הפרת סימן מסחר ארכיון

2

שימוש אמת בשם – הגנה שלא קיימת בפני סימן מסחר מוכר היטב?

תמונה של רונית רפאל

רונית רפאל המפורסמת. משלימה הכנסה מביתה בראשון לציון?
(חברת רונית רפאל, מתוך ויקיפדיה)

"שתי נשים מכוּנות באותו שם פרטי ושם משפחה, ועוסקות באותו תחום עיסוק. האחת בונה מוניטין נרחב לשׁמה, המבוסס על עסקיה המצליחים, ואף משתמשת בו כמוּתג מסחרי מוּכּר, האחרת מבקשת אף היא לעשות שימוש בשם זה כמייצג את עסקיה, באופן, שלטענת הראשונה נהנה משימוש שלא כדין במוּתג אותו בנתה. מכאן התביעה שלפני.", כך נפתח פסק דינו של השופט גינת בעניינן של רונית רפאל המוכרת ורונית רפאל הפחות מוכרת.

התובעת, ששמה כיום הינו רונית רפאל לייטרסדורף פועלת מזה כ-25 שנה בתחום הקוסמטיקה והיופי, היא רשמה מגוון רחב של סימני מסחר עבור טובין ושירותים שונים הנוגעים לעניין אשר כולם, בין אם מעוצבים ובין אם לאו, נושאים גם את שמה שלה. הנתבעת, לעומת זאת, פעלה החל משנת 2008 בתחום הקוסמטיקה. בתחילה, כאשר גם פעלה מתוך מספרת "נירו", היא עשתה שימוש בשמה לאחר הנישואין "רונית רפאל אלטמן". עם גירושיה, כאשר שבה לשמה המקורי, עזבה היא את המספרה של נירו, והחלה לפעול מתוך חדר בדירת מגוריה, תחת השם החדש "pure beauty בהנהלת רונית רפאל".

לקריאת המשך המאמר »

0

ביצי חופש: סימן שחופשי לשימוש הציבור

בילבולי ביצים?
(cc by-nc-nd su-lin)

האם הסימן "ביצי חופש" היה כשיר להירשם כסימן מאשר – זו השאלה אליה נדרש בית המשפט המחוזי בתל אביב.

התובעת, עמותה הפועלת לרווחת חיות המשק בישראל, הגישה לרשות הפטנטים בקשה לרישום סימן מאשר בגין הסימן המילולי "ביצי חופש", וזו אושרה ונרשמה. במהלך השנים, העמותה נתנה רשות לאחרים, ולנתבעת בתוכם, לעשות שימוש בסימן ביחס לביצים של תרנגולות שגודלו כ"תרנגולות חופשיות". בין הנתבעת לעמותה התגלעו חילוקי דעות, וההסכם ביניהם בוטל. עם זאת, במשך כשמונה שנים, המשיכה הנתבעת למכור ביצים תוך שימוש בצמד המילים "ביצי חופש". נוכח מעשים אלו, הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי ובה נתבקשו הן צו מניעה והן פיצויים בגין ההפרה. בית המשפט המחוזי בחן את הסוגיה ודחה את התביעה, תוך שהוא קובע כי לא היה מקום לרשום את הסימן "ביצי חופש" כסימן מאשר.

סימן מאשר מהו?

סימן מאשר מוגדר בפקודה כ"סימן המיועד לשמש בידי אדם, שאינו מנהל עסק, לאישור מקורם של טובין פלונים שיש לו ענין בהם, מרכיביהם, דרכי ייצורם, איכותם או תכונה אחרת מתכונותיהם, או לאישור טיבו, איכותו או סוגו של שירות פלוני שיש לו ענין בו". כלומר, בניגוד לסימן מסחר שבו משתמש בעל הסימן עצמו, ושמטרתו לאפשר לציבור לזהות את מקור הטובין ולהבחין בינם לבין מקורות אחרים, הסימן המאשר אינו מאפשר לציבור לזהות את המקור כלל. הסימן המאשר עשוי וצפוי לסמן טובין ממקורות שונים ואף של מתחרים ישירים. אלא, שסימן מאשר נועד למטרה אחרת: לסמן לצרכן כי הטובין המסומנים בו הם בעלי טיב, איכות או תכונות מסוימות. כיוון שכך, פקודת סימני מסחר דורשת כי סימן מאשר יירשם אך במצב שביכולתו של בעל הסימן "לקיים את התכונות שאותו סימן מיועד לסמנן". כלומר, שיש למבקש הרישום יכולת שליטה על השימוש שיעשה בסימן, באופן שהתכונות שהסימן בא להבטיח יתקיימו בפועל.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: Design Center – סימן גנרי ללא אופי מבחין

ONE Design Center

האם הסימן Design Center ראוי להגנת סימני המסחר? בית המשפט המחוזי בחן את הסימן שלא נרשם וקבע כי עניין לנו בסימן גנרי הנעדר אופי מבחין, שאינו עומד בקריטריונים המקנים לו הגנה כסימן מסחר מוכר היטב שאינו רשום.

לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה הוגשה תביעה על ידי הבעלים והמפעילה של מרכז הקניות "Design Center", הנמצא בבני ברק, כנגד הבעלים והמפעילות של מרכז לעיצוב חדש שהוקם בראשון לציון המכונה "ONE Design Center". חרף העובדה שהסימן "Design Center" מעולם לא נרשם, התובעות טענו כי מדובר בסימן מסחר מוכר היטב שזכאי להגנת פקודת סימני מסחר אף בהעדר רישום.

התובעות טענו כי פרסום רחב היקף, בסך כולל של 55 מיליון ש"ח, וכן השימוש שהן עושות בסימן המסחר מזה כעשר שנים, עשו את הסימן למוכר היטב. בית המשפט ביקש תחילה לסווג את סימן המסחר לאחת מארבע הקטגוריות המוכרות: שמות גנרים, שמות תיאוריים, שמות מרמזים ושמות שרירותיים. לעניין זה, בית המשפט הבהיר כי המונח Design Center מורכב ממילים כלליות, ואף צירופם אינו מתאר דבר המיוחד לשירותים שמציעות התובעות:

"ישאל השואל: "איזה מרכז"?  ועל כך נשיב לו: "מרכז עיצוב". מה מיוחד למרכז של התובעות אין לדעת. מרכז עיצוב מתאר את סוג המרכז ותחום עיסוקו, הא ותו לא."

Design Center

לקריאת המשך המאמר »

0

רשות המסים מפרסמת: גידול במספר התפיסות

רשות המסים פרסמה אתמול (9.07.2012) גרף המראה את מספר התפיסות ביבוא של הפרות קניין רוחני בשנים 1998 ועד 2011. כפי שניתן להתרשם נראה שישנה מגמת עלייה ברורה במספר התפיסות וגידול חד עוד יותר של עשרות אחוזים בשנתיים האחרונות.

 

מקור: אתר רשות המסים

0

פסיקה: אין חשש להטעיה במקרה של זיוף זול

(cc by-nc Houston Marsh)

האם  חיקוי זול וברור מהווה עוולה של גניבת עין? בית המשפט העליון העלה שאלה זו בהחלטה תקדמית, והשיב תשובה מפתיעה – לא.

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

עוולה זו, קובעת ההלכה הפסוקה, דורשת הוכחתם של שני רכיבים: הראשון, כי העוסק רכש מוניטין בנכס או בשירות אותו הוא מציע, והשני – חשש מפני הטעיית הציבור שיסבור בטעות כי הנכס או השירות של הנתבע, שייך לתובע. אף שאחד הרכיבים מדבר בחשש מפני הטעיית הצרכנים, דיני גניבת העין לא נועדו להגן על הציבור, כי אם על קניינו של העוסק – המוניטין שצבר.

לקריאת המשך המאמר »

0

לואי ויטון וניצול לרעה של זכויות קניין רוחני

בית האופנה המפורסם לואי ויטון שלח מכתב התראה כנגד אוניברסיטת פן בטענה להפרה של זכויותיו במספר סימני מסחר ולדילול המוניטין שלו בסימנים. במוקד הפניה, פלייר שהפיץ בית הספר למשפטים של האוניברסיטה ובו אדפטציה לתבנית המפורסמת של לואי ויטון. האדפטציה, אותה אני מביא כאן, כוללת סימנים הקשורים בקניין רוחני – TM ו-(C) במקום חלק מהסימנים בהם בית האופנה משתמש. הפלייר, למרבה האירוניה, עוסק ב-Fashion Law, ומתמקד בסימני מסחר בעולם האופנה כמו גם בבחינת הצעת חוק חדשה (Innovative Design Protection and Piracy Prevention Act).

על פניו, נראה כי הדרישה של בית האופנה אינה במקומה. נראה כי אין מדובר בשימוש מסחרי בסימן מסחר, ומשכך, ישנן לאוניברסיטה הגנות טובות. יתרה מכך, אני בספק אם ישנו חשש להטעייה כלשהי. נראה לי שברור לכל צרכן סביר, ובמיוחד לאור נושא הכנס, שמדובר בפארודיה המבוססת על אייקון מפורסם השולט בתחום האופנה ביד רמה, ולא בנתינת חסות כלשהי של בית אופנה זה.

אוניברסיטת פן, אם אתם תוהים, לא נכנעה לדרישה חסרת הבסיס הזו, והיא ממשיכה בפרסום.

(לקריאה נוספת: Law of Fashion)

 

0

פסיקה: לא די בדימיון ויזואלי בין סימנים בכדי להצדיק מתן צו מניעה זמני

סימן המסחר של יתיר

הלוגו של לביא

חברת יקב יתיר העוסקת בשיווק יינות הינה הבעלים הרשום של סימן מסחר מספר 197786 בגין דמות ראשו של אריה. לאחר שהסתבר לחברה כי יקב לביא החל לשווק בקבוקי ליקר ועליהם סימן של ראש אריה, הגישה הראשונה תביעה בגין הפרת סימן מסחר, גניבת עין וגזל מוניטין וכן עתרה למתן צו מניעה זמני עד סיום ההליך. בית המשפט דחה את הבקשה וחייב אותה בהוצאות.

