זכות מוסרית ארכיון

1

הצבא הכי לא מוסרי בעולם, לפחות בראי דיני זכויות היוצרים

תמונה של חיילת עם רובה צלפים

Shoot. Don't take credit
(cc-by Matanya)

חייל בצה"ל? בית המשפט המחוזי חושב שאתה לא זכאי לזכות מוסרית על יצירותיך.

פסק דין מחוזי חדש קובע, בצורה מקוממת לטעמי, כי מי ששירת כחייל וצילם עת שירותו הסדיר אינו זכאי כי שמו יאוזכר ביחס ליצירתו.

בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור, רון אילן שירת כצלם ביחידת דובר צה"ל. במסגרת שירותו הוא הוצב בחזית בדרום וצילם תמונות שונות, השמורות עד יום זה בארכיון צה"ל. שנים רבות לאחר מכן, הוצאת האור "משכל" פרסמה את הספר "אחי גיבור התעלה", מבלי שייחסה את תמונותיו אליו. כיוון שכך, הוא הגיש כנגד החברה תביעה, במסגרתה הנתבעת קיבלה על עצמה את האחריות בגין אי פרסום שמו, ובית המשפט נדרש אך לפסוק את גובה הפיצויים. לאחר מכן, התברר כי אותו הספר הודפס בשנית, מבלי שהתקלה תוקנה. יתר על כן, הצלם זיהה תמונה נוספת בספר שקודם לכן לא היה ער לכך שהוא מי שצילם אותה. על כן הוגשה תביעה חדשה וזו נדונה כעת.

עוד יוער כי עת שערכה את הספר במקור, פנתה ההוצאה לדובר צה"ל וביקשה לקבל את השם לייחוס עבור התמונות השונות. ביחס לתמונותיו של הצלם, ציין דובר צה"ל, כי די במתן קרדיט לדובר צה"ל עצמו. כיוון שכך, הנתבעת הגישה הודעת צד שלישי כנגד המדינה.

בתביעה הנוכחית טענה ההוצאה לאור שתי טענות עיקריות: הראשונה, כי חייל צה"ל מוותר על זכותו לייחוס בעת גיוסו לשירות הצבאי; והשנייה, כי ההיקף והמידה הראויים בנסיבות העניין למתן קרדיט לחייל המשרת כצלם צבאי אינם מחייבים ייחוס היצירה לחייל עצמו וניתן להסתפק במתן קרדיט לדובר צה"ל בלבד.

הטענה הראשונה בדבר ויתור מכללא, נדחתה על ידי בית המשפט, בהעדר כל בסיס עובדתי לטענה. המקומם בעניין זה, אגב, הוא שהמדינה תמכה בטענה זו וטענה אף היא כי לעמדתה כל חייל סדיר שגויס לשרת כצלם מקצועי ויתר על זכותו המוסרית, אף שמעולם לא הודיעה זאת לחיילים אלה. לעמדתה, מסתבר, מדובר בויתור מובנה, שחל לא רק כלפיה מסתבר, אלא גם כלפי כולי עלמא (שכן נטען כי הויתור הלכאורי המדובר תקף כלפי ההוצאה לאור).

אלא, שהטענה השנייה התקבלה, והיא שעוררה את הצורך ברשימה זו, שכן, כפי שיובהר מיד, ובכל הכבוד, מדובר בהחלטה שגויה מאין כמותה שכל הנימוקים לה קורסים לאחר בחינה קלה.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: גם בצילומים ישנים, הזכות המוסרית נתונה לצלם ולא לבעל הנגטיבה

לוגו של ידיעות אחרונותמשה מילנר תיעד, בשנת 1975, את "העלייה לסבסטיה" במסגרת עבודתו כצלם בלשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). בשנת 2015, פירסם ידיעות אחרונות – הן במהדורה הכתובה והן באתר YNET – כתבות העוסקות ברב משה לוינגר, ובמסגרתן פורסמו תמונותיו של מילנר. התמונות זוהו כתמונות מטעם לע"מ, אך לא ניתן קרדיט למילנר. בעקבות כך, הגיש תביעה לבית משפט השלום בירושלים.

במסגרת התביעה נדרש בית המשפט להתייחס לדינים החלים על הנושא נוכח העובדה שהתמונה צולמה בטרם נכנס לתוקפו החוק החדש. החוק הישן, כידוע, קבע כי בכל הנוגע לצילומים, בעל הנגטיבה הינו בגדר "מחבר היצירה" (סעיף 21 לחוק הישן). סעיף 78 לחוק החדש מסדיר את תחולת החוק על יצירות שהיו קיימות טרם כניסתו לתוקף. בסעיף 78(ט) נקבע:

לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם

ידיעות אחרונות מצאו סעיף זה ואחזו בו כמוצאי שלל רב וטענו בתוקף: בהתאם לפקודת זכות יוצרים, הזכות המוסרית קיימת למחבר היצירה, ובהתאם לאמור בסעיף 78(ט), הרי שזכות זו קיימת לבעל הנגטיבה ולא לצלם. בית המשפט דחה טענה זו בשתי ידיים וקבע כי פרשנות שכזו אינה מתיישבת עם ההיסטוריה החקיקתית והיא אף סותרת את תכליתו של מוסד "הזכות המוסרית":

"58. ניתן להבין מלשון החוק שהזכות המוסרית היא זכות אישית, "סנטימנטלית". מה לבעל התשליל, ובמקרה שלנו ללשכת העיתונות הממשלתית, ולסנטימנטים לצילום? רגשות אלה קיימים גם כשאין ליוצר אינטרס כלכלי בצילום שכן הם נובעים מעצם היות הצילום מעשה ידיו המביא לידי ביטוי את יכולותיו וכישוריו."

בית המשפט הוסיף ודחה את הטענות בדבר הגנת שימוש הוגן משקבע, בצדק, כי החוק אינו מעמיד הגנה זו להפרת הזכות המוסרית כי אם להפרתה של הזכות הכלכלית בלבד.

אף הטענה בדבר "מפר תמים" נדחתה, משבית המשפט קבע כי ניתן היה בנקל לברר את זהות הצלם, שכן התמונות מתפרסמות באתר הלע"מ תוך ציון שמו, כנהוג על ידה.

בסופו של יום, בית המשפט בחר לפסוק לתובע פיצויים בסך 12,000 ש"ח בגין שתי הפרות, בצירוף הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך 6,000 ש"ח.

(תאמ (י-ם) 46569-07-15 משה מילנר נ' ידיעות אינטרנט (10.11.2016))

הערות:

גובה ההוצאות והפיצויים נמוך לטעמי, ומותיר קושי רב לצלמים לאכוף את זכויותיהם מבלי שהם מוצאים עצמם בחסרון כיס. לפחות לעניין גובה שכר טירחת עורך הדין ניתן להסביר זאת בכך שהצדדים ויתרו על שמיעת ראיות והתיק הוכרע על בסיס מסמכים בכתב בלבד. עדיין, נדמה לי שהסיכוי שעלות ההליך כולו תהיה פחותה מ-20,000 ש"ח הינה נמוכה.

חלק מהטענות של הנתבעת התייחסו ליחסים שבין הצלם לבין לע"מ ולכך שדי במתן קרדיט ללע"מ, בכדי לצאת ידי חובתם. לעניין זה, הופתעתי שבית המשפט וכנראה אף הצדדים, לא התייחסו לרישיון הכללי שהעניקה לע"מ לכלל הצלומים שפורסמו באתר האינטרנט שלה. במסגרת אותו רישיון, ישנה חובה לאזכר את לע"מ. הרישיון, כפי שציינתי בזמנו, לא התייחס מפורשות לזכות המוסרית כלל.

עניין נוסף שראוי להזכיר נוגע לפסקי הדין בעניינה של סוכנות "זום". שם נקבע כי העובדה ששמה של סוכנות זו לא צוין מהווה הפרה של הזכות המוסרית. נראה כי פסק הדין הזה קובע, ובצדק, כי החובה היא לאזכר את שמו של היוצר ולא שמה של הסוכנות. לאבחנה זו עשויה להיות השלכה משמעותית שכן פעמים רבות גופי תקשורת מציינים את מקור התמונה בסוכנות הידיעות בה עוסק הצלם (לדוגמה: "צילום: AP"). ייתכן כי נוהל זה מייצר חשיפה משמעותית לכל גוף תקשורת שפועל לפיו.

 

0

פסיקה: מי מחזיק בזכות המוסרית של מבצע ביחס ליצירת שירות?

קרייני חדשות באולפן

(cc by-nc-sa Steve White)

למי נתונות הזכויות מכוח חוק זכויות מבצעים ומשדרים כאשר מדובר ביצירה שנוצרה תוך כדי שירות ובעקבותיו? בית הדין נדרש להכריע בסוגיה זו במסגרת הליך שהתברר בפניו.

מר עמאר היה עובד של מינרווה יעוץ והדרכה. במהלך שנת 2005 הוא ביצע קריינות של סיפורי עם ערביים מכפרי הגליל ששווקו תחת השם "אגדה של כפר". משיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו, הגיש מר עמאר תביעה ובמסגרתה טען כי זכויותיו כמבצע הופרו על ידי החברה כאשר שיווקה את "אגדה של כפר" ללא רשותו ואף מבלי מתן קרדיט הולם. 

