עשיית עושר ארכיון

0

פסיקה: הזכות לפרסום היא קניינית ונמשכת 25 שנה מהמוות

A salvador dali like portrait, Portrait of a young man with his cat.  © Casfotoarda | Dreamstime.com

A salvador dali like portrait, Portrait of a young man with his cat
© Casfotoarda | Dreamstime.com

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת.א. 11740-03-13 Fundacio Gala Salvador Dali נ' וי.אס.מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (מיום 28.8.2016), נקבע כי הזכות לפרסום (right of publicity), שהיא הזכות לעשות שימוש מסחרי בשמו, קולו, או דמותו של אדם, היא זכות קניין לכל דבר ועניין, הניתנת לסיחור והעברה בירושה, בפרט. עוד נקבע כי משכה הראוי של זכות זו לא יפחת מ-25 שנה לאחר מותו של אותו אדם. כמו כן, נפסק כי מדובר בזכות עצמאית ומובחנת מזכויות קניין רוחני אחרות מוכרות בדין, שהפרתה מקימה עילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, הצד הנפגע עשוי לזכות בסעד של השבת רווחי המפר או תשלום דמי שימוש ראויים לפי שווי שוק של הזכות, בהתאם לנסיבות העניין.

עובדות המקרה

התובעות, קרן ספרדית וחברת-בת הולנדית שלה, המנהלות את נכסי העיזבון של הצייר ואמן הסוריאליזם סלבדור דאלי, לרבות נכסי קניין רוחני ובהם זכות היוצרים ביצירותיו וסימני מסחר המכילים את שמו ורשומים ברחבי העולם ובישראל, הגישו תביעה כנגד שתי חברות שיווק, שרכשו זכויות שימוש מסוימות וחלקיות באחת היצירות של האמן, בגין שימוש חורג ואי ייחוס כנדרש, וכן כנגד רשת הקמעונאות "המשביר לצרכן" וחברת שיווק קשורה, על רקע הפרות נטענות שונות מצד כל הארבע וגורמים אחרים מטעמן של הזכויות ביצירה ובשמו של האמן, לרבות הפרת סימן מסחר רשום ו/או מוכר היטב, גניבת עין, עשיית עושר ולא במשפט בגין הפרת הזכות לפרסום, הפרת זכות יוצרים, ואף הטעיה צרכנית. בין התובעות ושתי הנתבעות הראשונות התנהלו הליכים קודמים שהסתיימו בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, אלא שהראשונות סברו כי האחרונות הפרו את ההסכם ותבעו את ביטולו, במקביל לניהול הליכי ביזיון בית משפט כנגדן.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: אין חשש להטעיה במקרה של זיוף זול

(cc by-nc Houston Marsh)

האם  חיקוי זול וברור מהווה עוולה של גניבת עין? בית המשפט העליון העלה שאלה זו בהחלטה תקדמית, והשיב תשובה מפתיעה – לא.

עוולת גניבת העין מוגדרת בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות:

(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.

עוולה זו, קובעת ההלכה הפסוקה, דורשת הוכחתם של שני רכיבים: הראשון, כי העוסק רכש מוניטין בנכס או בשירות אותו הוא מציע, והשני – חשש מפני הטעיית הציבור שיסבור בטעות כי הנכס או השירות של הנתבע, שייך לתובע. אף שאחד הרכיבים מדבר בחשש מפני הטעיית הצרכנים, דיני גניבת העין לא נועדו להגן על הציבור, כי אם על קניינו של העוסק – המוניטין שצבר.

לקריאת המשך המאמר »

4

טופס השבת האגרות – מבט מקומם לאותיות הקטנות

טופס מקומם (cc by-nc-nd Aleksi Aaltonen)

רשות הפטנטים התחייבה להשיב אגרות שנגבו שלא כדין לציבור, אך מבט לטופס אותו מתבקש הציבור למלא בכדי שכספו יושב לו מציג תמונה מקוממת.

