זכות יוצרים בתוכנה ארכיון

0

תוכנה לניהול רישיונות קוד פתוח

שלא כהרגלי, החלטתי לדווח על מוצר מדף שיכול לסייע למפתחי תוכנה אשר משתמשים במודולים של קוד פתוח. כידוע,קוד המופץ תחת רישיון קוד פתוח כפוף לזכויות היוצרים, אך רישיון הקוד הפתוח מאפשר שימוש בקוד במגבלות מסוימות. ישנו מגוון רב של רישיונות קוד פתוח, אשר לכל אחד מהם תנאים ומגבלות שונים. כך למשל, קוד המופץ תחת רישיון GPL מאפשר הפצה של תוכנות העושות שימוש בקוד הפתוח, אך דורש כי תוכנות אלה יופצו אף הן תחת אותו רישיון. לעומתו, רישיון ה-BSD מאפשר שימוש בקוד כמעט ללא כל מגבלה.

חברות רבות עושות שימוש בקוד פתוח כחלק מהפעילות המסחרית שלהן. לעיתים מדובר בשימוש זמני לבדיקת התכנות המוחלף בקוד קנייני בהמשך. לעיתים מדובר בשימוש בקוד הפתוח במודולים שלא יופצו ומשכך התנייה הויראלית אינה מפריעה. לעיתים יכול שמדובר בשימוש בסוגים מסויימים של קוד פתוח. מעקב אחרי המודולים השונים ובדיקה שהמתכנתים אכן עומדים בכללים של החברה עשויים להיות מטלות לא קלות. חברת WhiteSource מציעה פתרון מבוסס-ענן לבעיות אלה. השירות שלהם מאפשר מעקב אחרי הוספת מודולים של קוד פתוח לפרוייקט התוכנה, בחינת ציות לכללי הקוד הפתוח של החברה, והפקת דו"חות מתאימים. דו"חות כאלה יכולים לסייע רבות בשלבים של רכישה ובבחינה משפטית של ההשלכות של פעולות מסוימות, ובוודאי יוכלו לסייע להקטין את העלויות המשפטיות הרלוונטיות.

מטבע הדברים, התוכנה אינה מספקת מענה משפטי, אלא מאפשרת יישום של ההנחיות המשפטיות וההחלטות העסקיות של החברה, בפועל. נראה לי שמדובר בשירות שיכול להיות שימושי וכדאי להיות מודעים לו.

ב-13.11.2012 החברה עורכת וובינר חינמי שכותרתו "Open Source Legal Blues: Do You Comply? Understanding and Reducing Open Source License Risks".

0

ניצחון לגוגל: ממשק תוכנה אינו בר הגנה בזכויות יוצרים

בית משפט בארה"ב הכריע: גוגל לא הפרה את זכויות היוצרים של אורקל ב-Java במערכת אנדרואיד. בית המשפט קבע כי ממשק תוכנה – API – אינו בר הגנה באמצעות זכויות יוצרים. נקבע כי כל עוד מדובר במימוש עצמאי, גם אם של אותה הפונקציונאליות, הציבור חופשי להשתמש באותם השמות ואף לאגד את הפונקציות השונות לכדי מחלקות (Package) וחבילות (Class) בצורה דומה.  בכך, הוכרעו מרבית הסוגיות בתביעה שאורקל הגישה נגד גוגל, ונראה כי אין ספק שידה של גוגל על העליונה.

לקריאת המשך המאמר »

1

ישראל נכללה מחדש ברשימת המדינות שאינן מגינות על קניין רוחני

מדינות לעקוב אחריהן. גרסת ארצות הברית
(לשנת 2010)