השיקולים במתן צו מניעה זמני

בית המשפט הזכיר כי במעמד בקשה לסעד זמני יש לבחון את קיומה של זכות לכאורית של המבקש בתביעתו ואת מידת נחיצותו של הצו לשם שמירת המצב הקיים. כן יש לבחון את מאזן הנוחות בין הצדדים ולבחון מהו הנזק שייגרם לכל אחד מן הצדדים. עוד יש לבחון האם נזקו של המבקש-תובע ניתן לריפוי על ידי פיצוי ממוני או שמא בפיצוי מעין זה לא יהיה די. לבסוף, יש אף לשקול שיקולים מדיני היושר, דוגמת שיהוי וניקיון כפיים.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: הפרת סימן מסחר בתפר ה-W של ג'ינס Wrangler

(cc by-sa Hendrike)

משך שנים עושה חברת Wrangler שימוש בתפר בצורת W על גבי ג'ינסים שהיא מוכרת. החל משנות ה-90, גם הנתבעים – חברת קרוקר ובעליה, עשו שימוש בתפרים דומים. התפרים, אשר כולם דומים לאות W נתפרים על גבי ג'ינסים ומסמנים כך את המוצרים.

משמאל: סימן המסחר של Wrangler
מימין: סימן המסחר של הנתבעים
נקבע: דומה עד כדי להטעות.

אף שהנתבעים רשמו בעצמם סימני מסחר על התפרים בהם הם עשו שימוש, בית המשפט מצא כי במעשיהם יש משום הפרת סימן המסחר המוכר היטב של התובעת. לאור השקעת הכספים הרבים של התובעת בפרסום ואף נוכח ממצאי סקר לקוחות שלא נסתר, קבע בית המשפט כי לתובעת יש מוניטין בתפר ה-W. משכך, ולאור הדימיון בין התפרים, קבע כי הנתבעים הפרו את סימן המסחר ואף עיוולו בגניבת עין.
לאור מעורבותו האישית של הנתבע 3 – מנהל ובעל המניות של קרוקר, לרבות בעיצוב סימני המסחר המפרים, נקבע כי יש להטיל עליו אחריות אישית. לקריאת המשך המאמר »

2

השם "סופר באבא" אינו ראוי להגנת סימן מסחר

סופר באבא – סימן בר הגנה?
(מתוך אתר סופר באבא)

האם הסימן "סופר באבא" ראוי להגנתו של סימן מסחר? שאלה זו הוצבה לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ועליה הוא השיב – לאו.

מי בעל המוניטין במותג – בעל המקרקעין או מפעיל העסק?
במסגרת ההליך דנן ניטש ויכוח בין בעל מקרקעין ובין מי שהפעיל מכולת במקום באשר לשאלה למי הזכויות להמשיך ולעשות שימוש במותג. המדובר ב"סופר באבא", מכולת הנמצאת ברח' ישעיהו בצפון הישן של תל-אביב.
בקשה לסעד זמני נדחתה לאחר שנקבע כי לא די בקיומו של סימן מסחר רשום בכדי לעמוד בנטל הלכאורי הדרוש לשם קבלתו של סעד בטרם הכרעה. בית המשפט שם הטיל ספק כי המוניטין שייך לתובעת ולא לנתבעים, אשר הפעילו את המכולת בפועל ובמשך שנים.
כעת, נדונה התביעה גופא, ובית המשפט קבע סופית: אף שהוכח דבר קיומו של מוניטין ב"סופר באבא", לא הוכח כי מוניטין זה מיוחס דווקא לתובעת ולא לנתבעים. לעניין זה ציין בית המשפט:

"אין מחלוקת כי התובעת היא הבעלים של הנכס ברח' ישעיהו 1 בתל אביב, ואף אין מחלוקת כי בשנים האחרונות הופעל שם מרכול אשר כונה "סופר באבא". אלא שבכך אין די כדי ליצור זיקה בין התובעת לבין השם המסחרי. על מנת ליצור זיקה כזו, על התובעת להראות כי עשתה שימוש בשם המסחרי, או למצער, מינתה מישהו לעשות שימוש בשם המסחרי עבורה. זאת לא עשתה התובעת. נהפוך הוא: לפחות במהלך עשר השנים שקדמו להגשת התביעה, התובעת לא עשתה שימוש כלשהו בשם המסחרי, לא בעצמה ולא באמצעות מי מטעמה; הזיקה היחידה בין התובעת לבין הנכס הייתה זיקה פסיבית, דהיינו: זיקה של מי שמשכיר נכס מקרקעין בלבד."