כזכור, רשות הפטנטים גבתה אגרות פרסום אף לאחר שחדלה לפרסם פרסומים ברשומות בניגוד לחוק. החוק תוקן כך שניתן לפרסם את יומן הפטנטים באינטרנט, אך בוטלו אגרות הפרסום הרלוונטיות. כפי שדיווחתי, רשות הפטנטים מאפשרת לציבור לפנות אליה בטופס מוכן מראש ולבקש שהאגרות ששולמו ביתר ונגבו בניגוד לדין יושבו.

עיון בפרטי הטופס מציג תמונה מקוממת.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: אין זכות יוצרים במדריך טלפונים

yellow pages

(cc by-nc-nd Gregg)

האם למי שעמל רבות וריכז נתונים גולמיים לכדי ספר טלפונים יש זכות יוצרים על תוצר כפיו? זו השאלה עליה נדרש בית המשפט המחוזי בבאר שבע לענות.

מדריך הטלפונים "עומר פון" כולל את מספרי הטלפון ביישובים עומר, מיתר ולהבים, והוא נאסף בעמל רב. הנתבעת, מפעילה מקומון אינטרנטי לתושבי ישובים אלה, הפנתה, באמצעות קישורית, לעותק דיגיטלי של המדריך. על עותק דיגיטלי זה יצא קצפה של התובעת, והיא הגישה תביעה זו.

אף שבית המשפט לא הטיל ספק במידת ההשקעה, והגדיל להעיר כי המדריך זכה למוניטין בזכות איכות הנתונים, בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי אין זכות יוצרים במדריך הטלפונים.

לקריאת המשך המאמר »

2

מוכרים את פלאפל מוסקו, אבל האם יש עליו בעלות?

לפני כשנה הושמע במספר תחנות רדיו פרסומת זכירה להפליא לפלאפל מוסקו תחת הסלוגן "המנה של המדינה". לימים התברר כי פלאפל מוסקו לא מבקש למכור כדורי פלאפל להמונים אלא זמן פירסום ברדיו גם לעסקים קטנים. שפ"מ זכיינית שידורי הפרסום ברשתות הרדיו של קול ישראל יצאה בקמפיין זה, כחלק מהקו האסטרטגי שנועד להבהיר לציבור ש"הפרסום ברדיו עובד".

מנה פלאפל. כזו לא תמצאו אצל מוסקו
(by Gilabrand, מתוך ויקימדיה)

עכשיו, כשנה לאחר מכן, שפ"מ מבקשת לסחוט את שאריות המיץ של המהלך השיווקי האפקטיבי של שנת 2010 ולהחזיר את המותג הפיקטיבי הזה לכותרות. שפ"מ מציעה את המותג "פלאפל מוסקו" למכירה.
רצון זה מעורר את השאלה המתבקשת – מה הם רוצים למכור?
בדיקה קלה במאגר סימני המסחר מלמד כי הסימן המעוצב "פלאפל מוסקו" (סימן מספר 229885, בסוג 43: שירותים להספקת מזון ומשקה) הוגש לרישום במאי שנת 2010 על ידי שפ"מ וכי הוא נרשם ביוני 2011, כך שעל פניו, יש לשפ"מ זכות למכור את סימן המסחר "פלאפל מוסקו" שבבעלותה. ברם, בדיקה מדוקדקת יותר תעלה שאלה – האם הסימן היה ראוי לרישום? בקשה לסימן מסחר – צריך שתוגש בתום לב, ומתוך כוונה ורצון כנים להשתמש בסימן בחיי המסחר. סימן מסחר לא נועד לשרת מטרה דפנסיבית של מניעה מאחרים (בניגוד, למשל, לפטנט), אלא נועד להגן על המוניטין שבעל הסימן צובר בסימנו על ידי השימוש שהוא עושה בסימן במסחר.
פקודת סימני המסחר אף מבהירה, בסעיף 41(ג), כי שימוש בסימן בפרסומת בלבד אינו בבחינת שימוש בתום לב בסימן. היינו, השימוש ששפ"מ עשתה בסימן – וברי כי מדובר בסוג השימוש היחיד שתכננה לעשות בו – אינו מהווה שימוש בתום לב. יתרה מכך, כאמור, הסימן שנרשם הוא סימן מעוצב המתייחס רק לעיצוב מסוים של הסימן ולא לסימן מילולי בגין שם המותג "פלאפל מוסקו". ספק אם ניתן לומר כי הסימן המעוצב הזה כלל הופיע בפרסומת (להבדיל מהסימן המילולי "פלאפל מוסקו") והיה רצון לעשות בה שימוש כלשהו (אף כזה שאינו בבחינת שימוש בתום לב). מכאן, כי לא מן הנמנע כי ייקבע שבקשת סימן מסחר "פלאפל מוסקו" הוגשה שלא בתום לב, וערכה הממוני אינו רב.