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: 50,000 ש"ח בגין הפרת זכויות יוצרים על ידי אלג'זירה

לוגו אלג'זירהשמואל רחמני הינו צלם עיתונות שאחראי למספר תמונות היסטוריות, וביניהן תמונות אוטובוס הדמים. שמואל רחמני, מסתבר, הוא גם בעל זכות היוצרים בתמונות שלו ואינו בוחל באכיפת זכויותיו. הנה, כבר בעבר דיווחתי על תביעה שלו שצלחה, ועתה הגיעה שעתה של תביעה נוספת. הפעם הגיש רחמני מספר תביעות וזאת בעקבות תוכנית ששודרה בערוץ 10. במסגרת התוכנית ההיא, שודרה קטעים מתוך שידורי אלג'זירה שבהם הוצגו שני צילומים של רחמני ללא מתן קרדיט. רחמני הגיש תביעה נגד ערוץ 10 – וזו הוסדרה בפשרה שפרטיה לא פורסמו – ואף הגיש תביעה נוספת כנגד המפרה העיקרית: ערוץ אלג'זירה.

בית המשפט דחה אחת לאחת את כלל טענותיה של אלג'זירה. בין היתר, נקבע כי אין מדובר בשימוש הוגן שכן לא ניתן קרדיט לצלם עצמו. עוד נקבע, כי אין מדובר בשימוש אגבי כמשמעותו בחוק. אף ניסיונה של אלג'זירה לטעון כי הדברים כלל לא שודרו על ידה, בד בבד שהיא טוענת כי מפיקת התוכנית הרלוונטית היתה חברה פלסטינאית, לא סיעו לה. בית המשפט אף דחה את הטענה כאילו מדובר בשימוש מותר כיוון שהוא נוגע ל"חדשות היום". בעניין זה ציין בית המשפט:

"טענת הנתבעות כי המדובר בשידור נושא חדשותי – ההגנה שנתונה בחוק היא ל"חדשות היום". ברי כי האירוע שבו צולמו הצילומים דנן אינו בגדר "חדשות היום", אלא אירוע מהעבר שנקשר לחדשות היום בעקבות אירוע חדשותי אחר (הקמת אנדרטה ברשות הפלסטינאית למחבלת שצולמה בצילומים).   מכל מקום, מקובלת עליי טענת התובע, כי התוכן החדשותי אינו מוגן בזכות יוצרים אך הצילומים, שהם דרך ביטוי, הם יצירה בפני עצמה וזוכים להגנה זו"

בית המשפט קבע כי מדובר ב-4 הפרות נפרדות של 4 זכויות שונות – זכות מוסרית וזכות יוצרים בשתי תמונות שונות ששודרו. בית המשפט פסק לתובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום כולל של 50,000 ש"ח וזאת נוכח כלל השיקולים הרלוונטיים. בעניין זה העיר בית המשפט:

"בקשר לכך אין לקבל את טענת הנתבעות כי התובע אינו צלם מקצועי, או שלא הניח תשתית לטענה זו. הנה כי כן, אפילו הנתבעות עצמן מתארות את התובע כ"תובע סדרתי" בעניין זכויות היוצרים שלו וכבר מכאן יש ללמוד שמדובר במי שגורמים שונים עושים שימוש בצילומיו. מכל מקום, התמונה הכוללת היא שהתובע והצילומים שבהם מדובר בוודאי עונים על דרישות הסף בקשר לכך."

כמו כן, נפסקו לתובע שכר טירחת עורך דין בסכום 15,000 ש"ח וכן הוצאות בסך 1,500 ש"ח.

(תא (י-ם) 45542-12-11 רחמני נ' אלג'זירה אנטרנשיונל לימיטד בע"מ (19.02.2014))

הערות:

על דרך הרמיזה, בית המשפט פסק כי אין מדובר במסכת אחת של מעשים ולכן אין לקבוע כי מדובר בהפרה אחת (או שתי הפרות), אלא התייחס לכל יצירה כאל הפרה נפרדת. אולם, נוכח גובה הפיצויים שנפסקו, אין לסוגיה זו נפקות משמעותית כלשהי.

שמחתי לראות כי בית המשפט לא התייחס להיות התובע "אוכף סדרתי" של זכויותיו כנסיבה המצדיקה הפחתת סכום הפיצויים. טענות מעין אלה עולות לא אחת, גם בהקשרים אחרים, ומאומצות לעיתים על ידי בתי המשפט. אלא, שלטעמי, אין באכיפת הזכויות משום טעם לפגם, כל עוד הדבר נעשה בתום לב ובדרך מקובלת. נהפוך הוא, פיצויים ללא הוכחת נזק אף יש להם מימד הרתעתי שנועד לייצר הרתעה יעילה כנגד ביצוע הפרות בעתיד. אוכפים סדרתיים, דוגמת מר רחמני, משרתים מטרה חברתית זו של כיבוד זכויות יוצרים על ידי כלל הציבור.

בשולי הדברים, ועל אף שאין ספק שפסק הדין הזה לא עסק בעניין ולא הרחיב בפירוט העובדות הנוגעות לערוץ 10, אני קצת מתקשה לראות עילת תביעה כנגד ערוץ 10 על ששידר שידור של אלג'זירה, ולא אתפלא אם אלמד שהתביעה נמחקה ללא ששולמו פיצויים כלשהם.

2

זום על הזכות המוסרית או טעות לעולם חוזרת

לוגו הטלוויזיה החינוכיתהטלוויזיה החינוכית עשתה שימוש בתמונה המפורסמת של ידו של מרגל האטום, מרדכי ואנונו. התמונה הוצגה למשך 7 שניות במהלך התוכנית "הקשר הישראלי", תוכנית אשר שודרה שלוש פעמים ואף הועלתה לאתר האינטרנט של הטלוויזיה החינוכית שם היא הועמדה לצפייה ישירה על ידי הגולשים. אלא, שהטלוויזיה החינוכית לא ביקשה רשות לעשות שימוש בתמונה וממילא לא שילמה דמי רישיון.

למרבה הפלא, מדובר באותה תמונה ממש שעמדה במרכזה של תביעה קודמת בין אותם צדדים, וזאת לאחר שבמהלך תוכנית "תיק תקשורת" משנת 2000 נעשה הוצגה התמונה לאל מתן קרדיט.

הצדדים לא היו חלוקים על כך שהיתה הפרה, והמחלוקת התרכזה בסוגיית גובה הפיצויים. בית המשפט קבע כי כלל המעשים בוצעו במסגרת מסכת אחת של מעשים, שכן מדובר על הפרה של יצירה אחת, ברצף אחד של מעשים ובסמיכות זמנים. כיוון שכך, נקבע, מדובר בהפרה אחת שבגינה זכאית בעלת הזכויות לפיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ש"ח. בית המשפט, בצדק, העיר:

"יחד עם זאת, משאין החוק קובע פיצוי מזערי לכל הפרה, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי לאחר שקילת השיקולים המנחים בקביעת סכום הפיצויים כפי שתפורט להלן, אין למחלוקת באשר למספר ההפרות נפקות של ממש"

לקריאת המשך המאמר »

4

פסיקה: הפרת זכות יוצרים בפייסבוק

אימוןמה דינו של מי שהעתיק תמונה שפורסמה בפייסבוק ופירסם אותה מחדש בפרופיל שלו? שאלה זו הובאה לפתחו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב אשר דן בתביעה בגין הפרת זכות יוצרים.

התובע, אשר עוסק מעת לעת בצילום, צילם תמונה לשם פרסומו של מכון כושר. תמונה זו פורסמה בדף הפייסבוק של מכון הכושר, כמו גם באתר האינטרנט שלו. הנתבע ראה את התמונה, הוריד אותה ופרסם אותה מחדש בדף הפייסבוק שלו עצמו. לעניין זה ראוי לדייק, כפי שעשה בית המשפט, ונבהיר כי אין המדובר ב"שיתוף" (share) באמצעות המנגנון של פייסבוק עצמו אלא פרסום מחדש של התמונה על ידי הורדה והעלאתה מחדש.

לאחר בחינת האירוע כולו, בית המשפט קבע כי אין מנוס מן המסקנה כי מדובר בהפרת זכות יוצרים, וכי לנתבע אין כל הגנה. לעניין זה בית המשפט הבהיר כי הנתבע פרסם את התמונה בפרופיל אשר נועד לצרכי שיווק מקצועיים, אם כי פרסום התמונה עצמה נעשה במנותק מכל מאמץ שיווק קונקרטי. התמונה עצמה – תמונתה של מתאמנת צעירה לבושת כפפות אגרוף, גופיה, מכנסונים קצרים ונעלי עקב – פורסמה בליווי כיתוב כללי: "מקווה שהתאמנתם כמו שצריך היום !! לילה טוב לכל החברים והחברות :)".

עם זאת, וחרף העובדה שבמסכות בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ש"ח דרך כלל ואף חרף העובדה כי התביעה דרשה את הסכום המקסימאלי אשר בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות – 33,200 ש"ח, בית המשפט מיאן לפסוק פיצויים בסכום שכזה. בית המשפט הבהיר כי סכום הפיצויים נתון לשיקול דעתו נוכח שלל תבחינים. בית המשפט פסק כי לא נגרמה ליוצר פגיעה עמוקה כלל ועיקר, כי התמונה פורסמה לזמן קצר של מספר ימים ולציבור מצומצם, והוסרה מיד עם דרישה ראשונה.

עוד נקבע כי בניגוד לטענת התובע, לא היתה כל הפרה של הזכות המוסרית שכן הודעת זכויות היוצרים אשר הוטבעה על התמונה נותרה ודי בה כדי להוות מתן קרדיט הולם.

נוכח כל אלה, פסק בית המשפט פיצויים והוצאות בסכום כולל של 750 ש"ח.