האם הסימן "סופר באבא" ראוי להגנה?
בית המשפט אף התייחס לשאלה האם השם "סופר באבא" הוא מסוג השמות הזכאים להגנה, ואם כן, באיזה היקף. לעניין זה הזכיר בית המשפט כי סימני המסחר נחלקים לארבעה סוגים: שמות גנריים בהם יש שימוש רגיל במסחר בענף הרלוונטי, שמות תיאוריים אשר מתארים תכונות או רכיבים הרלוונטיים למסחר, שמות מרמזים אשר אינם מתארים את הטובין מפורשות, אלא דורשים מחשבה מצד הצרכן בכדי לקשר בינו לבין הטובין ושמות שרירותיים. סוגים אלו זוכים להיקף הגנה הנע במדרג – החל מהעדר הגנה לסימנים גנריים ועד הגנה מלאה לשמות שרירותיים.
לעניין זה, בית המשפט קבע, כי הביטוי "באבא" אינו שרירותי, אלא בעל "ניחוח אוניברסלי". נוכח המשמעויות הרבות למילה "באבא" בין בעברית ("באבא סאלי", מילת חיבה בסלאנג), בערבית ובשפות סלאביות, נקבע כי:

"המילה "באבא" אינה שרירותית, אלא (בדומה ל"תירוש", "שמש", "אמא", "אבא", "סבא", "סבתא", "מאמא", "פפה" ועוד) היא מילה שורשית-אוניברסלית. לתובעת לא יכולה להיות בעלות בה"

לעניין זה נסמך בית המשפט על פסק הדין בעניין שמש, שם קבע בית המשפט (מפי כב' השופט גרוניס כדן יחיד) כי למילה "שמש" יש משמעויות שונות המקושרות אליה, מעבר למשמעויות המילוניות. משמעויות אוניברסליות אלו, נקבע, עשויות להשפיע על היקף ההגנה לה יזכה סימן המסחר.

בסופו של יום, בית המשפט קבע כי אין זכות לתובעת על סימן המסחר נוכח שני נימוקים אלו. ברם, לא נקבע צו להוצאות וזאת "בשל העובדה שהתובעת הביאה עניין לגיטימי לבירור, ולאור זאת שכבר חויבה בהוצאות של מעל 50,000 ₪ בהליכי הביניים".

הערה

על אף שבית המשפט מציין כי אף שמות שאינם ברגיל ראויים להגנה עשויים לרכוש אופי מבחין המצדיק כי יחסו בצלו של סימן מסחר רשום, ולמרות שנקבע כי ישנו מוניטין בסימן, בית המשפט אינו מתייחס לשאלה האם היתה ניתנת הגנה או לאו במידה והציבור היה מקשר את הסימן עם התובעת (היינו, המוניטין היה של התובעת). בעניין זה, נדמה לי כי לא יכול להיות ספק שלו הסימן היה של בעל המוניטין, הרי שהוא היה זוכה להגנה, אף שהדבר לא נכתב מפורשות.
בימים אלו בהם הנתבעים מפתחים את המרכול האחד שלהם לרשת מרכולים, נדמה שסוגיה זו דורשת הבהרה עבורם, שמא ישקיעו מכספם וממרצם בכדי לקדם עסק שלא יזכה להגנה ממתחרים, בדומה למקרה העצוב של שווארמה שמש המפורסמת.

(ת"א 2817/07 חברת מעדני הצפון בע"מ נ' אלה (מיום 5.09.2011))

0

פסיקה: 50,000 ש"ח פיצויים בגין מכירת מותגים מזוייפים של טומי הילפיגר

טומי הילפיגר. (מתוך: ויקיפדיה)

מה דינו של בעל חנות המוכר סחורה המפרה את סימני מסחרו של אחר? לשאלה זו נדרש בית המשפט המחוזי בנצרת בעניין שהוכרע אך לאחרונה.
בחנות "כוכב הצפון" בכפר דבורייה נתפסו עשרות רבות של פרטי ביגוד אשר סומנו באמצעות סימני המסחר הרשומים של טומי הילפיגר. נוכח תפיסה זו, הוגשה תביעה אזרחית נגד בעל החנות, ובמסגרתה נטען כי במעשיו יש משום הפרת סימן מסחר, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט.
לאחר שהנתבע לא הכחיש כי מדובר בפריטים מזוייפים, אלא אך טען כי רכש אותם בתום לב, נקבע כי מדובר בהפרה של סימני מסחר רשומים. אף לעניין תום ליבו של הנתבע, בית המשפט מיאן לקבל את גרסתו וקבע, מעבר לנדרש, כי לא ניתן לקבל את טענותיו כאילו הוא "לא מכיר טומי ולא מכיר אף מותג". נוכח קביעה זו ולאור חוסר תום לבו של הנתבע, בית המשפט לא נדרש לקבוע אם מפר תם לב יזכה להגנה. לעניין זה, ציין בית המשפט:

"דא עקא, גם אם נבחר לילך בדרך זו ולאמץ את הגישה התומכת בבחינת תום-לבו של הנתבע, לא יהיה בכך כדי לסייע לו בנסיבות כאן, מהן עולה כי ידע גם ידע שמדובר בפריטים מזויפים, מודעותו זו שוללת קיומו של תום-לב"

