, מחוז פופולארי למדי להגשת תביעות מסוג זה (מקום #4 בשנת 2009).
3

פסיקה: סמכות בית משפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק

(ת"א 18254/07 (שלום ת"א) אפרים נ' דפוס יעיל בע"מ (מיום 6.5.2010))

בית משפט השלום קיבל תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בשיר על ידי בית דפוס. לבקשת חברתה של התובעת, חיברה האחרונה שיר קצר, אותו הדפיסה חברתה על גבי הזמנות חתונתה. בית הדפוס השתמש בשיר לצורך הפקת הזמנות לחתונות אחרות, ומכאן התביעה. בפסק דין זה קבע בית המשפט כי הוא מוסמך להעניק על פי החוק הישן פיצויים ללא הוכחת נזק בכל סכום בין 0 ש"ח לבין 20,000 ש"ח.
במרכז פסק הדין, שיר בחרוזים קצר ופשוט:
זה קורה אחד למליון,
כשלפתע פוגשים את האדם הנכון.
חלק אומרים שזה כתוב בגורל,
וחלק אומרים שזה רק מזל.
למזלנו הגורל הזה היה כתוב לשנינו,
ואת ברית הנישואים אנו חולקים בינינו.
ולכן כאן ביום של אושרינו,
נשמח אם תהיו חלק ביום המיוחד של שנינו
הנתבעים ניסו להוכיח כי הם השתמשו בשיר זה עוד קודם לחתונת חברתה של התובעת, וצירפו הזמנות ישנות הנושאות שיר זה. ברם, התובעת הוכיחה כי לפחות בכל הנוגע להזמנה אחת – מדובר בהזמנה פיקטיבית באשר הכלה באותו אירוע העידה כי אין מדובר בהזמנה שבה השתמשה. בהעדר עדות תומכת של הנתבעים, נקבע כי טענתם כי הם השתמשו בשיר במועד קודם נסתרה.
בית המשפט קבע כי לתובעת זכות יוצרים בשיר, אף שמדובר בשיר "שאינו יצירה ספרותית, לשון המעטה". (השוו: זכות יוצרים במודעות)
מכאן, ולאור הפרת זכותה של התובעת, התפנה בית המשפט לבחון את סוגיית הפיצויים.
בית הדפוס הדפיס את השיר על גבי 12 הזמנות שונות. כיוון שאין מדובר באקט אחד אלא בהפרות שבוצעו בנפרד, ללא קשר, ובזמנים שונים, הרי שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין 12 הפרות נפרדות. 9 הפרות בוצעו בטרם שלחה התובעת לנתבעים מכתב התראה ואילו 3 הפרות נוספות בוצעו לאחר שליחת מכתב ההתראה. בית המשפט קבע פיצוי מקסימאלי ללא הוכחת נזק של 20,000 ש"ח בגין שלוש ההפרות שבוצעו ביודעין, לאחר שהוזהרו על ידי מכתב ההתראה.
באשר ל-12 ההפרות הנוספות – בין המשפט הלך בדרך חדשה.
סעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים קובע:
לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים
כבר נפסק כי מדובר בסמכות שברשות ולא בחובה, וכיוון שכך, בית המשפט מוסמך שלא לפסוק פיצוי כלשהו. עם זאת, בית המשפט ביכר שיטת ביניים וקבע כי בסמכותו לפסוק פיצויים בשיעור נמוך מ-10,000 ש"ח.
בלשונו של בית המשפט:
"אני סבור כי לבית המשפט נתון שיקול הדעת לפסוק סכום הנמוך מן הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בס' 3א' לפקודה, כפי שגם עולה מתוך לשונו של הסעיף, לפיה בית המשפט "רשאי" לפסוק את המינימום, משמע, עסקינן בשיקול דעת, להבדיל מחובה. ראה גם את עמדתו של המלומד טוני גרינמן, בספרו זכויות יוצרים (2003),הסבור כי "פסיקת הפיצוי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרשאי לפסוק כל סכום בתחום הסכומים הקבועים בחוק, והוא רשאי גם להימנע מפסיקת פיצוי כלשהו." (ע' 484). קל וחומר שאם בית המשפט רשאי שלא לפסוק פיצוי כלשהו, הוא רשאי גם לפסוק פיצוי הנמוך מן הפיצוי הסטטוטורי." (ההדגשה שלי)
לפי לוגיקה זו, בית המשפט העדיף לפסוק פיצויים בסך 3,000 ש"ח בגין כל אחת מ-9 ההפרות שבוצעו לפני קבלת מכתב ההתראה.
אני סבור כי בית המשפט הנכבד נקלע כאן לכדי טעות. הקביעה כי סעיף 3א מהווה סמכות שברשות אפשרה לבתי משפט להימנע מהטלת פיצויים מקום בו תחושת הצדק לא נוחה עם פסיקה של פיצויים בגין הפרה. הדבר מתאים כאשר מדובר בהפרה שהיא בבחינת "זוטי דברים", כאשר בעל הזכות הכשיל את המפר וגרם להפרה, וכאשר מדובר במספר רב של הפרות שהסכום הכולל של הפיצויים נראה לבית המשפט כלא צודק (השוו: קנס בגין סימון כוזב לפי הדין האמריקאי) ועוד. עם זאת, לאחר שבית המשפט בחר להפעיל את הסמכות שברשות העומדת לרשותו – הוא מחויב לגבולות שנקבעו בה.
כלומר, בית המשפט עומד בפני שתי אפשרויות: הראשונה, שלא להפעיל את הסמכות להעניק פיצוי ללא הוכחת נזק; והשנייה, להפעיל סמכות זו ולפסוק פיצויים בתחום שנקבע בחוק.
ייתכן שניתן להסביר את הפסיקה בהשפעתו של חוק זכות יוצרים החדש (שלא חל במקרה זה נוכח מועד ההפרה), אשר מסמיך את בית המשפט לקבוע פיצויים ללא הוכחת נזק של עד 100,000 ש"ח ללא קביעת רף תחתון כלשהו. אך בכך אין בכדי להכשיר את הפסיקה – הוראת חוק זו לא חלה ואף לא שימשה בסיס לטיעון כי בסמכותו של בית המשפט לפעול כפי שפעל.
התוצאה של פסק הדין אינה בלתי צודקת, וניתן היה להגיע אליה גם תוך כיבוד תחום הפיצויים. כך למשל, ניתן היה לקבוע פיצויים בסך 13,500 ש"ח בגין שתי הפרות מבין ה-9, ולקבוע כי באשר ל-7 ההפרות הנוספות לא תופעל הסמכות לפי סעיף 3א לפקודה. בצורה כזו, סכום הפיצויים היה עומד על 27,000 ש"ח בגין 9 ההפרות, כפי שנקבע.
אף שהקורא עשוי לחשוב כי מדובר בתעלול חסר חשיבות, אני לא סבור כך. כאשר מדובר במספר הפרות ניתן להגיע בנקל לתוצאה המבוקשת, אך כאשר מדובר בהפרה בודדת – או אז בית המשפט כבול ללשון החוק. פסיקה זו, שבכל הכבוד נתנה לעצמה דרור מלשון החוק ללא נימוק אמיתי, עשויה לסמן את תחילת הדרך לאיון הרף התחתון שנקבע בסעיף 3א לחוק. לא זו הדרך לבטל הוראת חוק חרות.
0