נציבות הסחר האמריקאית (USTR) החזירה את ישראל לרשימת המעקב בעדיפות עליונה (Priority watch list) הכוללת את המדינות שבהן, לשיטת הממשל הפדראלי, זכויות קניין רוחני אינן זוכות להגנה מספקת.
הדו"ח לשנת 2011 מחזיר את ישראל לרשימה, לאחר שבשנה שעברה היא הוצאה ממנה לאור הבטחות לשינויי חקיקה בישראל. בהעדר התקדמות בחקיקה הרלוונטית, ישראל הוחזרה לרשימה.
הדו"ח מציין כי ישראל טרם החלה בהליכי חקיקה ביחס לשני נושאים עליהם התחייבה – פרסום בקשות פטנט לאחר 18 חודש (תזכיר חוק פורסם על ידי רשות הפטנטים בתחילת 2010) והארכת תקופת ההגנה הפטנטית על תרופות (תזכיר החוק). עוד מציין הדו"ח, "רשימת מכולת" של השגות על השיטה הישראלית, וביניהן: העדר אימוץ אמנות האינטרנט של WIPO, אי-אכיפה של פסקי דין לתשלום תגמולים על שידורי משנה, והבהרת המצב המשפטי כי חברה המסייעת למשתמשי קצה להפר זכויות יוצרים בתוכנה מבצעת עבירה פלילית.
טרוניה אחת, מצחיקה למדי, נוגעת להעדר פיצויים לדוגמה בחוק זכות יוצרים הישראלי. כידוע, חוק זכות יוצרים דווקא מעניק סעד של פיצויים ללא הוכחת נזק עד לסך של 100,000 ש"ח.

הרשימה אינה כוללת רק את ישראל, ומככבות בה מדינות נוספות כמו סין, רוסיה, פקיסטן, ותאילנד. גם קנדה נמצאת ברשימה כיוון שלטענת ארצות הברית החוק הקנדי אינו מעניק הגנה מספקת לזכויות יוצרים, ומאחר ולפקידי המכס אין סמכות לעכב סחורה מזויפת במעברי גבול מבלי שנתבקשו לעשות כן.

ארצות הברית משתמשת בכוחה הכלכלי בכדי לייצר לחץ פוליטי לטובת החברות האמריקאיות. אם טבע היתה חברה אמריקאית, לא מן הנמנע שהיינו רואים דרישות אחרות לגמרי. ומצד שני, אם טבע היתה אמריקאית, כנראה שהדין הישראלי היה נראה אף הוא שונה. 

2

מלחמות הפטנטים: הגרסה ההיסטורית

נתקלתי במאמר מעניין, וחשבתי לשתף.
במאמר "What Smartphone Makers Can Learn From the Sewing Machine Patent War" שהתפרסם ב-Wall Street Jounral מתאר הכותב את מלחמת הפטנטים שקרתה אי שם במהלך המהפכה התעשייתית. מסתבר, שבאותה העת, הטכנולוגיה המהפכנית היתה מכונות התפירה, ולמספר רב של חברות היו פטנטים שחסמו את יכולתן שלהן לפעול ולייצר את המכונה מיטבית. הדוגמה הזו מזכירה לכותב את המצב היום בשוק הסלולארי בו הוגשו מספר רב של תביעות הפרת פטנט בין יצרניות שונות – אשר לכל אחת מהן זכויות קניין רוחני על אלמנטים שונים בטלפונים החכמים של ימינו (ראו גם כאן, כאן וכאן). ואכן, כפי שכבר טענתי בעבר, פטנט על תוכנה אינו שונה מפטנטים בטכנולוגיות אחרות. במקרה ההוא, כפי שניתן להתרשם מהאמור בכתבה, הפטנטים חסמו את התפתחותו המהירה של התחום הטכנולוגי החדש. בדיוק כפי שנטען היום לא אחת ביחס לפטנטים בתוכנה, גם שם הפטנטים חסמו את הגעתה של הטכנולוגיה המיטבית שהיתה ידועה באותה העת לצרכן הסופי. ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה גם מלמדת, כי בהעדר תפיסת בלעדיות באמצעות הפטנטים ישנו סיכוי לא מבוטל כי השוק המשוכלל היה מייצר אותן המצאות ממילא.
הפתרון שנמצא באותה העת היה לייצר "מאגר" משותף של פטנטים ולהעניק רישיונות להשתמש בפטנטים של המאגר. התמלוגים ששולמו בגין אותם רישיונות חולקו בין בעלי הפטנטים השונים.
אגב, להבנתי, בניגוד לאמור בכתבה, פתרון מעין זה יתכן והוא אפשרי מבחינה חוקית גם היום. הכותב מעלה את החשש כי דיני ההגבלים העסקיים יאסרו על שיתוף פעולה שכזה בין מתחרים. ברם, הדבר אינו נכון. כך, ארגוני אומנים ויוצרים, דוגמת אקו"ם, מנהלים מאגרים משותפים של זכויות יוצרים ו/או זכויות מבצעים. הסדרה מעין זה, המתחייבת לצורך פעילות יעילה בשוק, מוכרת כחוקית בארה"ב כמו גם בישראל.