(ת"ק 4706-04-13 חצק נ' גרובר (פורסם בנבו, 21.07.2013))

הערה:

תביעה במסגרת תביעות קטנות לפיצויים בסכום המקסימאלי – מעל 30,000 ש"ח – כאשר הצדדים אינם מיוצגים וכאשר נסיבות ההפרה אכן נדמות כנסיבות לא חמורות כלל ועיקר עשויה לשמש כחרב פיפיות. לא מן הנמנע כי בית המשפט היושב בדין היה ניאות לפסוק סכום פיצויים משמעותי יותר לולא היה מדובר בתביעה הנדמית, על פניה, כתביעה חמדנית. אכן, בית משפט לתביעות קטנות נועד לאפשר לציבור לממש את זכויותיו בצורה יעילה, ללא פרוצדורה סבוכה, וללא צורך בעורכי דין, אלא שאין מטרתו לשמש לשם התעמרות בצדדים חלשים שאינם מיוצגים. ברור לכל כי העמדת הנתבע בסיכון לתשלום של עשרות אלפי שקלים עשוי לדרבן אותו להתפשר על אלפי שקלים גם כאשר אין כל הצדקה אמיתית לעשות כן. אדרבא, כאשר אותו נתבע אינו מיוצג.

לטעמי, סכום הפיצויים שנפסק הוא על הצד הנמוך, אך בתוך מתחם שיקול דעתו של בית המשפט.

עניין נוסף נוגע לשיתוף תמונות אשר פורסמו בפייסבוק. במקרה דנן, התמונה הועלתה לפייסבוק, הועתקה ופורסמה מחדש שלא באמצעות המנגנון של פייסבוק. נדמה כי הפצה מחודשת באמצעות המנגנון שפייסבוק מציעה – לחצן share – לא תהווה הפרת זכות יוצרים נוכח הסכמת בעל הזכות. על פניו, העלאה של תמונה על ידי בעל הזכות לפלטפורמה זו מהווה הסכמה ואישור למשתמשים אחרים לפעול באמצעות הכלים המקובלים בפלטפורמה, לרבות שיתוף באמצעות "share". יתר על כן, יש אף להניח כי רישיון השימוש בפלטפורמה של פייסבוק כולל מתן רישיון שימוש מפורש לעניין שימושים מעין אלה.

0

האח הגדול הפר זכויות יוצרים

האח הגדולתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" ביקשה להשתמש בשיר Maybe You Are של אסף אבידן במסגרת פרומו לאחת התוכניות. מפיקי התוכנית בדקו ושמחו לראות שהשיר מצוי ברישיון השמיכה שלהם עם אקו"ם. כיוון שכך, הם השתמשו בשיר לצורכי הפרומו. אלא, שבדיעבד מתברר כי הרישיון שהיה ניתן אך ביחס לשיר עצמו, ולא ביחס לזכויות היוצרים בתקליט שיצר אסף אבידן. המפיקים, כמובן, היו מודעים לקיומן של שתי זכויות נפרדות אלו – זכות היוצרים בשיר וזכות היוצרים בתקליט – אלא שיש להם שני רישיונות שמיכה מתאימים – אחד לגבי השירים עצמם, שנחתם מול אקו"ם, והשני – לגבי התקליטים – שנחתם מול איגודים שמנהלים זכויות בתקליטים, דוגמת הפדרציה הישראלית לתקליטים. מניסיונם של המפיקים עולה כי בעלי הזכויות המאפשרים שימוש ביצירות שלהם במסגרת רישיון שמיכה מהסוג הראשון, מאפשרים גם שימוש ברישיון שמיכה מהסוג השני. אלא, שבמקרה הנוכחי, לא כך הוא וזכויות היצירה בתקליט לא כוסו על ידי אף אחד מרישיונות השמיכה שלהם. הפרומו עלה לשידור כיומיים לפני מועד הקרנת התוכנית אותה ביקש לקדם. פחות מיממה לאחר שעלה, התקבלה דרישתו של אסף אבידן להפסיק לעשות שימוש ביצירתו. רק יום לאחר מכאן הפרומו ירד.

זכות יוצרים על יצירה וזכות יוצרים על תקליט

חוק זכות יוצרים מקנה זכות יוצרים על יצירות, למשל יצירות מוסיקליות או ספרותיות מקוריות, אך הוא מקנה זכות יוצרים גם על התקליט. התקליט, נבהיר, אינו אותה מדיה שפסה לה מן העולם, אלא הטבעה כלשהי – תהא הטכנולוגיה אשר תהא – של צלילים. בעוד זכות היוצרים על היצירה שייכת, על פי ברירת המחדל, ליוצר, זכות היוצרים בתקליט מוקנית מלכתחילה למפיק. נדגים את ההבדל בין שתי הזכויות. ביצוע פומבי של השיר, למשל על ילהקה שמבצעת גרסת כיסוי, מפרה את זכות היוצרים ביצירה הספרותית (המילים) והיצירה המוסיקאלית (לחן), אף אין בכך כדי להפר את זכות היוצרים בתקליט. לעומת זאת, אם די.ג'י ישמיע את הגרסה המקורית של השיר, כלומר, ינגן את הרצועה מתוך הדיסק, יהיה בכך כדי להפר את זכות היוצרים בתקליט.

בית המשפט הבהיר, כי עצם העובדה שהתקבל רישיון בגין זכות היוצרים ביצירה, אין בכך כדי לאפשר שימוש בתקליט בניגוד לזכות היוצרים בו. זאת, על אף שמדובר בשתי זכויות קרובות במהותן ולמרות שהן מוחזקות על ידי אותו אדם.

לקריאת המשך המאמר »

0

מדינת ישראל נותנת רישיון לשימוש בתמונות שבבעלותה

מעכשיו, צילומים כאלה חופשיים לשימוש באופן רשמי.
צילום: אבי אוחיון; התמונה מתוך מאגר לשכת העיתונות הממשלתית

החלטת ממשלה חדשה מעניקה רישיון לשימוש בכל תצלום של המדינה אשר נגיש באתרי האינטרנט שלה. החלטה זו מגדילה את התמונות הזמינות באופן חופשי לציבור וקובעת למעשה כי העתקה והפצה של תמונות כאמור, בין אם באתרי אינטרנט ובין אם במקומות אחרים, מותרת ואינה פוגעת בזכויות היוצרים של המדינה.

החלטה 5269 של ממשלת ישראל, מיום 6.12.2012 מעניקה רישיון גורף לבצע העתקה, הפצה, העמדה לרשות הציבור, העברה לציבור ושידור של צילומים שזכות היוצרים בהם שייכת למדינה ואשר הועלו לאתר האינטרנט של משרדי ממשלתי כלשהו. ההחלטה מאפשרת לבצע שינויים בתצלומים הנדרשים, מבחינה טכנית, בכדי לממש את השימוש בתצלום בכל מדיה. עם זאת, המדינה אינה מאפשרת לבצע יצירה נגזרת אחרת. כמו כן, המדינה אוסרת סילוף, פגימה או ביצוע פעולה אחרת העלולים לפגוע בשמו או בכבודו של היוצר או של מעניק הרישיון.

ההחלטה מסמיכה את משרדי הממשלה להוסיף מגבלות נוספות כראות עיניהם. כל משרד יכול להחליט אם לדרוש כי בכל שימוש בתצלום יצויין כי הוא נלקח מאתר המשרד. בנוסף, כל משרד יוכל להגדיר תנאים וסייגים שונים לעניין שימושים מסחריים בתצלומים.

החלטה זו היא החלטה תקדימית וחשובה, והיא מגדילה את המידע והיצירות הנגישות לציבור. כידוע, יצירה שנוצרה על ידי הממשל הפדראלי אינה זוכה להגנה של זכויות יוצרים כלל, וזאת הודות לסעיף 105 בפרק הרלוונטי בחוק. החלטת הממשלה מקדמת לכיוון זה, אך היא, כמובן, שונה בתכלית. ראשית, זכות היוצרים קיימת אך ניתן רישיון בחינם בגין מרבית השימושים. שנית, הזכות המוסרית קיימת, ולמעשה כמעט ואין התייחסות אליה בהחלטה. אכן, לא בכדי, כיוון שהזכות המוסרית ממילא לא נתונה למדינה אלא ליוצרים בשר ודם. עם זאת, ביטול זכות היוצרים היה מבטל גם את הזכות המוסרית בו בעת. שלישית, שימוש מסחרי אינו מותר באופן גורף, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו על פי המשרד הממשלתי ממנו נלקח התצלום. רביעית, הרישיון הישראלי ניתן רק בגין אותן תמונות שהמדינה בחרה להעלות לאתרי האינטרנט שלה. רק בנקודה אחת ראוי לציין כי קיים הבדל שבו ההסדר הישראלי מרחיב מזה האמריקאי, והוא בעניין מקור היצירה. הממשל הפדראלי אינו מחזיק בזכויות יוצרים בגין תמונות שיצר בעצמו, אך הוא רשאי לרכוש זכויות יוצרים מאחרים ולאכוף אותם. ההסדר הישראלי בלתי תלוי לאופן שבו נוצרה היצירה וקובע כי ככל שמדובר ביצירה שזכות היוצרים בה בידי המדינה, ההסדר יכול עליה.

החלטת הממשלה מייתרת למעשה את הצורך בחקיקה. הצעת חוק שהוגשה בנושא – הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון שימוש מותר בתמונות שצילמו גופים ציבוריים) – "נתקעה" בועדת הכלכלה של הכנסת, ולא הצליחה להתרומם. עכשיו, ספק אם יש צורך ממשי בה עוד.

2

האם מם הוא שימוש הוגן?

צלם: ראובן קפוצ’ינסקי, עיבוד: יוני ברק
פגיעה בזכות היוצר?