פסיקה: קמפיין הפירסום של מאזדה 6 לא הפר זכויות יוצרים

(תא (מרכז) 385-12-07 אלוני נ' דלק מוטורס בע"מ (10.4.2010))

בעניין זה נידונה טענתו של התובע כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלו בקמפיין פרסומי שפרסמו למכונית מאזדה 6. את תלונתו הפנה התובע כלפי פרסום שכלל תמונה של מכונית מאזדה על רקע תנועת מים ודגים ולצדה הכיתוב "Mazda 6 החדשה העוצמה שבזרימה". הקמפיין כלל תמונות שונות בסגנון זה, אשר בחלקן מופיע מקור אור, ורובן על רקע בצבע כחול.
התובע הציג קמפיין שהוא עצמו פרסום קודם לכן לאופנוע קוואסאקי. שם נעזר בתמונה של אופנוע שועט לעבר מקור אור. מעל התמונה הופיע הכיתוב "קמפיין דינמי – צייר לי עוצמה בזרימה * Dynamic Campaign – paint me power on stream" ומתחת לתמונה "התנועה החיצונית שבזרימה משפיעה על העוצמה הפנימית".
בית המשפט סירב לראות במעשי הנתבעים העתקה של יצירתו של התובע. ראשית, כיוון שבפרטי התמונות השונות היה שוני, שנבע משימוש באותו רעיון באמצעות ביטוי דומה-אך-שונה. כזכור, זכות יוצרים אינה מעניקה הגנה על רעיון, כי אם על ביטוי בלבד. עוד קבע בית המשפט, כי אף מהראיות עולה תמונה לפיה הפרסומת נוצרה בצורה בלתי תלויה ולא קשורה לפרסומת של התובע. כך למשל, בית המשפט הסביר כי נוכח סרטון הפרסומת של מכונית מאזדה, סרטון אשר הופק בחו"ל ולא היתה לגביו מחלוקת כי אינו כולל העתקה כלשהי של הפרסומת של התובע, לא היה אלא מתבקש כי התמונה תכלול רקע של ים; כי השימוש במילה "עוצמה" נהוג ושגור בתחום הרכבים וכי הוספת המילה "זרימה" נוכח הנסיבות אינה אלא מתבקשת.
פסק דין זה מדגים, לטעמי, את ההבדל בין זכות יוצרים הכוללת זכות למנוע מאחרים ליצור יצירות תלויות (העתק ויצירה נגזרת) לבין זכויות אחרות, כגון פטנט, מדגם וסימן מסחר, המעניק מונופול לבעליו גם ללא קשר למקור היצירה המפרת. כך למשל, לו היה מדובר בפטנט, השאלה הראייתית בדבר מקור הפרסומת של מאזדה, היתה שאלה מיותרת, שאין לה כל נפקות משפטית. בזכות מסוג שכזה, בית המשפט לא היה יכול להימנע, כפי שעשה כאן, מהכרעה בדבר השאלה הבסיסית והראשונית – האם כלל יש זכות ביצירה ומה היקפה, שהרי, ללא זכות, ברי כי לא יכולה להיות כל הפרה.
בעניין זה, בית המשפט מיאן לענות על השאלה הבסיסית והמקדמית, אף כי נראה כי לו היה נדרש לסוגיה, היתה תשובתו בשלילה, לפחות בכל הקשור לסלוגן "העוצמה שבזרימה". בית המשפט ציין כי אין בצירוף זה של מילים לכשעצמו מידת יצירתיות מוגברת שתצדיק הענקת זכות יוצרים בגינו (להבדיל מ: "אין סוסים שמדברים עברית", ת.א 59229/96 אקו"ם בע"מ נ' פלד (לא פורסם, 2.9.1998); "הופה-הולה-הולה-הופה" (ת.א 2378/98 אקו"ם בע"מ נ' ראובני פרידן בע"מ (לא פורסם, 10.7.1998); "הסיידר לא נופל רחוק מהעץ" (ת.א 1010/88 נשר נ' רחמים (לא פורסם)); ובדומה ל: "טיפול בכאב בראש … ובראשונה" (ע"א 1519/07 אמנון מוסק נ' גלסקו סמיתקליין (ישראל) בע"מ (לא פורסם, 21.9.2008))
עוד ניתן להבחין כי הסלוגן עצמו שבו נעזרו לא היה אלא צירוף מילים בודד מתוך שורה שלמה בה השתמש התובע. השאלה אם לתובע זכות בצירוף "העוצמה שבזרימה" שונה מהשאלה האם יש לו זכות בצירוף "קמפיין דינמי – צייר לי עוצמה בזרימה". כך, בעוד שנדמה שבמשפט השלם יש זכות לכשעצמה, באשר יש בה דבר מה נוסף מעבר לצירוף סתמי ורגיל של מילים יומיומיות, נדמה לי שאין כל זכות בצירוף הקצר "העוצמה שבזרימה". הזכות במשפט הארוך – אולי קיימת, אך היא אינה מופרת כל עוד שעיקרה אינו מועתק. עיקרה, נדמה לי, לא יכול להיות להיות "העוצמה שבזרימה".
הדבר מזכיר את אשר קורה לא אחת בעת רישום סימני מסחר – מי שמבקש לקבל הגנה על סימן מסחר הכולל צירוף של מרכיבים, יידרש ליתן הודעת הסתלקות (disclaimer) המצהיר כי אין לו זכות במרכיבים אלא כשהם בצירוף המדובר. כך, אם היה התובע פונה לרישום סימן מסחר בגין "צייר לי עוצמה בזרימה", לא מן הנמנע כי היה נדרש להצהיר כי אינו מבקש זכות עבור המילים "צייר", "לי", "עוצמה" "בזרימה" וצירופים שלהם השונים מהסימן עצמו.
הענקת זכות מצומצמת יותר – בין אם מדובר בזכות יוצרים ובין אם מדובר בסימן מסחר – קלה יותר, באשר היא מעניקה מונופול מצומצם יותר לבעל הזכות, ונוכח סימן או ביטוי מצומצם (היינו, הכולל הרבה מרכיבים) הקשר בינה ובין היוצר/המבקש ברור יותר.
4