3

מבוא לזכות היוצרים, ונקודות איזון ראויות, ומה מיוחד כל כך בתוכנה?

בפוסט זה אבקש לשרטט את קוויה של זכות היוצרים. אתמקד בתיאור של היקף הזכות הניתנת ובהצדקות להענקתה. כמו כן, אראה כי זכות היוצרים אינה שוללת שימוש של הציבור ביצירה, וכיוון שכך אין מקום להעניק זכות יוצרים במתכונתה הנוכחית לתוכנה.

זכות יוצרים הינה זכותו של היוצר או של בעל היצירה לעשות בה כרצונו. אף שהיצירה מוטבעת במקרים רבים במוצר מוחשי, דוגמת הקנווס עליו צויר הציור, הבעלות בעותק היצירה והבעלות ביצירה נפרדות. בעוד שבעל הקנווס יכול לשרוף אותו אם יחפוץ בכך, הוא לא רשאי להעתיק את הציור שמוטבע על גביו ללא אישור של בעל הזכות ביצירה האומנותית – הציור.
היצירה עצמה היא נכס לא מוחשי, ואף שלעיתים אפשר לראות אותה ולחוש בה, אין אנו רואים אלא הטבעה מוחשית אחת פרטנית שלה.
סעיף 4 לחוק זכות יוצרים קובע באילו סוגי יצירות יש זכות יוצרים, ואילו סעיף 5 מבהיר כי אין זכות יוצרים על רעיון, תהליך, מושג מתמטי, עובדה או חדשות, אף כי יש זכות יוצרים בביטוי של אלו. בפוסט זה לא אתעכב על סוגי היצירות המוגנות, אלא נמשיך ונבחן את היקף הזכות הניתנת בגין יצירה מוגנת.
סעיף 11 לחוק זכות יוצרים קובע את היקף הזכות:
זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:
(1) העתקה כאמור בסעיף 12 – לגבי כל סוגי היצירות;
(2) פרסום – לגבי יצירה שלא פורסמה;
(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 – לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;
(4) שידור כאמור בסעיף 14 – לגבי כל סוגי היצירות;
(5) העמדת היצירה לרשות הציבור כאמור בסעיף 15 – לגבי כל סוגי היצירות;
(6) עשיית יצירה נגזרת כאמור בסעיף 16, ועשיית הפעולות המנויות בפסקאות (1) עד (5) ביצירה הנגזרת כאמור – לגבי יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית ויצירה מוסיקלית;
(7) השכרה כאמור בסעיף 17 – לגבי תקליט, יצירה קולנועית ותוכנת מחשב.
הנה נוכחנו כי זכותו של בעל זכות היוצרים אינה חולשת על כל הפנים של היצירה, כי אם על פנים מסוימים ופרטניים והם: העתקה, פרסום ראשון, ביצוע בפומבי, שידור, העמדת היצירה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת והשכרה.
זכות זו אף אינה אינסופית והיא מוגבלת בזמן. סעיף 38 לחוק קובע:
זכות יוצרים ביצירה תהא למשך חייו של היוצר וכן שבעים שנים לאחר מותו, בכפוף להוראות פרק זה.
בפוסט זה לא אצלול לפרטי-פרטיה של זכות היוצרים. אבקש להסביר את העיקרון, את הרציונאל, שבענקת זכות היוצרים. הדעות חלוקות אודות ההצדקה להענקת זכות היוצרים. יש הסוברים שמדובר בזכות הנובעת מכוח אישיותו של האדם. כלומר, היצירה מהווה החצנה מסוימת של אישיותו של היוצר. משום קשר בלתי אמצעי זה בין היוצר ליצירתו, יש הסוברים כי נכון להעניק זכות יוצרים. אחרים מצדיקים את זכות היוצרים בתיאוריית העבודה. אם אדם עבד בכדי ליצור, הרי שהתוצר שייך לו. תיאוריה נוספת – בה אני תומך – היא התאוריה התועלתנית. לפי תיאוריה זו, זכות היוצרים ניתנת כיוון שמתן הזכות עדיף על פני אי מתן הזכות. או בלשון עממית: זה "משתלם" לנו.