באשר לעוולת גניבת העין, בית המשפט חזר על ההלכה לפיה עוולה זו דורשת שני רכיבים נפרדים: הראשון, קיומו של מוניטין; והשני, קיומה של סכנת הטעיה. בית המשפט קבע, כי התובעים לא עמדו בנטל השכנוע להוכיח קיומו של מוניטין כדבעי. כיוון שכך, עוולת גניבת העין לא הוכחה.
דווקא המקרה הזה מראה עד כמה חשוב רישומו של סימן מסחר. לו לא היו נרשמים סימני מסחר, ולאור קביעה זו, לא ניתן היה להיפרע מהמעוול. אף מותג בינלאומי כגון "טומי הילפיגר" אינו עובר בנקל את הקף הראייתי הדרוש לשם הוכחת מוניטין. עם זאת, אין לי אלא להניח, שנוכח הטיעונים ולאור קיומו של סימן המסחר הרשום, נעשתה החלטה טקטית לצמצם את גדרי המחלוקת וההוכחות ולא להשקיע משאבים רבים בטענת בדבר גניבת העין.
בסופו של יום, בית המשפט מצא כי סימני המסחר של טומי הילפיגר הופרו, ופסק לחובת הנתבע 50,000 ש"ח, וכן 10,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין.

(ת"א (מחוזי נצרת) 26614-07-10 TOMMY HILFIGER LICENSING, LLC נ' שהדי (מיום 5.07.11))

0

פסיקה: Cargo מונח תיאורי למכנסי דגמ"ח

בית המשפט המחוזי דן בתביעה שהגישה חברת ניו ג'ינס בע"מ והבעלים שלה בגין הפרת סימן המסחר הרשום שלהם. X Kulcha Cargophoto © 2011 Cowgirlonline | more info (via: Wylio)

סימן מסחר 172937 הינו סימן מעוצב ובו מופיעה המילה Cargo כך שהאות C מוגדלת ושאר האותיות מצויות בתוכה. סימן מסחר 172939, מנגד, הינו סימן בלתי מעוצב של המילה cargo. סימני המסחר נרשמו תחת סוג 25 למוצרי הלבשה, הנעלה, וכיסוי ראש.
התביעה עסקה בשימוש שעושות הנתבעות, חברת רנואר, גולף ואס אדום, במונח קרגו ביחס למוצרי הלבשה שלהם. הנתבעות סימנו מכנסי דגמ"ח כמכנסי קרגו, והדבר בא לידי ביטוי בתוויות שונות. כלומר, באופן שיכול להתפרש כמפר את הסימן הלא מעוצב, אך בצורה שונה מהותית מהסימן המוגן על ידי הסימן המעוצב. מכאן, הוגשה התביעה.
בדיון בצו מניעה זמני שנתבקש, דחה בית המשפט את הבקשה, נוכח שהוא סבר כי סיכויי התביעה אינם טובים (ובקשת רשות ערעור על כך נדחתה אף היא). עתה, בדיון בתיק העיקרי, קבע בית המשפט כי אין בתביעה זו כל ממש.
המונח CARGO הינו מונח תיאורי השגור בענף ההלבשה ככזה המתייחס למכנסיים המוכרים בעברית כמכנסי דגמ"ח, כלומר מכנסיים רחבים מרובי כיסים או לולאות.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי די בכך שהמונח הינו תיאורי בקרב בעלי המקצוע בכדי למנוע את הפקעתו מנחלת הכלל, וזאת במנותק מהשאלה אם ציבור הצרכנים תופס אותו כתיאורי. בהיותו סימן תיאורי, ולאחר שהתובעים כשלו מלהוכיח כי הוא רכש אופי מבחין כלשהו, הרי שלא ניתן ליתן הגנה בגין שימוש בו באופן התואם את אופיו התיאורי. כיוון שהנתבעות עשו שימוש במונח זה רק בהקשר של מכנסי דגמ"ח, בית המשפט קבע כי אין הפרה של סימן המסחר.
עוד קבע בית המשפט כי נוכח העובדה שהסימון לעולם הגיע בנוסף לסימני המסחר של הנתבעות (היינו: רנואר או גולף) ונמכר בחנויות אלו בלבד, אין כל חשש להטעיית ציבור הצרכנים באשר למקור הסחורה. כיוון שהרציונאל העומד בבסיס סימני המסחר הוא סימון המקור, ובהעדר חשש להטעייה בעניין זה, קבע בית המשפט כי אין בשימוש שנעשה משום הפרת סימן מסחר.
בית המשפט סיכם וקבע:

"בענייננו, אין חשש להטעיית הצרכנים, כאמור, והשימוש שעושות הנתבעות בסימן לצורך תיאור מכנסי קרגו מתוצרתן, הוא שימוש לגיטימי אשר אינו פוגע בתחרות ההוגנת."

נוכח האמור, נדחתה התביעה. בית המשפט פסק הוצאות לטובת הנתבעות בסכום כולל של 100,000 ש"ח.
בהערת אגב אציין כי לטעמי יש מן האירוניה בכך שדווקא גולף, שבחרה לעצמה סימן מסחר תיאורי מתחום ההלבשה, התגוננה בטענה שמדובר בסימן מתאר שלא היה צריך להינתן.