פסיקה: אין זכות יוצרים במודעות באתר חוגל

(ת"א 1379/06 (ת"א) חוגל בע"מ נ' רביב (2.3.2010))

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו התייחס בפסק דין מקיף לשאלה אם קיימת זכות יוצרים במודעה באתרי מודעות. בעלי אתר חוגל ומספר מפרסמים באתר תבעו את את חוג בגין הפרת זכויות יוצרים. נטען כי אתר חוג מפרסם ללא רשות מודעות שהופיעו באתר חוגל.
בית המשפט שאל תחילה האם כלל יש זכות יוצרים במודעות שלכאורה הועתקו, והשיב על כך בשלילה.
איני רואה כל יצירתיות או מקוריות במודעת פרסום גרידא המופיעות בלוחות פרסום כרגיל. עסקינן במידע טכני, "יבש", הכולל פרטים ועובדות שאין בהם כל יצירתיות או חידוש, או שהם תולדה של השקעה או פרי עמל הראויים להגנה. לא ראיתי הצדק למתן הגנה של זכות יוצרים למודעה למכירת נכס או כלי רכב או חיפוש עובד בתחום מסוים. בכל אלה, אין ולו אותו מינימום של יצירתיות, גם לפי הגישה המקלה שנקבעה בפס"ד אינטרלגו, הנדרשת על מנת שתזכה להגנת זכויות יוצרים. לא ניתן לשלול אפשרות לפיה במקרים מסוימים, יכלל במודעת פרסום מידע, תוכן או שהיא תעוצב באופן מקורי, חדשני פרי עמל והשקעה שיהיה בו יסוד של מקוריות. ככל שיהיה כאלה, יהיה מקום לשקול האם אין מקום להגן על זכויות הבעלים.
מכאן, המסקנה שאין למפרסם כל זכויות בתוכן המודעה במובן שניתן למנוע מלוחות מודעות ואתרי חיפוש, לפרסם את המודעה, גם ללא אישורו.
בית המשפט הוסיף וקבע כי אף במודעות הפרטניות שנטען כי הועתקו אין את אותה "יצירתיות" הנדרשת לשם ההכרה בהן כי יצירות ספרותיות המוגנות בזכות יוצרים. עוד קבע בית המשפט כי ככל שקיימת זכות יוצרים, היא נתונה למפרסמים עצמם ולא לאתר שבו המודעות התפרסמו.
אף הטענה כי קיימת זכות בלקט המודעות לא שכנעה את בית המשפט.
לענייננו, לא ראיתי בליקוט המידע של המפרסמים השונים, מיון הפעילויות לפי קטגוריות, כמות שנעשה על ידי התובעת, ככולל פעולות שיש בהן את אותה יצירתיות וחדשנות הנדרשת על מנת שאלה תוכרנה כ"יצירה ספרותית". לצורך הפעולות האמורות, לא נדרשת לכאורה התובעת למאמץ ניכר, מיוחד, ובוודאי שאין בו כל חידוש ויצירתיות כנדרש ומכל מקום לא הוכח מאמץ כאמור. (ראה המר' (ת"א) 6898/97 חברת אינדקס פרסומים בע"מ נ' בידור ואירוע חברה לפרסום (1996) בע"מ [פורסם בנבו] (1997).
בית המשפט הוסיף וקבע כי אף לא די בהשקעה ניכרת באיסוף וקטלוג המודעות, כפי שנטען ולא הוכח, בכדי להראות יצירתיות בלקט, כפי שההלכה הפסוקה דורשת.
בית המשפט התייחס למספר סוגיות נוספות הנוגעות לדמיון בין האתרים עצמם ושמותיהם. נקבע כי ככל שיש דמיון בין שני האתרים אין אלא מדובר בדמיון הנובע מפונקציונאליות זהה, ולא מהעתקת העיצוב של אתר חוגל.
עוד קיבל בית המשפט את עמדת הנתבעים כי אתר חוג לא פרסם מודעות ללא הסכמת מפרסמים. הנתבעים הסבירו כי הם אוספים את המודעות המתפרסמות באתר המתחרה לשם יצירת קשר עם המפרסמים, ושומרים אותן בשרת פנימי (back office). אף שניתן היה לגשת לשרת באמצעות לינק רגיל, וזאת בשל פריצת אבטחה, התקבלה עמדתם של הנתבעים לפיה הם לא פרסמו את המודעות.
0