ממים אינטרנטיים עושים שימוש בתמונות, אך האם הפצתם מהווה העתקה האסורה תחת דיני זכויות היוצרים, והאם הן חוסות תחת הגנת השימוש ההוגן?

מם, למי שאינו מכיר, הוא כינוי לדאחקות האינטרנטיות – טובות יותר או פחות – שזוכות לוריאציות שונות. פעמים רבות, ולמעשה ברוב המכריע של המקרים, המם הוא איזשהו פוטומונטאז', המגלם רעיון כלשהו. כך היה במקרה של  גלעד שליט, כאשר בתמונה אחת הונצח ביב מתבונן בגאווה (אמיתית או מבויימת) על רגע המגלם את ההישג. אותו רעיון הומחש במהרה בתמונות רבות שבהן הושתלה דמותו של ביבי מתבונן על רגעים שונים ומשונים.

במקרה אחד שפורסם בחורים ברשת, הצלם ראובן קפוצ’ינסקי ביקש לאתר את יוצר המם של ביבירמן שבו שתי תמונות פרי יצירתו, האחת של ביבי והשנייה של ליברמן, אוחדו לדמות אחת. הצלם הסביר כי מדובר בפגיעה בזכויותיו, ויוצר המם, יוני ברק, מיהר להתנצל.

אך האם ביצירת המם יש פגיעה בזכות יוצרים?

אין ספק שעניין לנו בהעתקה או ביצירת יצירה נגזרת על בסיס התמונות מוגנות זכויות היוצרים. פעולות ממין זה, קובע חוק זכות יוצרים, שמורות לבעל היצירה. עם זאת, יכול שיש ליוצר המם הגנה בדמות החריג של "שימוש הוגן". "שימוש הוגן ביצירה", קובע החוק החדש, "מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". עוד קובע החוק רשימה פתוחה של תבחינים לצורך הקביעה האם מדובר בשימוש הוגן או לאו:

(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

שימוש שאינו מסחרי אינו הופך את השימוש ל"הוגן" באופן גורף. גם העובדה שמדובר בביקורת אינה מסייעת רבות, כיוון שהביקורת אינה על התמונה עצמה אלא על דבר חיצוני לה (ובמקרה זה הפרסונות המוצגות בתמונה ופעילותם הפוליטית). כך היה גם בעניין דודו גבע שם השימוש ביצירה – דמותו של דונאלד דאק – נעשתה לצורך ביקורת סאטירית ולא פארודיה על היצירה עצמה. עם זאת, בחינת הקריטריונים האמורים נוטה ללמד כי בעניין זה, כמו גם בכל מם אחר, ישנה נטייה ברורה לטובת השימוש ההוגן. מטרת השימוש ואופיו אינם מסחריים אלא הם פרטיים והשפעת השימוש על ערכה של היצירה הוא אפסי אם קיים. גם העובדה שמדובר ביצירות שבדרך כלל נקשרו בתודעת הציבור, יש לה משמעות.

קושי נוסף שבולט בממים הוא העדר מתן קרדיט ליוצר המקורי ופגיעה בזכותו המוסרית. כזכור, בדרך כלל, בתי המשפט קבעו כי פגיעה בזכות המוסרית שוללת את הגנת השימוש ההוגן (למקרה חריג שעסק בשימוש בתמונתו של אהוד אולמרט בבית ספר, ראו כאן). עם זאת, הזכות למתן קרדיט אינה מוחלטת והיא כי "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". לא מן הנמנע כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר בממים אינטרנטיים, המופצים ברשתות חברתיות, אין הכרח כי יוצר היצירה שעליה התבסס המם יזכה לאיזכור.

כך או כך, נראה שבמקרה של ממים, המשפט מפגר אחרי המציאות. הציבור תופס את הממים כתופעה חיובית ומקובלת (להבדיל, למשל, מפיראטיות בתוכנה). בהעדר פסיקה בנושא, נראה כי לפחות ציבורית המם ימשיך להראות לנו כשימוש הוגן.

 

(לקריאה נוספת: פוסט של יורם ליכטנשטיין בנושא הממים בישראל ובארה"ב)

4

פסיקה: התקנת וילון בניגוד לתוכנית אדריכלית – פגיעה בזכות המוסרית

(cc by-nc Jason 'Sunshine' Carswell)

שינוי בעיצוב הפנים של מבנה, ובפרט בהחלפת וילון אחד במשנהו, עשוי להוות הפרה של הזכות המוסרית של האדריכל ביצירתו – כך קבע בית משפט השלום בתל אביב.

המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל תבע לדין את האדריכלית נילי פורטוגלי, אשר עיצבה עבור המרכז את המבנה בו הוא משתמש, וזאת בטענה שהאדריכלית השחיתה וילון שתלה במקום. בעקבות כך, הגישה האדריכלית תביעה שכנגד ובה טענה כי הוילון המדובר נתלה תחת וילון אחר אותו עיצבה, ובניגוד לתוכניות שהכינה.

לקריאת המשך המאמר »

1

פסיקה: עיריית קרית גת תפצה פסל בגין פגיעה בזכותו המוסרית

האנדרטה המוזנחת (צילום: אבנר בר חמא; פורסם ב-YNET)

זכותו המוסרית של היוצר הינה זכות נפרדת מזכותו הכלכלית לניצול היצירה, והיא כוללת בחובה את הזכות כי יצירתו לא תסולף באופן שיפגע בשמו. הפסל אבנר בר חמא הגיש תביעה כנגד עיריית קרית גת בגין פגיעה בזכותו זו לאור התנהלותה ביחס לשנים מפסליו שהוצבו ברחבי העיר.

הפסל הראשון, אנדרטה לזכר הנופלים, אשר הוצב בשנת 1998 הוזנח לאורך שנים עד ששופץ בצורה ששינתה את אופי היצירה:

לטענת התובע, במועד כלשהו בשנים 2005-2006, שופצה האנדרטה באופן אשר שינה את עיצובה המקורי. פסל האלומיניום נצבע בצבע שאינו מתאים, אשר גרם להתקלפות הצבע; שעון השמש נצבע בצבע שונה מצבעו המקורי ומעגל השיש שהקיף אותו נשבר; האנדרטה שופצה כך שעל לוח הזכוכית הודבק לוח פח בצבע אפור שאינו מאפשר את השתקפות המבקר, המילים 'בכל דור ודור' הוסרו, ושמות הנופלים נצבעו בצבע אפור אטום אשר פגע במראם והפך אותם לבלתי קריאים.

הפסל השני, פסל הפרח, הוצב בשנת 1975, והוא הוזנח משך שנים ומצבו התדרדר. פסל זה נעקר ממקומו במהלך עבודות גינון והושלך לאשפה. רק לאחר מכן הוא הועבר למחסני העירייה.

בית המשפט הבהיר כי זכותו המוסרית של אמן על יצירתו אינה זכות בלתי מוגבלת. זכותו של יוצר לשלמות היצירה אינה מונעת כל שינוי בה, אלא רק את השינויים שיש בהם לפגוע, מבחינה אובייקטיבית, בכבודו או בשמו. בנוסף, חוק זכות יוצרים קובע מפורשות כי זכות זו אף כפופה למבחן הסבירות.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: על תובע להוכיח כי יש לו זכות יוצרים ביצירה המועתקת

(cc by viZZZual.com)

בית משפט השלום בתל אביב-יפו נדרש לחזור לאחרונה על מוסכמות יסוד: רק בעל זכות היוצרים רשאי להגיש תביעה בגין הפרתה. כיוון שכך, על תובע הטוען להפרת זכות יוצרים להוכיח כי הזכות ביצירה נתונה לו. אם לא יצלח בהוכחת טענה זו – דחייתו תדחה.

לקריאת המשך המאמר »

2

פסיקה: "הודעה והסרה" אינה הגנה כשבעל האתר מעלה את התכנים

(cc by o5com)

פסק דין של בית משפט השלום בירושלים דן בפירסום של מצגות מתחום המיסוי אשר הועתקו ברובן ללא רשות, ותוך הפרת זכות יוצרים. בעיניי, ישנן שתי סוגיות מעניינות המתעוררת בפסק הדין: הראשונה, האם נוהל "הודעה והסרה" חל על בעל אתר שהעלה תכנים מפרים והסיר מיד עם קבלת הודעה על ההפרה; והשנייה, מהי מידת האשם התורם שיש לבעל זכות יוצרים אשר אפשר במחדלו ליצור העתקים מפרים בקלות.

עובדות המקרה

התובע, רואה חשבון ובעל אתר "פרישה", העלה מספר מצגות לאתרו ללא כל הגנה טכנולוגית. לימים התברר כי הנתבע, יועץ מס במקצועו, העתיק חלק מתכני המצגת ומסרם לחשב הכללי אשר העלה אותם לאתר האינטרנט שלו, ואף העביר ימי עיון בתשלום בהם העביר הרצאות על סמך מצגת זו. הנתבע הודה כי לצורך הכנת המצגת ליקט שקפים ממצגות אחרות והרכיב את הרצאתו, אך טען כי מדובר בציטוט סעיפי חקיקה ופסיקה, אשר אינם מקנים לתובע זכות כלשהי.

המדינה הבהירה כי היא לא היתה מודעת להפרה שבוצעה, וכי מיד לאחר הפנייה של התובע, הסירה את את המצגת מאתר החשכ"ל.

נוהל הודעה והסרה – אמתי חל?