(ת"א (מחוזי מרכז) 8968-06-08 ניו ג'ינס בע"מ נ' רנואר אופנה ייצור ושיווק (1993) בע"מ (מיום 9.06.2011))

1

באליגם וגרופון: תביעה בגין שימוש בסימן "באליגם" במסגרת קישורים ממונים בגוגל

 

לאחרונה פורסם כי בעלי אתר באליגם תובעים את גרופון וגרופר בגין הפרת זכויותיהם הקניין רוחניות.
למי שאינו מכיר, מדובר בשוק חדש וצומח של "דילים יומיים". על פי ההערכות, שוק זה, אשר נוצר לפני כשנה, מוערך במחזור של כרבע מיליארד ש"ח לשנה. בין האתרים המוכרים בשוק נמצא אתר באליגם, וכן אתר גרופון, שהוא פורץ התחום בעולם, ואשר נכנס לישראל אך לאחרונה תוך רכישת אתר גרופר תמורת כ-40 מיליון ש"ח.

שימוש בסימן במסגרת הפרסומת ולא רק לשם התאמת פרסומת


על פי הפרסום, התביעה נסובה סביב השימוש של גרופון בסימן "באליגם" בפרסום שלה באמצעות Google AdWords. כלומר, הקישורים הממומנים של גוגל עושים שימוש בסימן זה.
אין זו הפעם הראשונה שהשימוש בסימן מסחר במסגרת Google AdWords מגיע לבית המשפט. בעניין ה"פ (מחוזי ת"א) 506/06 מתאים לי רשת אופנה למידות גדולות בע"מ נ' קרייזי ליין בע"מ, פ"ד תשסד(2) 702 (מיום 31.07.2006). בעניין ההוא, השימוש בסימן היה מוגבל לצורך התאמת הפרסומת. בית המשפט קבע, שלעניין זה הדבר שקול לתליית מודעות פרסומת בדרך לחנות המתחרה, ומטבע הדברים, הדבר מותר ואינו מהווה תחרות בלתי הוגנת.

במקרה הנוכחי, לעומת זאת, נדמה כי המצב שונה. על פי התמונה שהתפרסמה באתר גלובס, נראה כי השימוש שנעשה בסימן "באליגם" אינו מוגבל אך לבחירת הפרסומת (keyword לשם הצגה), אלא נעשה בו שימוש במסגרת הפרסומת עצמה.

עוד ראוי לציין, כי באליגם פעלה בצורה נכונה ורשמה מבעוד מועד סימן מסחר (סימן מספר 234506 על "באליגם"), מכאן כי די יהיה בהוכחת השימוש בסימנהּ של באליגם כדי להקים עילת תביעה. פעמים רבות, אנו עדים לעסקים שנמנעים לרשום את סימן המסחר שלהם כדין. אף שאין מדובר בעניין יקר, והוא מסתכם באלפי שקלים בודדים בלבד, עסקים רבים כושלים בהגנה על הקניין שלהם במותג אותו הם מטפחים.

עילה נוספת היא  גניבת עין. חוק עוולות מסחריות קובע גניבת עין מהי –

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

ההלכה הפסוקה קובעת לעניין זה, כי לא די יהיה בשימוש בסימן, אלא יש לבחון את ההתרשמות הכללית משלל הנסיבות כמכלול. עוד נקבע בהלכה, כי בכדי להוכיח עוולה של גניבת עין, יש צורך להוכיח מוניטין. מדובר בנתון שאינו ניתן להוכחה בנקל, ופעמים רבות בתי המשפט דוחים תביעות אך מחמת העדר קיומו של רכיב זה. דחיות אלו, יש להבהיר, נובעות מאחת משתי סיבות. הראשונה, עצם העובדה שאין מדובר בעסק בעל מוניטין. השנייה, כישלונו של העוסק לעמוד בנטל השכנוע להוכיח את המוניטין כדבעי בבית המשפט.
כלומר, מי שכשל באי רישומו של סימן מסחר, יזדקק לעבור את המחסום של המוניטין בכדי להיפרע ממי שנהנה מהמותג שהוא בנה. מחסום זה, כאמור כולל שני רכיבים, מהותי – קיומו של מוניטין, וראייתי – הוכחתו כדבעי, אשר שניהם, אינם פשוטים למעבר.

עוולה נוספת רלוונטית עשויה להיות זו של התערבות לא הוגנת, באשר על פניו נראה כי השימוש שנעשה בשם האתר "באליגם" במסגרת הפרסומת של גרופון, עשוי לפגוע ביכולת של מי שרצה להגיע לאתר באליגם, אכן להגיע לשם. לעניין זה יצויין כי בעניין מתאים לי קבע בית המשפט כי כל בר דעת מודע לכך שעניין לנו בקישורים ממומנים, וכי ניתן למצוא קישורים שאינם ממומנים מיד בהמשך. עם זאת, נדמה לי, כי החשש אותו אני מציג עדיין רלוונטי, באשר אדם מן הישוב אשר רואה קישור מעין זה – ממומן או לאו – והוא מחפש אחר אתר זה, עשוי ללחוץ על הלינק הזה, ולהיכנס לאתר המתחרה תחת כניסה לאתר של באליגם עצמה.