פסיקה: הפרת זכויות יוצרים על ידי אולם שמחות ובעליו

בית משפט השלום בקרית גת פסק בעניין ת"א (שלום ק"ג) 1132/03 אקו"ם בע"מ נ' בניסטל בע"מ (18.2.2010) כי אולם האירועים ובעליו אחראים להפרות זכויות יוצרים שבוצעו במקום בשני מועדים שונים.

התביעה התמקדה בשני אירועים שהתקיימו באולם השמחות "ארמונות בניסטל", ובהם נכח נציג של אקו"ם. במהלך האירועים הושמעו לפחות עשר יצירות מוגנות בזכויות יוצרים, ובגין כך הוגשה תביעה זו. בית המשפט התייחס לשאלת אחריותם של בעל האולם ושל בעליו וקבע כי די בהרשאה לאחר לבצע את היצירה בכדי להוות הפרה. אותה הרשאה, נקבע, אינה חייבת להיות הרשאה מפורשת, ואף די בכך שהנתבעים יכלו היו למנוע את הביצוע, אך לא עשו כן.
סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים 1911, החוק הישן אשר חל על ההפרות שנעשו בשנת 2002, קובע:

כמו כן רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית או למקום שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים, חוץ אם לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגתה משום הפרת זכות יוצרים.

אחת מטענות ההגנה היתה הטענה כי בעל האולם השכיר את הנכס בשכירות משנה לאחר. אף שטענה זו נדחתה מבחינה עובדתית, קבע בית המשפט שלא היה די בה כדי להועיל לנתבעים:

[…] הכלל הפסיקתי שנקבע זה מכבר וזכה לאישור ועיגון נוסף לאחרונה במסגרת רע"א 2991/81 אקו"ם נ' קפוצ'ין עסקי מזון בע"מ ואשר לפיו, השמעת מוסיקה במקומות ציבוריים – דוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ו"אירועים ציבוריים" גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ל"תועלתו הפרטית", כך שבעל אולם שמחות המתיר להשמיע יצירות מוגנות בנכס שבבעלותו בלא הסכמת בעלי הזכות, נחשב כמפר הזכות, שכן
ההרשאה ניתנה לצורך הפקת רווח לבעל האולם מן האירוע שהתקיים באולם השמחות שלו. (ראה בין היתר גם, ע"א (ת"א) 1987/97 אקו"ם נ' אולמי חאן הדקל בע"מ).

בית המשפט קבע כי שני הנתבעים הפיקו תועלת מעצם השמעת היצירות, ומשום כך נמצא כי שניהם הפרו את הזכות.