כזכור, נוהל הודעה והסרה הוכר לאחרונה מפורשות בפסיקה בישראל. נוהל זה, כזכור, מאפשר לבעל אתר לחמוק מאחריות בגין תוכן מפר שהועלה לאתרו על ידי צדדים שלישיים, אם הסיר את התוכן המפר מיד עם קבלת הודעה על ההפרה.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: מיקרוסופט עושה שימוש כדין בגופן "נרקיסים"

גופן נרקיסים

גופן נרקיסים - השימוש שעשתה מיקרוסופט הינו בהתאם לרישיון

האם השימוש שעושה מערכת ההפעלה "חלונות" בגופן "נרקיסים" נעשה כדין? זו השאלה שהוצבה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז. כבוד השופט ע' גרוסקופף דחה את התביעה לאחר שנמצא כי השימוש שמיקרוסופט עושה בגופן תואם רישיון שימוש שניתן לה. בטרם נימק את פסק דינו, ביקר בית המשפט את עצם הגשת התביעה וניהולה:

ניתן היה לסבור כי, לאור ההרשאה הבלתי מוגבלת והבלתי הדירה שניתנה למיקרוסופט, באמצעות כיוון, לעשות שימוש בגוֹפָן "נרקיסים" במוצריה, תימנע ההתדיינות הנוכחית, ולמצער, תמחק משהתבררו העובדות לאשורן. ואולם, כפי שציין בית המשפט העליון באחת הפרשיות, "גם במקרה זה הובהר, שאין לשער מראש, מה רב כושר ההמצאה ומה גדולה הבקיאות של יודעי דין" (ע"א 304/70 אביעם נ' מדינת ישראל, פ"ד כה (1) 665 (1971)).

לאחר שהתברר כי מר נרקיס, יוצר הגופן, העניק לחברה בשם כיוון בע"מ, רישיון שימוש בלתי מוגבל, בלתי הדיר ולא בלעדי לכלול את עיצוב "נרקיסים" במוצריה וכן להעניק רשיונות משנה כאלה לאחרים, וזו העניקה למיקרוסופט זכות שימוש באמצעות רישיון משנה, נאלצו התובעים לטעון בשני מישורים מרכזיים: הראשון, טענות כנגד רישיון השימוש ותקפותו; והשני, טענות בדבר פעולות שאינן מכוסות באמצעות רישיון השימוש.

לקריאת המשך המאמר »

4

פסיקה: חוות דעת של רואה חשבון היא יצירה המוגנת בזכויות יוצרים

בהחלטה שניתנה לאחרונה נקבע, לראשונה, כי חוות דעת של רואה חשבון הינה יצירה ספרותית הראויה להגנת זכות היוצרים.

קבוצת רואי החשבון דלויט
(cc by-nd mav.mbecker.net)

המקרה שהיה כך היה: רו"ח ועו"ד זאב שלום הכין עבור חברת דראל רם בע"מ חוות דעת מומחה ביחס לסיווג עסקאות ליסינג. חוות הדעת הוגשה, באמצעות משרד עורכי הדין שיבולת אשר ייצג את דראל באותו הליך.
כעבור זמן לא רב, פנתה דראל, שוב באמצעות משרד שיבולת, וביקשה ממשרד רואי החשבון בריטמן אלמגור זהר ושות', מקבוצת דלויט, להכין לה חוות דעת באותו נושא והפעם ביחס לעסקה מול חברה אחרת. משרד שיבולת העביר לבריטמן אלמגור את חוות הדעת הראשונה כבסיס להכנת חוות הדעת החדשה, ואכן, על בסיסה של זו, נכתבה חוות הדעת השנייה.
לכשהתובע גילה זאת, הוא הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה וביקש פיצויים וכן צו מניעה שיאסור על שימוש בחוות הדעת.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: חדשות ערוץ 2 תשלם 125,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של צלם

התמונה מפרשת קו 300
(צילום, אם לא הבנתם: שמוליק רחמני)
בית משפט השלום בירושלים פסק: חברת החדשות של ערוץ 2 תשלם לצלם פיצויים בסך 125,000 ש"ח בגין הפרת זכות היוצרים שלו במספר תמונות ובגין הפרת זכותו המוסרית לקרדיט.
המדובר ב-11 תמונות שונות, שרובן הוקרנו במסגרת הפינה "השבוע לפני…", ומיעטון הוקרן במסגרת מהדורת החדשות ותוכנית "פגוש את העיתונות". בין היתר, פורסמה תמונות הנער אורן ירדן, צילום של דיוקנו של יעקב לוינסון, צילום כוכבי הסדרה דאלאס בביקורם בישראל, צילום מחבלת אוטובוס הדמים, וכן אחד הצילומים מפרשת קו 300. כיוון שבתמונה אחת – זו הקשורה לקו 300 – ניתן קרדיט, הסכים התובע כי מדובר בשימוש הוגן.
בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה אין זכות יוצרים בצילום דוקומנטרי. טענה נטענה בעקבות פסק הדין בעניין ע"א (מחוזי ת"א) 3437/06  אליעזר נ' אמיר שדן בהמרת דמותו של יצחק רבין כפי שצולמה לתבליט על גבי מדליה. בית המשפט קבע כי אין מדובר במקרה זה בשימוש בדמות המצולמת כי אם שימוש בתמונה עצמה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אין מדובר בתמונות שגרתיות כי אם בצילומים שהנציחו רגעים יחודיים והם בבחינת "סקופ עיתונאי". בית המשפט הוסיף והתייחס למידת ההשקעה של הצלם כבסיס להכרה במקוריות היצירה:

"אף אם מבחן המאמץ אינו המבחן הבלעדי עדיין יש מקום להגן, ככלל, על קניינם הרוחני של הצלמים. מאליו מובן כי כל צלם המתעד אירוע או דמות המצויה בטווח עדשת המצלמה שלו משקיע בכך את מרצו וכשרונו; דואג להימצא באותה סיטואציה שבה הוא מצליח לצלם את שצילם ואכן יוצר תמונה. מכלול הנסיבות שהביאו ליצירת תמונה באותו מקום; באותו זמן; באותה זוית צילום מסויימת; באותו תמהיל של צבעים וצללים או כל סממן יחודי אחר שיוצרים אותו הצלם והמצלמה הם שמקנים את זכות היוצרים לצלם ומקימים את המקוריות".

משנקבע כי זכות היוצרים הופרה, הוסיף בית המשפט וקבע כי מאחר ולא ניתן קרדיט מתאים לצלם, לא תוכל לעמוד לנתבעת הגנת המפר התמים. קביעה זו, יש להבהיר, היא בניגוד לפסיקתו הקודמת של אותו השופט, אשר בעניין פורגס העמיד הגנה זו אף בהעדר מתן קרדיט. בית המשפט ציין כי מדובר במבחן יחסי, וכי נוכח נסיבות מקרה זה, העוסק בחברה מסחרית המודעת וערה לחשיבות הסדרת הזכויות, אין לאפשר לה לרחוץ בניקיון כפיה. 
עוד נקבע, כי אין מדובר במסכת אחת של מעשים כי אם במספר מעשים נפרדים. לאור העובדה שמספר צילומים פורסמו יחדיו, בית המשפט הסכים לראות בכמה פרסומים כאלו כמסכת מעשים אחת. בסך הכל, נקבע, ישנן 7 הפרות נפרדות של זכות היוצרים וכן ישנה הפרה של הזכות המוסרית ביחס ל-10 תמונות.
בית המשפט קבע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 15,000 ש"ח בגין כל הפרת זכות יוצרים, ו-105,000 ש"ח בסך הכל. עוד נקבע פיצוי בסך 20,000 ש"ח נוכח הפרת הזכות המוסרית.
לאור קביעה זו, חוייבה הנתבעת לשלם לתובע סכום של 125,000 ש"ח וכן 25,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט.
2

מאגר משפטי חינמי חדש עולה לאוויר ומעלה תהיות בדבר זכויות יוצרים

לאחרונה, ניתקלתי במאגר אינטרנטי חדש – ruling, שמו – המרכז פסקי דין, החלטות ופרוטוקולים, ומאפשר גישה חינמית אליהם. בדומה לאתר RoBoLo מדובר במנוע חיפוש פשוט למדי.
לפי האמור בתנאי השימוש באתר, הוא מכיל כיום רק מסמכים מחודש יולי 2011 ואילך, אך בעתיד יוספו אליו גם "מסמכים היסטוריים".העניין שצד את עיניי, איך לא, נוגע לקניין הרוחני.

תנאי השימוש של האתרים קובעים:

"העתקת פסקי הדין וההחלטות באתר מותרת, בכפוף לביצוע הפניה לאתר (link) מהאתר המעתיק או מהמדיה בה אוזכר המידע המועתק. עם זאת, אין לשנות את התכנים המועתקים מן האתר, שינויים ו/או עריכתם באופן מסלף עלול להוות עבירה פלילית, ולפגוע בזכויות צדדים שלישיים." (ההדגשה במקור)

אז זהו – שלא.
לקריאת המשך המאמר »

4

פסיקה: שימוש בתמונות למטרה חינוכית – שימוש הוגן, אף אם לא ניתן קרדיט לצלם

אהוד אולמרט.
בתמונה שלא צולמה על ידי הצלם התובע.
(מתוך ויקימדיה)

בבית משפט השלום בירושלים נדונה תביעתו של צלם בגין שימוש שנעשה בשלוש תמונות שצילם. התמונות האמורות היו תמונותיהם של אהוד אולמרט, יולי תמיר ויהודה עמיחי. שני בתי ספר שונים, בית חינוך תיכון גליל מערבי ובית הספר גוונים, עשו שימוש בתמונותיו של הצלם באתרי האינטרנט שלהם. לפחות תמונה אחת – זו של אהוד אולמרט – עמדה במרכז של תביעה אחרת שהגיש הצלם (ת"א (שלום י-ם) 1191/09  פורגס נ' סיון (מיום 18.07.10), אשר נדונה בפני אותו שופט).
אף שהעתקת התמונות והצגתן לציבור נעשו ללא הסכמתו של בעל זכות היוצרים, בית המשפט קבע כי השימוש שנעשה בהן הוא בגדר שימוש הוגן מותר. משכך, נקבע, אין מקום לפסוק לטובת הצלם פיצויים כלשהם בגין פגיעה בזכות היוצרים.
בית המשפט ציין:

"תמונות אולמרט ותמיר המדובר שולבו בכתבות שכתבו תלמידים באתר בית הספר שבו הם לומדים לצרכים לימודיים וחינוכיים מובהקים. אין מדובר בשימוש של הפצת הכתבות לקוראים נוספים והחשיפה בה מדובר, אף אם הדברים מופיעים ברשת האינטרנט, היא מוגבלת". 