עם זאת, לאור הפירסום הרב שזכה המותג הזה, ייתכם ולשפ"מ תהיה זכות מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ממי שישתמש במותג ללא אישורה. לעניין זה, פסק הדין בעניין א.ש.י.ר יכול לרמז על מתן זכויות מכוח עשיית עושר אף כאשר יש זכות מקבילה מכוח דיני הקניין הרוחני אשר, נוכח האיזונים שנקבעו עבורה, אינה חלה. זכות שכזו תינתן מקום בו ישנו "יסוד נוסף" המעיד על גזילה. לא מן הנמנע ששימוש בסימן האמור שהתפרסם רבות ימלא את דרישות "יסוד נוסף" זה.

לקריאת המשך המאמר »

16

פרסום בקשות פטנט: תהליכי החקיקה מתקדמים

Law Booksphoto © 2009 Ted | more info (via: Wylio)
הצעת חוק הפטנטים (תיקון מס' 12) (פרסום בקשות פטנט), התשע"א-2011 המבקשת לערוך מספר תיקונים בדיני הפטנטים הישראלים הונחה, לבסוף, על שולחן הכנסת. הצעת החוק היא המשכו של תזכיר הצעת החוק, עליו דיווחתי בעבר, וחקיקה ברוח זו היא אחת מההתחייבויות שמדינת ישראל לקחה על עצמה.