בית המשפט קיבל את התביעה אך קבע כי אין מדובר בעשר הפרות, כי אם מספר נמוך יותר שלא ננקב. בית המשפט הסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בעניין רע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב חדד שם אושרה בעקיפין הקביעה כי השמעתן של מספר יצירות ברצף לאורך אירוע אחד מהווה מסכת אחת של עובדות שהיא בבחינת הפרה אחת של זכות יוצרים.
בית המשפט קבע כי כיוון שמדובר בשני אירועים שונים, ישנן לפחות שתי הפרות, ופסק פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 60,000 ש"ח. יצויין כי מכוח החוק הישן ניתן לפסוק בין 10,000 ש"ח לבין 20,000 ש"ח פיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל הפרת זכות יוצרים. כלומר, לאור פסיקת הפיצויים ניתן להסיק כי בית המשפט סבר שהיו לפחות שלוש הפרות ולא יותר משש הפרות.
בין שיקוליו בקביעת הפיצויים התייחס בית המשפט לכך שבעליו של האולם נתבע כבר בעבר בגין הפרת זכות יוצרים בצורה דומה, תביעה שהסתיימה בפשרה.

4

פסיקה: בעלות ביצירות צילום מוזמנות

ת"א (שלום ת"א) 26918-06 פרג נ' בורוכוב (מיום 8.2.2010)

התובע, בעל סטודיו לצילום, העסיק את שני הנתבעים במשך כשנה. במהלך התקופה הם צילמו עבור לקוחותיו של התובע צילומי סטילס וצילומי וידאו. כאשר פתח אחד הנתבעים סטודיו משלו, עשו השניים שימוש בצילומים והציגו אותם כשלהם. בשל כך הגיש התובע את התובענה בטענה של הפרת זכויותיו בצילומים מכוח חוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007.

בית המשפט ניתח את מצב הזכויות בצילומים וקבע כי זכות היוצרים בהם אינה נתונה לתובע, ואף לא לנתבע, אלא למזמיני האירועים. סעיף 35 לחוק, שכותרתו "יצירה מוזמנת" קובע:

(א) ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע.
(ב) ביצירה שהיא דיוקן או צילום של אירוע משפחתי או של אירוע פרטי אחר, שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה הוא המזמין, אלא אם כן הוסכם אחרת.

בית המשפט הסיק כי הבעלות ביצירות, צילומי זוגות של מתחתנים צעירים, הוא הזוגות עצמם, בהעדר הוכחה לקיומו של הסכם אחר.

באשר לטענה בדבר הפרתה של הזכות המוסרית, קבע בית המשפט כי היא אינה זכותו של התובע, כי אם של הנתבעים אשר צילמו, הלכה למעשה, את האירועים. בעניין זה בית המשפט הפנה לסעיף 4א' לפקודת זכות יוצרים. הפנייה לפקודה אינו מוסבר בפסק הדין, אך הוא נובע מכך שהצילומים נעשו בשנת 2005, בטרם חוקק החוק החדש, וממילא האחרון טרם היה בתוקף.

ראוי לציין כי גם לאורו של החוק החדש התוצאה היתה זהה. סעיף 45 לחוק קובע:

(א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה.
(ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר.

הזכות המוסרית הצמודה לזכות היוצרים היא זכות אישית, שלהבדיל מזכות היוצרים אינה ניתנת להעברה. היוצר הוא בעל הזכות המוסרית אף אם זכות היוצרים עצמה הומחתה לאחר.

1

פשרה: 1.3 מיליון דולר פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים במשחק מחשב

תושב אוסטרליה העלה לאינטרנט משחק חדש בסדרת סופר מריו לקונסולית Wii של נינטנדו, יישלם לחברה פיצויים בסך 1.3 מיליון דולר אמריקאי (1.5 מיליון דולר אוסטרלי). סכום הפיצויים נקבע במסגרת הסכם פשרה בין הצדדים.

מעניין לציין שהעותק המפר הועלה לאינטרנט בטרם המשחק הושק בצורה רשמית. כלומר, לכאורה בוצעה הפרה של זכות פרסום ראשון של בעל הזכויות, ולא רק זכות העמדה לרשות הציבור/העתקה. שתי זכויות נפרדות אלו כלולות יחדיו באגד הזכויות שמעניקה זכות היוצרים.
פורסם בכלכליסט.