ובפני איזה סיכון עומד אתר גרופון? התביעה הועמדה על סך של 550,000 ש"ח. סכום זה עשוי להצטבר ממספר מקורות: חוק עוולות מסחריות קובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ש"ח בגין גניבת עין. כן, בית המשפט רשאי לקבוע פיצויים על פי הנזק בגין גניבת העין, ההתערבות הלא הוגנת והפרת סימן המסחר. בנוסף, וככל שיוכח כי גרופון התעשרו מהשימוש שהם עשו בסימן, בית המשפט עשוי לפסוק העברת סכום זה לכיסה של באליגם, במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט.

(מקור: גלובס)

0

פסיקה: יש זכות יוצרים במקלדת "קומפי"

בית המשפט המחוזי קבע – יש זכות יוצרים במקלדת קומפי. מדובר במקלדת מיוחדת המיועדת לגיל הרך, ומאפשרת לאלו לשחק במשחקי מחשב יעודיים.

בעניין שהובא לפתחו, טענה התובעת, קומפי וור בע"מ, מי שרכשה את הזכויות בסימן המסחר הרלוונטי ובמוצרי קומפי עצמם, כי הנתבעים מכרו מוצר הנחזה להיות מקלדת קומפי. ברם, במהלך הדיון על צו המניעה הזמני שנתבקש, התברר כי המוצרים הגיעו לידי הנתבעים 1-3 מהיצרנית איי סי אי, שמייצרת עבור קומפי את המקלדת. למעשה, אין כלל מדובר במוצר מזויף, כי אם במוצר מקורי שיוצר עבור התובעת, אך נמכרת על ידי היצרנית בניגוד להרשאה, לנתבע 3. לבקשתה של הייצרנית, היא צורפה כנתבעת, ברם אף לאחר חלוף זמן ניכר, התובעת לא תיקנה את כתב התביעה כך שתתגלה עילה כנגד נתבעת זו, והיא נמחקה כנגדה. עוד נמחקו בהסכמת התובעת התביעות כנגד הנתבעות 1-2 שרכשו את המקלדת מהנתבע 2 בתום לב, ללא ידיעה על פסול כלשהו ובתמורה מלאה.
אם כן, נותר רק הנתבע 3, מר יוחאי בן זקן, שהיה בעת הרלוונטית בעלים של עסק לייבוא ושיווק מוצרים בסיטונאות בשם "בומרנג מערכות". בן זקן לא היה מיוצג בהליך – ונדמה שהתוצאה נבעה בדיוק בגלל סיבה זו. בן זקן לא הגיש חומר ראיות מצדו, לא הופיע לישיבת הוכחות שנקבעה, ולא הגיש סיכומים בתיק.
בית המשפט קבע כי במקלדת יש זכות יוצרים. כידוע, זכות יוצרים מגנה על יצירה, והפסיקה הכירה במגוון רחב של יצירות כמושא להגנה. ברם, בכדי שיצירה כלשהי תזכה להגנה, עליה להיות יצירה שהושקע בה מאמץ ויש בה מן המקוריות. וכך קבע בית המשפט:
"בענייננו אין ולא יכול להיות חולק כי המצאת המקלדת כרוכה בהשקעה של עמל ומקוריות ועל כן היא מוגנת על פי חוק זכות יוצרים; ואמנם משחקים כבר הוכרו על ידי בית המשפט העליון כיצירה שהיא נושא לזכות יוצרים"
בית המשפט קבע, כי היצרנית הפרה את זכות היוצרים במקלדת בכך שפעלה מחוץ לרישיון שהוענק לה, רישיון לייצר את המקלדת אבל רק עבור התובעת עצמה. אף שבן זקן לא הפר בצורה ישירה את זכות היוצרים, בית המשפט קבע כי הוא הפר את הזכות בצורה עקיפה, באשר הוא ידע כי נאסר על היצרנית למכור את המקלדות וכי מדובר בהעתקים המפרים זכויות יוצרים.
נוכח קביעות אלו, בית המשפט נעתר לבקשת התובעת והוציא צו מניעה קבוע, צו למתן חשבונות בכדי שיהיה ניתן לשום את הרווח שלו ממעשיו וכן את הנזק שנגרם לתובעת. עוד נפסקו הוצאות לשלב זה בסך 20,000 ש"ח.
לטעמי, פסק הדין אינו מבוסס כראוי, אף שתוצאתו נראית על פניה צודקת.
ראשית, לטעמי אין כאן כלל סכסוך קניין רוחני, אלא סכסוך קנייני טהור. מהעבודות המתוארות בפסק הדין, עליהן לא הרחבתי כאן, עולה כי סכסוך בין התובעת לבין היצרנית הוא העומד בבסיס עניין זה. במסגרת הסכסוך המסחרי הזה, התובעת סירבה לשלם ליצרנית בגין ייצור המוצרים ומשכך החליטה היצרנית למכור אותם במחיר עלות בכדי להקטין נזקיה ולגבות את חובה. בעוד בית המשפט ביקש להתייחס למוצרים כמפרים זכות קניין רוחני, ניתן היה להתייחס אליהם כאל קניין התובעת אשר נגזל שלא כדין.
אך הנקודה העיקרית היא דווקא זו – נקודת המוצא היא כי רק יצירה הינה מושא להגנת זכות יוצרים. עם זאת, בציטוט שהבאתי לעיל, בית המשפט, בכל הכבוד, טועה ומתייחס דווקא ל"המצאה". כידוע, המצאה אינה זוכה בהגנה על ידי זכות יוצרים, אלא דווקא להגנה באמצעות פטנט.
יאמר הקורא – עניין לנו בטעות סופר קלה (שאגב, ניתן לתקנה) ולא בעניין מהותי, אך לטעמי לא כך הוא. בית המשפט כלל לא מגדיר מהי אותה יצירה שהופרה.
האם מדובר בצורתה החיצונית של המקלדת? אם כן, הרי שעניין לנו במדגם, שאינו יכול להיות מוגן על ידי זכות יוצרים;
האם מדובר בשם המוצר או בלוגו? אם כן, שהרי יכול להיות שדווקא סימן המסחר היתה הזכות העדיפה בה הדיון היה צריך להתמקד;
או שמא מדובר בתוכנה המלווה למקלדת, שאז עניין לנו ביצירה ספרותית המוגנת בזכות יוצרים.
לפי לשון פסק הדין, נדמה בעיני שבית המשפט התייחס למקלדת עצמה, ולטעמי, זו אינה אלא "קווי דמות, צורה, דוגמה או קישוט שמייחדים לכל חפץ ע"י תהליך או אמצעי תעשייתי […] הבולטים לעין-רואה בסחורה המוגמרת, ואפשר להבחינם רק במראית עין", ומשכך הם מהווים מדגם.
0