עוד ציין בית המשפט כי היקף השימוש היה מוגבל, ללא כל זיקה מסחרית או כלכלית וממילא ערכן של היצירות לא נפגע מהשימוש שנעשה בהן.

לעניין זה, בית המשפט ציין מפורשות – זכותו המוסרית של הצלם הופרה בכך שביחס לחלק מהתמונות לא צוין שמו של הצלם כיוצר היצירה. ברם, ועל אף פסיקה קודמת בעניין זה, בית המשפט קבע כי אין בכך בכדי לשמוט את הגנת השימוש ההוגן תחת רגלי הנתבעות. נקבע, כי נוכח היות מרכז הכובד של הפרסומים המפרים חינוכי-לימודי, אשר נעשו על ידי התלמידים ולשימושם, יש ליתן משקל שונה ונמוך לעובדת העדר מתן הקרדיט לצלם. באיזון כלל האינטרסים, קבע בית המשפט, יש לבכר להגן על שימושים לימודיים בחומרים המוגנים בזכויות יוצרים.

נוכח העובדה כי לא ניתן לצלם קרדיט כלשהו, בית המשפט קבע כי זכותו המוסרית הופרה. קרי, הגנת השימוש ההוגן לא עמדה לנתבעים ביחס להפרת הזכות המוסרית. עם זאת, בית המשפט קבע בקיצור נמרץ כי הפיצויים המגיעים לצלם בגין הפרת זכות זו יתקזזו עם הוצאות הנתבעים בתיק.

קביעה זו מעט תמוהה בעיניי. הפרות של הזכות המוסרית אשר החוק הישן חל עליהן (כפי שהיה במרבית ההפרות במקרה זה) מזכות בפיצויים ללא הוכחת נזק בסכום מינימאלי של 10,000 ש"ח. כלומר, נראה כי לכל הפחות היה התובע צריך לזכות ב-20,000 ש"ח. האם בית המשפט התכוון לחייב את התובע שזכה בחלק מתביעתו וכשל בחלקה האחר מחמת קיומה של הגנה להפרת זכות היוצרים בהוצאות בסכום כה נכבד? אף שקיזוז סכומים הוא אפשרי, יש קודם להבהיר מהם הסכומים אותם מקזזים. 
מנקודת מבט ביקורתית, ניתן לסבור כי השופט האמין כי לא יהיה זה צודק לפסוק לתובע פיצויים כלשהם, ואף שהגנת השימוש ההוגן לא יכלה לעמוד לנתבעים, מצא דרך יצירתית לא לקבוע לטובתו סכום כלשהו.
נוכח קביעותיו של בית המשפט, התביעה נדחתה בלי צו להוצאות.
6

הסעד במקרה של הפרת זכות היוצרים

במאמר הראשון בסדרה עסקנו בשאלה מהי זכות היוצרים, במאמר השני בסדרה, העמקנו בשאלת הזכות המוסרית. שתי זכויות אלה קיימות לו ליוצר והן מעניקות לו את היכולת למנוע מאחרים לעשות כרצונם ביצירתו. כזכור, זכות היוצרים מונעת העתקה, שידור, ביצוע פומבי, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת, והשכרת העתקים פיסיים, ואילו הזכות המוסרית מעניקה את הזכות לאבהות על היצירה והזכות למנוע את סילופה. ברם, מה קורה כאשר הדברים האסורים נעשים ללא הסכמת היוצר? בסוגיה זו, אדון במאמר הנוכחי.

סעד משפטי
זכות משפטית – אין לה כל משמעות, אם אין סעד בצד הפרתה. כשם שלעבירה פלילית אין כל תכלית אם בצידה לא נקבע תג מחיר בדמות עונש לעבריין, כך גם בזכות משפטית הניתנת לאדם הפרטי. מי שזכותו הופרה יוכל להביא את עניינו לבית המשפט המוסמך ולעתור כי בית המשפט יעניק לו סעד בגין הפרת זכותו.

סעד משפטי, אם כן, הוא התוצאה אותה אנו מבקשים מבית המשפט. זו הדרך של המשפט לסייע לאלו אשר נפגעו שלא כדין.

במקרה של הפרת זכותו של היוצר, שני הסעדים העיקריים העומדים לרשותו הם אלו: צו מניעה וסעד הפיצויים.

צו מניעה
צו מניעה הינה הוראה מבית המשפט לנתבע להימנע מלעשות דבר כלשהו. בעניין זכויות יוצרים, צו המניעה יוכל להורות לזמר שלא לשיר שיר מסוים, לערוץ טלוויזיה שלא לשדר תוכנית מסויימת, להוצאת ספרים להפסיק להדפיס ולמכור ספרים המפרים את זכות היוצר. לחלופין, הצו יכול להיות צו עשה, כגון, להוסיף את שמו של היוצר לפרסום היצירה. אף שאנליטית מדובר בשני צווים שונים – האחד להימנע מלעשות פעולה והשניה לעשות פעולה, מעשית אין הבדל גדול בין השניים, ואתייחס אליהם במאוחד כאל "צו מניעה".

צו המניעה הוא ההגשמה של זכותו של היוצר. אם ליוצר ישנה זכות שלא יעתיקו את יצירתו ללא הסכמה, צו מניעה הינו צו מאת בית המשפט המורה לנתבע לבל יעשה זאת. בניגוד לחוק שחל על כולם, ואשר ניתן להתווכח באם הוא חל במקרה מסוים או לאו, צו המניעה הוא אישי, והוא ניתן לנתבע עצמו. הפרה של צו שכזה משמעה ביזיון בית המשפט, ובצדה של עבירה פלילית זו, ישנה גם סנקציה עונשית בדמות קנס ומאסר.

פעמים רבות, צו מניעה הוא "הקלף המנצח" בתיק המשפטי. יכול להיות שלנתבע ישתלם להפר ולשלם פיצויים, אך הנזק שצו המניעה יגרום לו עשוי להיות רב בהרבה. כאשר מתבקש צו מניעה, ניתן להגדיל לעשות ולבקש צו מניעה זמני, עד בירור ההליך עד תום. במקרים רבים, לאחר מתן צו המניעה הזמני, התיק המשפטי נגמר שכן המפר יוצא בעל כורחו מהשוק, ואין לו עוד טעם להמשיך במאבק המשפטי.

פיצויים

פיצויים הינם תשלום של סכום כסף אשר נועד להשיב את המצב לקדמותו. על פי הפיקציה המשפטית, כל דבר ניתן לכימות, והנזק שנגרם לנו, יכול להירפא על ידי תשלום כסף. כך, מקום בו אדם מאבד את ידו בגלל רשלנותו של אחר, יושב המצב לקדמותו באמצעות תשלום כספי. התשלום כולל פיצוי על אובדן ההכנסה שנגרם, על הסבל והכאב, ועל כל רכיב אחר רלוונטי. כך, יד יכול שתהיה "שווה" מיליון ₪, וגידם עם מיליון שקלים בחשבון הבנק, כמוהו כאדם ששתי ידיו בריאות ושלמות ויתרת חשבון הבנק שלו מאופסת.

גם בהפרתה של זכות היוצר, בתי המשפט מוסמכים להעניק פיצוי בגין הנזק שנגרם לאדם בגין ההפרה. ככל שמדובר בפגיעה שגרמה נזק ממשי גדול יותר ובר-הוכחה, כך סכום הפיצויים יגדל. בין היתר, בתי המשפט בוחנים את אופן ההפרה, ובאם מדובר בפעילות מסחרית או לאו.

פיצויים ללא הוכחת נזק
נדמה לי שגם לקורא שנתקל לראשונה בפיקציה המשפטית הזו יהיה ברור, שישנו קושי אמיתי להראות את גובה הנזק שנגרם. על שום כך, המחוקק הישראלי חרג ממנהגו וקבע בחוק זכות יוצרים כי מי שזכותו מופרת יכול לעתור לפיצויים ללא הוכחת נזק. פיצויים אלו יכולים להגיע עד לסכום של 100,000 ₪, בגין כל הפרה.

אך מהי הפרה? החוק קובע כי "יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת". כיוון שכך, ייצור סדרתי של מוצר מפר אינו בבחינת הרבה הפרות נפרדות, אלא הפרה אחת. דוגמה נוספת, מפסיקתו של בית המשפט העליון, היא השמעת שירים במסגרת אירוע חתונה ללא קבלת רישיון מתאים. שם, נקבע, אף שהושמעו מספר רב של שירים, מדובר עדיין בהפרה אחת.

עם זאת, הפרות של זכות היוצרים ושל הזכות המוסרית – הן הפרות נפרדות. כלומר, בגין מסכת מעשים אחת שבמסגרתה נפגעו שתי זכויות אלו, ישנן שתי הפרות נפרדות. מכאן, שסכום הפיצויים, ללא הוכחת נזק, יכול להגיע עד לסכום של 200,000 ₪.