הצעת החוק נועדה ליצור הסדר של פרסום בקשות פטנט בישראל התואם את ההסדר הרגיל המצוי ברוב מדינות העולם. כיום, עם הגשת בקשה לפטנט בישראל נעשה פרסום אודות דבר ההגשה, וזאת מבלי לחשוף את תוכנה, את השרטוטים שבה ואף לא את התביעות שלה. לאחר שהבקשה מתקבלת על ידי רשות הפטנטים, נעשה פרסום נוסף, הבקשה נפתחת לעיון הציבור, אשר מאותו שלב רשאי להגיש את התנגדויותיו.
כלומר, על פי הדין הישראלי כיום, תוכן בקשת פטנט אשר לא הוחלט לקבלה אינו מתפרסם. המצב החדש המוצע, הדומה להסדרים הקיימים בארצות הברית, אירופה ובמערכת ה-PCT, יהיה שבקשה לפטנט תפורסם תוך 18 חודשים מיום הגשתה. כך, גם מקום בו בעל הבקשה זנח אותה ולא זכה לפטנט, הידע הגלום בה יופץ לציבור. כידוע, פטנט ניתן להשוות לעסקה בין הציבור לבין הממציא, ובמסגרתה הממציא מתחייב לחשוף את המצאתו וללמד את הציבור כיצד להשתמש בה, ובתמורה, ובהנחה וההמצאה "טובה" דיה, הוא יזכה לבלעדיות תחומה בזמן על ניצול המצאתו. ההסדר החדש קובע כי החשיפה, למעשה, תתרחש בשלב מוקדם של ההליך ואף בטרם הוחלט להעניק לממציא פטנט. כמו כן, מרגע פרסום הבקשה ייפתח תיק הבחינה לציבור וכל החפץ בכך יוכל לבחון את מצב הבחינה.
נוכח הגלובוליזציה, ממילא מרבית בקשות הפטנט מוגשות לא רק בישראל, וממילא הן מתפרסמות במועד זה במסגרת דיני הפטנטים השונים. כיוון שכך, מבקש הפטנט הישראלי, למעשה, כמעט ולא מושפע לרעה מהתיקון המוצע. לעומת זאת, הוא זוכה לתקופה ארוכה יותר של זכויות פטנט זמניות (provisional patent rights).
לעניין זה, מציע התיקון החדש, כי בגין ניצול ההמצאה בתקופה שלאחר הפרסום, ובטרם קיבול, יזכה בעל הפטנט, רטרואקטיבית, לפיצויים בגובה תמלוגים סבירים. זאת, להבדיל מהזכאות הרטרוקאטיבית לפיצויים בגין ניצול ההמצאה לאחר פרסום דבר קיבול הפטנט, והזכות לפיצויים ולצו מניעה לאחר מתן הפטנט בפועל.
בעיניי, ההסדר המוצע יוצר מצב של חוסר וודאות. בשלב הפרסום, סט התביעות המפורסמות אינו בהכרח תואם את סט התביעות הסופי. כלומר, צדדים שלישיים אינם יכולים לדעת מה היקף ההגנה הנדרש. תזכיר הצעת החוק הציע גם איסור על הרחבת התביעות המקוריות, בדומה לאפשרות תיקון התביעות המוענקת לבעל פטנט לאחר מתן הפטנט (סעיף 65 לחוק הפטנטים), ולכן למעשה יצר וודאות לציבור בדבר היקף המונופול שיוענק לבעל הפטנט לבסוף. כלומר, צד שלישי יכול היה להסתכל לסט התביעות המפרוסמות, לבחון אם הוא מנצל את ההמצאה המוגדרת בהן ולשקול צעדיו בהתאם. אך תנייה זו נעלמה מהצעת החוק (ובצדק, לעניות דעתי). אך עם הורדתה, ראוי היה לעדכן את ההצעה בדבר הזכויות הקמות ממועד פרסום הבקשה.
בעיניי, ראוי להעניק זכות לפיצויים (בין אם בגובה תמלוגים סבירים ובין על פי מבחן אחר) רק בגין ניצול המצאה שנתבעה בבקשה שפורסמה ואשר תביעה להמצאה זו, או תביעה רחבה יותר ממנה, התקבלה לרישום פטנט. כך, הציבור יוכל לבחון את ההמצאה, לשקול את קיום הידע הקודם ולדעת אם הוא מפר או לאו.
אתן דוגמה. נניח שישנה בקשה לפטנט בגין אלמנטים A ו-B. צד שלישי, רואה כי ישנו ידע קודם החושף A ו-B, ומשכך, הוא מעריך, לא יינתן פטנט בסופו של יום. הצד השלישי מבצע את ההמצאה, A ו-B, בקונסטלציה C. בעל הבקשה, לאחר שנדחה נוכח קיומו של הידע הקודם, מתקן את תביעותיו ומבקש פטנט בגין A ו-B בקונסטלציה C. פטנט זה ניתן לה, וכעת הוא רשאי לקבל פיצויים מהצד השלישי.
הצד השלישי, יובהר, עשה כל שיכל לעשות. הוא בחן כיצד הבקשה מגדירה את ההמצאה, גילה כי הגדרה זו רחבה דיה כדי לכלול את פריטי הידע הקודם ומשכך אינה ברת פטנט. אין להטיל על כתפיו את הנטל הכבד לבחון ולהחליט כיצד יבחר בעל הבקשה לתקן את תביעותיו: באם יבחר לתבוע את A, B ו-C או B ו-D דווקא. כל עוד לא היתה תביעה ראויה לפטנט, אשר פורסמה בבקשה,
לא בכדי קובע סעיף 154 לחוק האמריקאי כי זכות לתמלוגים סבירים בגין הפרה שבוצעה לאחר הפרסום ולפני מתן הפטנט תהיה רק במידה וההמצאה, כפי שנתבעה בפטנט, היא זהה מוהתית (substantially identical) להמצאה שנתבעה בבקשה לפטנט, כפי שפורסמה.