פסיקה: סימן מסחר אינו ערובה לקבלת צו מניעה זמני

קיומו של סימן מסחר אינו מבטיח מתן צו מניעה זמני במהלכו של הליך משפטי, כך פסק בית המשפט העליון בעניין שהובא לפתחו.

המדובר בסכסוך מסחרי על המותג התל-אביבי "סופר באבא", בין בעלת המקרקעין בסניף המקורי לבין החברה שניהלה את המרכול. בעלת המקרקעין, אשר הגישה את התביעה, טענה לבעלות על הסימן "סופר באבא", ועתרה לקבלת צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים להמשיך ולעשות שימוש בסימן זה.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן סעד זמני כמבוקש ממספר סיבות. הראשית שבהן, היא כי לא הוכח, ולו לכאורה במידה הנדרשת בהליך מקדמי מעין זה, כי לתובעת יש זיקה כלשהי לעסק שהתנהל בין כותלי המקרקעין שלה.
לאחר שהתובעת רשמה את הסימן "סופר באבא" אצל רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, היא שבה לבית המשפט ועתרה לעיון חוזר בהחלטתו. ברם, בית המשפט דחה את הבקשה בשנית.
מכאן, הגיעה הבקשה לרשות לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הבקשה בקובעו כי אין הצדקה להתערבותו בהחלטת ביניים. מעבר לנדרש, בית המשפט הוסיף ודחה את הבקשה גם לגופה. בית המשפט קבע כי:
"קיומו של סימן מסחר איננו מבטיח, מניה וביה, מתן צו מניעה זמני בידי בעל הסימן, כאשר ליריבו עומדות לכאורה טענות הגנה מספקות מפני מתן הסעד הזמני המבוקש."
בית המשפט הסביר:
"סעיף 64 לפקודת סימני המסחר מלמדנו כי רישום סימן מסחר הוא "ראיה לכאורה לתוקף הרישום" – ראייה לכאורה, כאמור, ולא ראיה ניצחת, כך שוודאי שאין למנוע מבעל דינו של בעל הסימן הרשום להעלות השגות באשר לתוקף הרישום. בהקשר זה אוסיף כי אין גם מניעה שטענות הצדדים באשר לתוקפו של סימן המסחר, או היקף ההגנה עליו – תיבחנה, במקרים המתאימים, כבר בשלב של הדיון בבקשה לסעד זמני."
בעניין זה נקבע כי הנתבעים הציגו טענות שיש בהן ממש בדבר הקושי שבניכוס המוניטין שנצבר בסימן המסחר "סופר באבא" לתובעים דווקא, בהיעדר זיקה בינם לבית העסק המקורי. יתרה מזאת, אף המועד שבו הוגשה הבקשה לעיון מחדש – לאחר יותר משנה מרישום סימן המסחר – מלמדת כי אין גם לשיטתה של התובעת דחיפות בהפסקת השימוש בסימן המסחר. המשך השימוש, ככל שהוא אינו בדין, ממילא יילקח בחשבון כאשר בית המשפט ישום את הנזקים שנגרמו לתובעת.
בית המשפט דחה את הבקשה למתן רשות לערער ופסק הוצאות בסך 10,000 ש"ח.