בבואו לקבוע את סכום הפיצויים ללא הוכחת הנזק, בית המשפט רשאי להתחשב במספר רב של שיקולים. בין אלו ניתן לציין את משך הזמן שבו בוצעה ההפרה, חומרת ההפרה, הנזק הממשי שנגרם לתובע או הרווח שצמח למפר בזכותה (על פי הערכת בית המשפט), מאפייני פעילותו של המפר, טיב היחסים בין הצדדים ותום לבו של המפר.

בפועל, בתי המשפט אינם נוטים לפסוק את מלוא הפיצויים האפשריים. חשוב אולי להסביר, שהחוק שונה אך לאחרונה. עד שנת 2007 החוק קבע כי פיצויים ללא הוכחת נזק יהיו עד סך של 20,000 ₪ אך לא פחות מ-10,000 ₪. כלל משפטי זה שונה, ובהדרגה הוא פס מהעולם. כל הפרה שבוצעה לפני כניסתו לתוקף של החוק החדש, עדיין נבחנת לפי אמת המידה הישנה – לטוב (ישנו פיצויי מינימלי בסך 10,000 ₪) ולרע (ישנו פיצויי מקסימלי נמוך בהרבה – 20,000 ₪ בלבד). כלומר, בתי המשפט היו רגילים לפסוק פיצויים בסך 20,000 ₪ במקרים שערורייתיים, ולכן, להבנתי, יש קושי פסיכולוגי לפסוק היום סכום של 50,000 ₪, למקרה "רגיל" או אף 100,000 ₪ באותו מקרה שערורייתי. ייקח כנראה זמן עד שסרגל הפיצויים שנפסקים בפועל, יותאם למנעד הרחב שהועמד לרשותם כיום.

כיוון שהסכום המקסימאלי לפיצויים ללא הוכחת נזק עומד על 100,000 ₪, לרוב אין צורך להוכיח את הנזק בפועל. רק במקרים יוצאי דופן, בהם הנזק בפועל רב יותר או קרוב לסכום זה, כדאי לנסות ולהוכיח את הנזק ולזכות בפיצויים לפי אומדן זה.

פסיקת פיצויים בעולם המעשה
על אף שהחוק היבש בוודאי מעניין, מעניין לא פחות להתרשם מפסיקת בתי המשפט באשר להיקפי הפיצויים במקרים של הפרות זכויותיהם של יוצרים.

העתקה של ציור, שמצאה דרכה לתוך ההגדה של פסח שהפיקה הוצאה לאור ואשר הודפסה לאורך שנים רבות, זיכתה את בעלי הזכויות (זכות יוצרים וזכות מוסרית) בפיצויים בסך 100,000 ₪ מהצייר שהעתיק, ו-70,000 ₪ מהוצאת הספרים.

במקרה אחר, נפסקו לצלם חובב ש-11 תמונות שלו פורסמו בספר ללא הסכמתו ומבלי מתן קרדיט, פיצויים בסך 35,000 ₪, ואילו לחברו – ש-4 מתמונותיו פורסמו ללא רשותו וללא מתן קרדיט, נפסקו פיצויים בסך 12,000 ₪.

לעומת זאת, בגין שימוש שלא כדין בתמונה דוקומנטרית אחת של טל ברודי, חויבה מנהלת ליגת העל בכדורסל לשלם לצלם פיצויים בסך כולל של 55,000 ₪.

בעניין אחר (ת"א (מחוזי י-ם) 3512-09 בר נ' מזרחי (מיום 21.02.2011)), נפסקו פיצויים בסך 80,000 ₪ לטובת צלם בגין הפרת זכויותיו בתמונות.

הזמר, אסף אמדורסקי, חויב לשלם פיצויים בסך 30,000 ₪ למי שצילם את תמונתו באחת ההופעות. אמדורסקי, העלה את התמונה לאתר האינטרנט שלו ולדף המיי ספייס שלו, וזאת מבלי מתן קרדיט לצלם ומבלי שקיבל את הסכמתו לעשות כן (ת"א (שלום ת"א) 10560/08 שוחט נ' שמש (מיום 25.05.2010)).

במסגרת תביעה קטנה שהגיש צלם, הוא זכה לפיצויים בסך 10,000 ₪ בגין שימוש בתמונה שצילם ללא הסכמתו באתר האינטרנט של הנתבעות (ת"ק (ת"א) 19221-01-10 דור נ' פז שמנים בע"מ (מיום 28.10.2010)).

סיכום

לסיכום, החוק מעמיד סעדים שונים לטובתו של בעל זכויות יוצרים או זכות מוסרית שזכותו הופרה. בית המשפט רשאי לצוות על הנתבע להימנע מהמשך ההפרה באמצעות צו מניעה קבוע. בנוסף, בעל הזכות זכאי לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו על ידי המפר, והוא זכאי לפיצויים אף בהעדר הוכחה של נזק כאמור. החוק החדש מעמיד את סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק על סכום מירבי של 100,000 ₪. כמו כן, הבאתי מספר דוגמאות בכדי להמחיש את הסכומים שנפסקים בפועל.

(רשומה זו התפרסמה במקור באתר MegaPixel)

3

פסיקה: שימוש בגופן מהווה הפרה של זכות היוצרים

בתביעה שהוגשה על ידי בעלי הזכויות בשני גופנים – הגופן "נרקיס תם" ו"נרקיס חדש" – חזר בית המשפט והכיר כי גופנים מוגנים בזכות יוצרים.
תביעה זו עסקה בגופנים בהם השתמשה חברת החדשות של ערוץ 2 לשם הצגת כתוביות. מסבר, כי עקב קשיים טכנולוגיים, לא ניתן היה להשתמש בגופן נרקיס תם לבדו, שכן שימוש בו גרר עיוות אותיות מסוימות. תחת השימוש באותו גופן, הוחלט להשתמש, לאותן אותיות בהן נוצרה הבעיה בגופן דומה-שונה – נרקיס חדש. החברה שהיתה אחראית לעיצוב הגרפי, והיתה בעלת רישיון לשימוש בשני הגופנים הללו, יצרה גופן חדש-מעורבב – אשר הוא העתק של הגופן "נרקיס תם" ואילו בעניין האותיות הבעיתיות, הן מובאות בגרסתן מהגופן השני.
0

פסיקה: העתיקו את ציור "עשר המכות" ויפצו

בית המשפט המחוזי בתל אביב דן בתביעה של אלמנתו של יעקב וכסלר שטענה כי ציור "עשר המכות" שלו הועתק על ידי מאייר והוכנס לתוך הגדה לפסח ששיווקה אחת הנתבעות החל מ-1988. הנתבעים מצדם טענו כי הציור שבהגדה אותם הם שיווקו הוא פרי יצירתו של המאייר, ושהאחרון שאב השראה מהציור של וכסלר אך לא העתיק אותו.
בית המשפט שב על ההלכות שנקבעו בעניין זה וציין:

"אכן, פירוק סיטואציות מורכבות למרכיביהן היא דרך מועילה – ויש שיאמרו אף מהנה – כדי לבחון סוגיות משפטיות, אך לא בכל מקרה יש יצירות מורכבות שההתרשמות הכוללת ממכלול רכיבהן בנפרד, פירוק המסית את המבט – ואת הדעת – מן העיקר. את הדמיון בין היצירה המוגנת לבין היצירה המפרה יש לבחון מתוך הסתכלות רחבה על המכלול, בלי לטשטש את התמונה הכוללת על-ידי ירידה לפרטים, שבמקרים כאלה היא כמדומה, מלאכותית ומאולצת". (מתוך ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT CO.  נד(1) 577, 590)

"לצורך ביסוסה של תביעה בדבר פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח, כי הנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירתו של התובע, ולעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו. ההכרעה בשאלה זו נופלת על יסוד התרשמותו של השופט מן היצירות בכללותן, ולעניין זה יש לאבחן בין היתר, בין מקרה בו פעל נתבע תחת השראה מקרית, מדעת או שלא מדעת, לבין מקרה בו הושפע ממנה באופן שמנע ממנו יצירה עצמאית. הבדיקה היא מהותית ולא פורמלית, ולכן יכול ובית המשפט ישתכנע מקיומו של חיקוי גם כאשר הוא מוסווה". (ע"א 15/81 גולדנברג ' נ' בנט לו (2) 813,  818)

בית המשפט בחן את הציורים והשווה ביניהם והגיע למסקנה כי על אף שישנם שינויים קלים בפרטי הציור, הסתכלות על "התמונה הגדולה" (תרתי משמע) מלמדת כי הציור הועתק. כיוון שכך, נקבע כי זכות היוצרים הופרה ואף הזכות המוסרית הופרה באשר היצירה יוחסה למאייר ולא לוכסלר.