הצעת החוק מבקשת גם לבטל את הלכת א.ש.י.ר המפורסמת, לפיה היה ניתן להיפרע, במקרים מסוימים, מפלוני המנצל את המצאה השייכת לאלמוני, אף שאלמוני לא טרח להגן על המצאתו באמצעות פטנט. למעט במקרים שבהם אלמוני יבחר להגן על המצאתו באמצעות סוד מסחרי, לא תהיה לו עילת תביעה כנגד פלוני.

נקודה שנוספה להצעת החוק החדשה נוגעת לעניין טכני-פרוצדורלי. מוצע כי מבקש פטנט יגיש ללשכה את הבקשה על גבי התקן המשמש לאחסון חומר מחשב. הצעת החוק מסמיכה את הרשם לקבוע כיצד יש להגיש את הבקשה האלקטרונית. ברם, מנסיון העבר, אני חושש כי הרשם לא ישכיל לאפשר הגשה בפורמט פתוח לא קנייני. בפעם הקודמת שעניין זה עלה, התשובה שקיבלתי מרשות הפטנטים היתה כי אין חובה להגיש את הבקשה על גבי מדיה מגנטית. אותי התשובה הזו לא סיפקה, שכן אין סיבה שרשות ציבורית תעודד ותתגמל רק את מי שמשתמש בפורמט קנייני. אך לפחות, בשלב ההוא, מי שלא נעזר בפורמט הקנייני לא נפגע. כעת, ישנה הצעה לעגן את החובה בחקיקה, ואם הרשם (שהתחלף בינתיים) לא יתן דעתו לסוגייה, יכול שנגלה כי ההסדר הוולנטרי הקודם יהפוך במהרה להסדר מנדטורי. 

0

פסיקה: היקף ההגנה הזמנית בטרם מתן פטנט – פיצויים רטרואקטיביים בלבד, ולא צווי מניעה

מהו היקף הזכויות הנתונות למי שהגיש בקשה לפטנט אך טרם ניתן לו הפטנט? זו השאלה שהוצבה לבית המשפט העליון בעניין שבין מרק לבין טבע.
העניין, בתמצית, הוא זה: מרק פתחה בהליכי רישום פטנט לתרופה למחלת ההאוסטאופורוזיס, "פוסאלאן 70 מ"ג", ורשם הפטנטים קיבל את בקשתה. דבר הקיבול פורסם ברבים, וטבע מיהרה להתנגד למתן הפטנט. הליכי ההתנגדות תלויים ועומדים בפני רשם הפטנטים, וטרם הוכרעו.
במקביל להליך ההתנגדות, אושרה התרופה פוסאלאן על ידי משרד הבריאות, וטבע עתרה וקיבלה רשות להפיץ גרסה גנרית של תרופה זו. קצפה של מרק יצא על התנהלות זו, והיא פתחה בתביעה כנגד טבע. כיוון שטרם ניתן לה פטנט, טענה מרק כי השימוש של טבע הינו התעשרות שלא כדין על חשבונה.
במסגרת התביעה עתרה היא לצו מניעה זמני, ובקשה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי. מכאן, הגיעה בקשת הערעור וההליך בפני בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון קבע, כי אין מקום להחיל את דיני עשיית עושר במקרה זה. נקבע, כי בעל המצאה רשאי לבחור באחד משני מסלולים שונים: מסלול הגנה של פטנטים ומסלול הגנה חלופי של סוד מסחרי. בבוחרו במסלול הפטנטי, מכפיף עצמו בעל ההמצאה ליתרונות הגלומים בשיטה זו, אך גם לחסרונותיה. אחד מהם, הוא העובדה כי בטרם ניתנת זכות קניינית בהמצאה, היא מפורסמת ברבים.
בית המשפט הוסיף כי חוק הפטנטים יוצר איזון עדין בין הזכות הקניינית של בעל ההמצאה, מחד, ובין הזכות החוקתית לחופש העיסוק ולתחרות חופשית והוגנת של המתחרים, מנגד. במסגרת שלל האיזונים, קבע המחוקק כי בעל המצאה אינו זכאי לסעד של צו מניעה ביחס לניצול המצאתו בטרם ניתן לו פטנט. עם זאת, נקבע, הוא יהיה זכאי לפיצויים רטרואקטיביים, אם לבסוף יקבל את הפטנט. כך, מבהיר בית המשפט, נוצרת מערכת של תמריצים שמטילה על הציבור את הצורך להחליט אם ליטול את הסיכון שמא ידרשו לפצות בעתיד, או לאו. בית המשפט מציין:

איזון זה מבוסס על ההנחה לפיה קיבולה של בקשת הפטנט ופרסומה, קודם להכרעה בהתנגדויות והענקת הפטנט, אינם מצדיקים בלימה של התחרות החופשית, אלא מצדיקים יצירת מאזן-אימה: במאזן-אימה זה, המתחרה אמנם אינו נבלם בשעת מעשה, אך הוא נדרש לקחת על עצמו סיכון כבד כי התנהגותו המתחרה, וניצול פרטי האמצאה של האחר על ידו, עלולים לעלות לו בממון רב אם וכאשר יוענק לבעל האמצאה פטנט בסופו של יום. מנגד, נתונה למתחרה בתקופת הביניים האפשרות להעריך, בנסיבות ענין קונקרטי, כי סיכויי הענקת הפטנט נמוכים, וכי פעילותו התחרותית לא תוליד בסופו של יום אחריות לפיצוי בגין הפרה. לבעל האמצאה ניתנת, מצידו, הגנה קניינית מלאה עם הענקת הפטנט, שטמונה בה גם זכות פיצוי על הפרה רטרואקטיבית של הפטנט, המתייחסת לתקופת הביניים, אך זאת רק במבט לאחור.

סעיף 179 לחוק הפטנטים קובע מפורשות:

אין להגיש תביעה על הפרה אלא לאחר שניתן הפטנט; אולם משהוגשה תביעה על הפרה, רשאי בית המשפט להעניק סעד על הפרה שנעשתה לאחר יום הפרסום לפי סעיף 26 (ההדגשה הוספה)

דהיינו, חוק הפטנטים אינו מאפשר להגיש את תביעת ההפרה אלא לאחר מתן הפטנט. אך הסעד המדובר שיינתן בסופו של יום, יכול שיכלול גם סעד בגין תקופה שלאחר יום פרסום הקיבול ובטרם מתן הפטנט. בית המשפט קבע כי הזדקקות לצווי מניעה מכוח דיני עשיית עושר תשנה מהאיזון שנקבע מפורשות על ידי המחוקק. בלשון בית המשפט:

הסדר איזון זה הוא הסדר כוללני שטמונים בו איזונים פנימיים מורכבים ועדינים. כל שינוי באיזונים אלה, לכאן או לכאן, משנה את שיווי המשקל הזהיר שחוק הפטנטים קבע לצורך ענין זה. הכרה בזכותו של בעל האמצאה לשאוב סעדים מענף משפטי חיצוני, ולהטמיעם בהליך בקשה לפטנט לצורך בלימת התחרות בתקופת הביניים, עלולה לערער את האיזונים הפנימיים שיצר חוק הפטנטים. הענקת צווי מניעה מכח דיני עשיית עושר, שנועדו לאסור על מתחרה לייצר ולשווק תרופות מתחרות בתקופת הביניים, משמעה הענקה, למעשה, של זכויות מעין-קנייניות לבעל האמצאה קודם לרכישת הזכויות הקנייניות באמצאה באמצעות הפטנט. פרשנות המאפשרת אימוץ סעדים מכח דיני עשיית עושר משנה, אפוא, באופן בסיסי את האיזונים הקיימים בדיני הפטנטים, והמסקנה המתבקשת מכך היא כי דינים אלה שוללים במשתמע התערבות מקורות דין חיצוניים בסוגיה הנוגעת לענייננו.