בקצרה אעיר שבעיניי תיאוריית האישיות מצדיקה את הזכות המוסרית (בה לא אעסוק בפוסט זה; ראו פרק ז' בחוק זכות יוצרים), אך לא את זכות היוצרים בעלת הגוון ה"כלכלי". זכות היוצרים ניתנת למכירה, וזאת בניגוד לביטויים אחרים של אישיותנו, כמו גוף האדם ואיבריו. בעיניי, תיאוריית האישיות לא יכולה להצדיק זכות הניתנת להעברה מהיוצר לאחר, ובוודאי לא יכולה להצדיק כלל שמעניק את הזכות ביצירתה למי שאינו היוצר (כפי שקורה ביצירה שנוצרת על ידי עובד).
באשר לתיאוריית העבודה – החוק בישראל מייחס חשיבות למקוריות – אף אם ברמה מינימלית – בכדי להקים זכות יוצרים. קרי, לא די בעבודה של היוצר. יש צורך ביצירתיות.
מכאן לתיאוריה התועלתנית. תיאוריה זו מתייחסת לניתוח כלכלי של היצירה ובתמריצים כלכליים לעידוד יצירת יצירות. התיאוריה התועלתנית מסתכלת על שוק היצירות, שבהן נוצרות יצירות על ידי יוצרים והן נרכשות על ידי צרכנים. בשוק זה קיים כשל שוק מהותי, והוא נובע מכך שיצירה היא בעצם מוצר ציבורי.
התיאוריה הכלכלית מבדילה בין סוגי מוצרים, לפי שני פרמטרים: יריבות (Rivalrous), ומניעות (Excludable). מוצר ציבורי הוא מוצר שבו אין יריבות בין הצרכנים ולא ניתן למנוע את מצרכן אחד להינות ממנו אם נתנו את המוצר לצרכן שני. העדר יריבות, משמעה שבשימוש של אדם אחד במוצר הוא אינו פוגע בהנאה ובתועלת שמפיק אדם שני מהמוצר. ומהתיאוריה – לדוגמאות שימחישו. מגדלור הינו מוצר ציבורי שהרי העובדה שספינה אחת רואה את האור ממנו ויכולה לדעת איפה קו החוף אינה פוגעת בשימוש של הספינה השנייה (העדר יריבות); ולאחר שהמגדלור התחיל לפעול, כל הספינות שעוברות לידו רואות את אורו (העדר מניעות). דוגמה אחרת הינה דוגמת הבטחון. צה"ל מספק שירותי בטחון למדינת ישראל. ככל שנרצה, לא נוכל לתת בטחון לאזרח א' ולא להעניק אותו בטחון לשכנו ב' (העדר מניעות). כמו כן, העובדה שאזרח א' נהנה מבטחון אינה פוגעת בהנאתו של ב' מאותו בטחון.
במוצרים ציבוריים קיימת בעיה אקוטית של רוכבים חופשיים ("טרמפיסטים", Free Rider). כיוון שמרגע שהמוצר נוצר כולנו נהנים ממנו, הטרמפיסט אינו מעוניין לשלם בשביל המוצר. "אחרים ישלמו", הוא סובר, "ואני אהנה". ברם, כשל השוק במוצרים ציבוריים מוביל למצב, לפחות תיאורטית, שאף אחד אינו מוכן לממן את המוצרים הציבוריים הללו. לכל היותר, המוצרים הציבורים מיוצרים ברמת תת-אופטימלית.
כמו המגדלור, בטחון צבאי ותאורת רחוב, גם יצירות הן מוצרים ציבוריים. העובדה שאני יושב ליד חברי ושנינו שומעים את אותו השיר אינה פוגעת בהנאה של שנינו (העדר יריבות); אם משמעים את השיר לחברי, גם אני אשמע אותו (העדר מניעות). כיוון שכך, בעיית הטרמפיסט קיימת גם במוצרים מסוג זה.