שתי סוגיות נוספות עלו לדיון. הנתבעים ניסו לטעון כי זכות היוצרים אינה בידי התובעת, אלא הועברו להוצאה לאור בשם "הצבי". טענה זו התבססה על העובדה שבהגדה אותה אייר וכסלר הופיעה הודעת זכויות יוצרים ולפיה הזכויות שמורות להוצאת "הצבי". לעניין זה, בית המשפט קבע כי נוכח הוראת החוק, המחאת זכות יוצרים צריכה להיעשות בכתב. דרישה זו, כידוע, אינה דרישה ראייתית, אלא מהותית, ובלעדי הכתב, ההמחאה אינה משתכללת. בהעדר המחאה כאמור, בית המשפט דחה את הטענה.
כך או כך, נקבע, הזכות המוסרית, אשר אינה ניתנת להמחאה, נותרה בידי וכסלר ואלמנתו רשאית לאכוף אותה.
הסוגיה השנייה שנדונה עסקה במספר ההפרות. התובעת טענה כי מדובר בעשר יצירות עצמאיות – יצירה נפרדת ביחס לכל אחת מהמכות. ברם, בית המשפט קבע כי מדובר ביצירה אחת שהועתקה. אף העובדה שהציור הופיע בהפקות חוזרות לאורך שנים של אותה מהדורה, לא הובילה את בית המשפט לקבוע כי מדובר במספר הפרות. נקבע, כי יש לראות את ההתנהלות כולה כהפרה אחת של זכות היוצרים והפרה אחת של הזכות המוסרית.

כיוון שכך, בית המשפט פסק לטובת התובעת פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח מהמאייר, ופיצויים נוספים ללא הוכחת נזק בסך של 70,000 ש"ח מההוצאה לאור. כמו כן, ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להמשיך להפיק, להפיץ או למכור העתקים של הציור. בנוסף, פסק בית המשפט לטובת התובעת הוצאות משפט בסך כולל של 60,000 ש"ח.

(ת"א (תל אביב-יפו) 48905-11-10  וכסלר נ' עמית (מיום 28.03.11))

6

מהי הזכות המוסרית של היוצר?

Distroted picture of the Mona Lisa

המונה ליסה - גרסה מסולפת (cc by fdecomite)

לאחר שהבהרנו, במאמר קודם,  מהי זכות היוצרים, נעבור להתייחס לבת הדודה הפחות מוכרת של זכות היוצרים והיא הזכות המוסרית.

הזכות המוסרית של היוצר, הינה, למעשה, אגד זכויות המורכב משתי תתי זכויות: הזכות לאבהות על היצירה והזכות לשלמות היצירה. הזכות לאבהות הינה זכותו של יוצר כי "שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין" (ס' 46(1) לחוק זכות יוצרים) ואילו הזכות לשלמות היצירה הינה זכותו כי "לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר" (ס' 46(2) לחוק זכות יוצרים).
בניגוד לזכות היוצרים, הזכות המוסרית לא נועדה למטרות כלכליות, אלא היא נועדה לשמר את הקשר האישי שלו ליצירתו. כיוון שכך, זכות זו, בניגוד לזכות היוצרים, אינה זכות רכושית. במילים פשוטות יותר, הזכות אינה זכות הניתנת להעברה או למכירה, אלא שהיא נשארת זכותו האישית של היוצר. לאחר מותו, רק קרוביו של היוצר יכולים לאכוף את הזכות המוסרית. יודגש, אין מדובר ביורשיו של היוצר, כיוון שאין כאן "נכס" שמועבר ביורשה. אלא שהחוק מאפשר לקרובי משפחתו של היוצר (מדרגה זו או אחרת) לעמוד על "כבודו" של יקירם.
אמרתי שהזכות המוסרית לא נועדה לאפשר להפיק רווח. עם זאת, כאשר מפרים את הזכות ופוגעים בקשר ההדוק שבין היוצר לבין יצירתו, אחד הסעדים שבית המשפט יכול לתת הוא פיצוי כספי. פיצוי כספי זה לא נועד להעשיר את היוצר, אלא להשיב את המצב לקדמותו כאילו זכותו המוסרית לא נפגעה כלל. מילים אחרות – הזכות לא נועדה להפיק רווח, אבל באכיפתה יכול שליוצר תהיה זכות לקבל כספים.
למי קיימת הזכות?
הזכות המוסרית היא זכותו של היוצר על יצירתו. זכות שההצדקה לה היא הקשר ההדוק שבין היוצר לבין יצירתו, קשר שאינו ניתן לניתוק אף לאחר שהיוצר מכר העתק של יצירתו (תמונה מסויימת) ואף את הזכות היוצרים ביצירתו (הזכות למנוע מאחרים להעתיק את התמונה).
ברם, זכות זו אינה מוענקת לכל יוצר. החוק מקים זכות זו ליוצרים של יצירות אומנותיות, דרמטיות, מוסיקליות או ספרתיות. מי שמוצאים עצמם מחוץ להגנת החוק ומשוללי זכות מוסרית הינם יוצרי תוכנות מחשב, שבינם לבין יצירתם, כך קבע המחוקק, אין קשר אישי הדוק. לצלמים, אם יש לכם ספק, הזכות קיימת גם קיימת.
הזכות לאבהות
הזכות לאבהות היא זכותו של היוצר לקבל קרדיט על היצירה. הזכות כי שמו של הסופר יופיע על כריכת הספר. הזכות כי שמו של הצלם יופיע מתחת לתמונה. זכות זו היא מוחלטת במובן מסוים ויחסית במובן אחר.
הזכות הינה זכות מוחלטת במובן שאחר אינו יכול לטעון לבעלות על היצירה. מקום בו מופיע קרדיט שאינו של היוצר, הרי שיש הפרה של הזכות המוסרית. לשם הדוגמה, אם אפרסם העתק של ספרו החדש של הסופר סטיבן קינג כאשר שמי מתנוסס כמי שכתב את הספר, אפר לא רק את זכות היוצרים, כי אם גם את הזכות המוסרית. הפרה זו תתרחש גם במידה וקיבלתי את רשותו של מר קינג להעתיק את ספרו.
הזכות הינה זכות יחסית למקובל בנסיבות העניין. דהיינו, מקום בו נהוג ליתן קרדיט, היוצר רשאי לדרוש כי שמו יירשם. אך מקום בו דבר זה אינו נהוג – אין ליוצר אפשרות לדרוש כי הדבר ייעשה. כך, לסופר צללים אין כל זכות לקרדיט. בצורה דומה, גם צלם שבתמונתו נעשה שימוש בקולאז' אינו זוכה לקרדיט דרך כלל. מחבר השיר והמלחין זוכים לקבל קרדיט על גבי האלבום, אך לא במהלך מופע. דוגמאות אלו ממחישות כי החובה לתת קרדיט ליוצר משתנה ממקרה למקרה. השינוי הוא גם באשר לחובה לתת קרדיט ליוצר, אבל גם באשר לצורה ולהיקף מתן הקרדיט.
הזכות לשלמות היצירה
זכותו המוסרית של היוצר כוללת גם את זכותו שיצירתו לא תסולף. סילוף היצירה יכול להיעשות על ידי השחת פיזית של עותק שלה (אף אם העותק נרכש כדין), הצבתה במקום לא ראוי או בקונטקסט בעייתי. למעשה סילוף היצירה הינה פגיעה בערכה היצירתי – פגיעה שעשויה להיגרם מפעולות שונות ומשונות. בין היתר נקבע כי שינוי מבנה לצרכים פונקציונאליים פוגע בזכותו המוסרית של האדריכל; הזזתו של פסל שהוצב בכיכר פוגע בזכותו המוסרית של הפסל; פרסום שירו של משורר שמאלני בעיתון המזוהה עם הימין הקיצוני פוגע בזכותו המוסרית של המשורר ועוד.
היקף הזכות
הזכות המוסרית חלה כלפי כל העולם, בין אם רכשו את היצירה מהיוצר עצמו, בין אם מדובר במי שרכש את זכות היוצרים עצמה, ובין אם מדובר באדם שהיצירה הגיעה לחזקתו בכל דרך אחרת. הזכות המוסרית מאפשרת ליוצר להמשיך ולשלוט על שנעשה עם יצירתו לאחר שהעתקים הגשמיים שלה יוצאים מחזקתו.
הזכות המוסרית אינה נצחית, והיא פוקעת ביחד עם זכות היוצרים. כלומר, גם זכות זו קיימת מרגע יצירת היצירה ועד שבעים שנה לאחר מותו של היוצר. כיום, אני רשאי לטעון שאני ולא אחר ציירתי את המונה ליזה בעצמי (ואל תתנו לעובדות לבלבל אתכם!), ואם אתם סבורים שמה שחסר לציור הזה הוא זקנקן קטן וקרניים על גבי ראשה של הגברת, לא יהיה בכך לפגוע בזכות מוסרית, אלא רק בחוש הטעם הטוב.
היחס שבין זכות היוצרים לזכות המוסרית
כאמור, ההצדקה לזכות המוסרית שונה בתכלית משל זכות היוצרים. שתי הזכויות קיימות במקביל ובתחילת דרכן הן לרוב שייכות ליוצר עצמו. הבעלות בזכות היוצרים עשויה להשתנות ולעבור מאדם לאדם ואילו הזכות המוסרית ממשיכה לעמוד ליוצר עצמו. בפעולות הקשורות ביצירה – דוגמת העתקה – יכול שיש פגיעה בזכות היוצרים ויכול שיש פגיעה בזכות המוסרית. פעמים רבות שתי הזכויות מופרות בו זמנית. כך למשל יקרה במקרה בו סופר/מוציא לאור מפרסם תמונות בספר ללא קבלת רשות מבעל זכות היוצרים וללא מתן קרדיט לצלם.
סיכום
הזכות המוסרית היא זכותו של היוצר לשמר על הקשר בינו לבין יציר כפיו. היוצר זכאי לקרדיט ראוי, כנהוג בנסיבות העניין וכי יצירתו לא תסולף ולא ייפגעו בה. זכות זו הינה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה או למסחור. בניגוד לזכות היוצרים שנועדה לאפשר ליוצר להרוויח ביצירתו, זכות זו נועדה להנציח את הקשר שלו ליצירתו.
(כתבה זו התפרסמה במקור באתר MegaPixel)