נוכח האמור, דחה בית המשפט את הערעור ופסק לטובת טבע הוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח.

הערות
פסק הדין עוסק בזכויות זמניות המוענקות למבקשי פטנט לאחר הפרסום ובטרם מתן הפטנט. זכויות אלה מכונות provisional patent rights (ולא להתבלבל עם בקשות פטנט זמניות – provisional patent applications), ואין מדובר בזכויות אחידות על פני הגלובוס. ישנן מדינות המכירות בזכויות הזמניות וישנן כאלה שלאו. למיטב ידיעתי, אין מדינה בה הזכויות הזמניות הללו כוללות זכות לסעד בדמותו של צו מניעה.

פסק הדין התמקד במצב המשפטי הנכון להיום. במצב זה, פרסום הפטנט נעשה רק לאחר הקיבול. ברם, לאור התחייבותה של מדינת ישראל, על פי הצעת חוק חדשה כל בקשת פטנט תתפרסם לאחר תקופה של 18 חודשים (בדומה למצב בארצות הברית ובבקשות ה-PCT). כלומר, לו תתקבל הצעה זו, הרי שהמשמעות של הפסיקה תהיה רחבה בהרבה – לא ידובר רק בתקופת ההתנגדות וכל עוד הליך ההתנגדות לא הוכרע, כי אם בתקופה שבטרם קיבול הבקשה לפטנט, ופעמים רבות בתקופה שבטרם בחינה מהותית שלה.
לא למותר לציין, כי באותה הצעת חוק, הוצע גם לבטל את הלכת א.ש.י.ר שבמסגרתה ניתן סעד מכוח דיני עשיית העושר אף במקום בו לא נרשמה זכות קניין רוחני כדין.

בישראל ישנה זכות לסעד של צו מניעה כנגד הפרת פטנט, מכוח התפיסה הקניינית את הפטנטים. זאת, בניגוד למצב בארצות הברית שם אף לאחר מתן פטנט, כלל אין הבטחה כי יינתן צו מניעה כנגד מפרים. במובן זה, פסק הדין משמר את המשמעות הקניינית של הפטנט – בטרם זכות קניינית החלה כלפי כולא עלמא, אין מקום לסעד המונע מאחרים לנצל את ההמצאה. רק לאחר מתן הגושפנקא הקניינית, נמצאת לנו ההצדקה להגביל את חופש הפעולה של הציבור.

(רע"א 6025/05 Merck & Co. Inc. נ' טבע תעשיות פרמצטיות בע"מ (מיום 19.5.2011))

1

באליגם וגרופון: תביעה בגין שימוש בסימן "באליגם" במסגרת קישורים ממונים בגוגל

 

לאחרונה פורסם כי בעלי אתר באליגם תובעים את גרופון וגרופר בגין הפרת זכויותיהם הקניין רוחניות.
למי שאינו מכיר, מדובר בשוק חדש וצומח של "דילים יומיים". על פי ההערכות, שוק זה, אשר נוצר לפני כשנה, מוערך במחזור של כרבע מיליארד ש"ח לשנה. בין האתרים המוכרים בשוק נמצא אתר באליגם, וכן אתר גרופון, שהוא פורץ התחום בעולם, ואשר נכנס לישראל אך לאחרונה תוך רכישת אתר גרופר תמורת כ-40 מיליון ש"ח.