פתרון אפשרי אחד לכשל השוק שקיים הוא ייצור על ידי הממשלה ומימון באמצעות מיסים. כך למשל נעשה במקרה של צבא. אך כיוון שרובנו היינו מעדיפים שהיוצרים לא יתוגמלו על ידי הממשל, בכדי שיוכלו להביע ביקורת גם עליו, כמו גם בכדי שהיוצרים המוצלחים יתוגמלו בהתאם, ולא רק היוצרים ה"מקורבים", פתרון זה אינו אפשרי.
פתרון אפשרי אחר יכול להיות יצירתו של תגמול שאינו כלכלי ליוצר. לדוגמה, בחברה שבה סוגדים לאמנים, יכול גם יכול שאדם ישקוד על אומנותו גם ללא תמריץ כלכלי. ברם, איננו חיים בעולם שכזה.
הפתרון שדיני זכויות היוצרים ביקשו לעשות הוא להפוך את הקערה על פיה. להכריז, כי על אף ש"דרך טבע" יצירות הן מוצר ציבורי, באמצעות החוקים הן נהפכות למוצרים excludable (ניתנים למניעה). זכות היוצרים, הלכה למעשה, הופכת את היצירה לכזו שניתן למנוע אותה מאחד אף שהיא ניתנת לאחר. נדייק – אין מדובר בכל היצירה. מדובר בפנים מסויימים של היצירות; פנים שנבחרו באופן שאמור להביא לאיזון ראוי בין תמריץ כלכלי נכון ליוצרים מחד, והנאתו של הציבור מהיצירה שהיא עודנה מוצר נעדר יריבות מנגד.
הנה כי כן, נוכחנו כי האיזון שנבחר מונע מהציבור חלקים מסוימים של הזכות, כגון הזכות להעתיק, לבצע בפומבי ועוד. האיזון גם מעניק זכות למשך תקופה מסוימת, שלאחריה היצירה מוקדשת לציבור וניצבת בנחלת הכלל. איזון זה, הדגשתי, מקדש את העובדה שעדיין מדובר במוצר נעדר יריבות, ומשום כך, ובכדי "להגדיל את העוגה" ולמקסם את התועלת בציבור, הוא אינו מונע שימוש ביצירה. כלומר, שיר מוגן בזכות יוצרים, מותר לכל אדם לדקלם לעצמו; מותר לכל אדם לצפות בסרט; להתרשם מפסל; וכל אלה – גם אם לא שילם ולו שקל אחד לבעל זכות היוצרים ביצירות אלו. אם אלך ברחוב ואתקל בספר אוכל לעיין בו ולקרוא אותו. יתרה מזאת, לבעל זכות היוצרים גם לא תהיה כל טרוניה אם אגנוב העתק של הספר מהספרייה ואקרא בו. לבעל המוצר המוחשי – הספרייה – תהיה טרוניה, אך אין היא נובעת מזכות יוצרים כי אם מזכות בעותק עצמו.
אני מקווה שעד כה הצלחתי להמחיש לקרוא כי זכות היוצרים מעמידה לציבור זכות לעשות שימוש ביצירות מוגנות.
ברם, ולכאן כיוונתי את מילותי, חוק זכות יוצרים מעמיד לציבור זכות שהיא לכאורה צרה יותר – הזכות לעשות ביצירה שימוש הוגן. סעיף 19 לחוק זכות יוצרים קובע:
(א) שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
(ב) לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה לעניין סעיף זה, יישקלו, בין היתר, כל אלה:
(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.
הזכות לעשות שימוש הוגן הינה חריג לזכות היוצרים. כלומר, לאחר שנוכחנו כי ישנה הפרה (העתקה, פרסום ראשון, שידור, העמדה לרשות הציבור וכיוצא באלה), ניתן להצדיק את ההפרה הזו אם מדובר ב"הפרה הוגנת".
בעיניי, אגב, המינוח בו נוקט החוק של "שימוש הוגן", מינוח מקובל מזה שנים בארץ ובעולם, הוא מינוח מטעה. הוא גורם לרבים לטעות ולחשוב שמותר להשתמש ביצירות רק כאשר מדובר בשימוש שהוא הוגן. כאמור, לא כך. מותר להשתמש – בכל שימוש שנרצה; אך אם נבחר לבצע פעולה אסורה מכוח זכות היוצרים כגון העתקה, יהיה מותר לבצע אותה אם היא עומדת בכלל "ההוגנות".
כל זאת הרחבתי – על שום מה ולמה? ביקשתי להראות לקורא כי מטרת זכות היוצרים הינה לאפשר ליוצר לקבל רווח כלכלי מחד בגין יצירתו, ואילו לאפשר לציבור להנות מקיומן של יצירות לשימוש מוגבל במהלך קיום זכות היוצרים ושימוש בלתי מוגבל לאחריה. ברם, השיח הציבורי בעניין זכויות היוצרים כאילו שוכח את זכותו של הציבור לשימוש מוגבל במהלך קיום זכות היוצרים. כך לדוגמה, אשמח אם מישהו יראה לי כיצד אני יכול להשתמש בתוכנה מבלי להעתיק אותה. כל עוד ההעתקה הזמנית של תוכנת המחשב לזיכרון לשם הרצתה נחשבת בעיני בית המשפט כההעתקה המפרה זכות יוצרים, לא ניתן להשתמש בתוכנה במהלך קיומה של זכות היוצרים. כלומר, במקרה של תוכנה, בה העתקה היא חלק בלתי נפרד מהשימוש, זכות היוצרים אינה מעניקה דבר היום דבר לציבור בגין הענקת הזכות ליוצר. אומנם, הזכות תפקע בעתיד (הרחוק. רחוק מאוד, במונחים של תוכנה), אך בטרם היא פוקעת הציבור שאינו משלם בגין היצירה, אינו מרוויח מקיומה. זאת, להבדיל מהיצירות ה"קלאסיות".
משום כך, אני סבור, כי אין מקום להעניק זכות יוצרים (במתכונתה הנוכחית) לתוכנת מחשב. בפוסט אחר בעתיד, ארחיב על דעתי זו ואנסה להציע פתרונות חלופיים (כדי, שכפי שמגיב רשם לי, ישראל לא תהפוך למדינה של דיסק אחד).
בהערת אגב אוסיף, כי דווקא התוכנות החופשיות ותוכנות הקוד הפתוח למיניהן מבהירות שבעולם התוכנה קיים גם קיים תמריץ כלכלי ליצירת תוכנות מבלי להזדקק להפיכת התוכנה ממוצר ציבורי למוצר פרטי. בעולם הקוד הפתוח נהוג למכור מוצרים משלימים למוצר התוכנה, כגון חומרה או שירותים. התוכנה החופשית ותוכנות קוד פתוח מלמדות אותנו, לפחות להשקפתי, שאין צורך בתמריץ כלכלי יציר הדין בכדי שתוכנות יווצרו. אעיר לסיום נקודה זו, כי אני מודע לכך שרישיונות קוד פתוח רבים, דוגמת רישיון GPL, מנצלים את זכות היוצרים של התוכנה בכדי לשמור את התוכנה פתוחה וחופשית. בעיניי ניתן היה להשיג מטרה זו גם בדרכים אחרות, אך העיקר להשקפתי הוא אחר – הצורה שבה פועלת קהילה זו כיום מלמדת שאין הכרח בתמריץ כלכלי יציר דין בכדי שתוכנות טובות, איכותיות ונדרשות יווצרו.
לסיכום, בפוסט זה התייחסתי להיקף זכות היוצרים. הראתי כי מדובר בזכות מוגבלת וניסיתי לשכנע שההצדקה להענקתה היא הצדקה תועלתנית. הסברתי מהו מוצר ציבורי והדגמתי כי יצירות הן מוצרים מסוג זה, הדורשים התערבות בכדי למנוע כשל שוק. עוד הסברתי כי הפתרון שזכות היוצרים מעניקה הוא פתרון שמייצר יש-מאין מניעות לאספקטים מסוימים של היצירה. האספקטים שנותרים חופשיים וברשות הציבור כוללים בעיקר את השימוש ביצירה. לבסוף, הראתי שבתוכנה אין אפשרות להשתמש ביצירה ללא העתקתה ומשום כך נקודת האיזון בה היא שונה. על נקודת האיזון הראויה בעיני, כמו גם על פתרון מוצע עבור יצירות דיגיטליות (הסובלות מאותה בעיה ממנה סובלת התוכנה), ארחיב בפוסט אחר.