שימוש בסימן במסגרת הפרסומת ולא רק לשם התאמת פרסומת


על פי הפרסום, התביעה נסובה סביב השימוש של גרופון בסימן "באליגם" בפרסום שלה באמצעות Google AdWords. כלומר, הקישורים הממומנים של גוגל עושים שימוש בסימן זה.
אין זו הפעם הראשונה שהשימוש בסימן מסחר במסגרת Google AdWords מגיע לבית המשפט. בעניין ה"פ (מחוזי ת"א) 506/06 מתאים לי רשת אופנה למידות גדולות בע"מ נ' קרייזי ליין בע"מ, פ"ד תשסד(2) 702 (מיום 31.07.2006). בעניין ההוא, השימוש בסימן היה מוגבל לצורך התאמת הפרסומת. בית המשפט קבע, שלעניין זה הדבר שקול לתליית מודעות פרסומת בדרך לחנות המתחרה, ומטבע הדברים, הדבר מותר ואינו מהווה תחרות בלתי הוגנת.

במקרה הנוכחי, לעומת זאת, נדמה כי המצב שונה. על פי התמונה שהתפרסמה באתר גלובס, נראה כי השימוש שנעשה בסימן "באליגם" אינו מוגבל אך לבחירת הפרסומת (keyword לשם הצגה), אלא נעשה בו שימוש במסגרת הפרסומת עצמה.

עוד ראוי לציין, כי באליגם פעלה בצורה נכונה ורשמה מבעוד מועד סימן מסחר (סימן מספר 234506 על "באליגם"), מכאן כי די יהיה בהוכחת השימוש בסימנהּ של באליגם כדי להקים עילת תביעה. פעמים רבות, אנו עדים לעסקים שנמנעים לרשום את סימן המסחר שלהם כדין. אף שאין מדובר בעניין יקר, והוא מסתכם באלפי שקלים בודדים בלבד, עסקים רבים כושלים בהגנה על הקניין שלהם במותג אותו הם מטפחים.

עילה נוספת היא  גניבת עין. חוק עוולות מסחריות קובע גניבת עין מהי –

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."

ההלכה הפסוקה קובעת לעניין זה, כי לא די יהיה בשימוש בסימן, אלא יש לבחון את ההתרשמות הכללית משלל הנסיבות כמכלול. עוד נקבע בהלכה, כי בכדי להוכיח עוולה של גניבת עין, יש צורך להוכיח מוניטין. מדובר בנתון שאינו ניתן להוכחה בנקל, ופעמים רבות בתי המשפט דוחים תביעות אך מחמת העדר קיומו של רכיב זה. דחיות אלו, יש להבהיר, נובעות מאחת משתי סיבות. הראשונה, עצם העובדה שאין מדובר בעסק בעל מוניטין. השנייה, כישלונו של העוסק לעמוד בנטל השכנוע להוכיח את המוניטין כדבעי בבית המשפט.
כלומר, מי שכשל באי רישומו של סימן מסחר, יזדקק לעבור את המחסום של המוניטין בכדי להיפרע ממי שנהנה מהמותג שהוא בנה. מחסום זה, כאמור כולל שני רכיבים, מהותי – קיומו של מוניטין, וראייתי – הוכחתו כדבעי, אשר שניהם, אינם פשוטים למעבר.

עוולה נוספת רלוונטית עשויה להיות זו של התערבות לא הוגנת, באשר על פניו נראה כי השימוש שנעשה בשם האתר "באליגם" במסגרת הפרסומת של גרופון, עשוי לפגוע ביכולת של מי שרצה להגיע לאתר באליגם, אכן להגיע לשם. לעניין זה יצויין כי בעניין מתאים לי קבע בית המשפט כי כל בר דעת מודע לכך שעניין לנו בקישורים ממומנים, וכי ניתן למצוא קישורים שאינם ממומנים מיד בהמשך. עם זאת, נדמה לי, כי החשש אותו אני מציג עדיין רלוונטי, באשר אדם מן הישוב אשר רואה קישור מעין זה – ממומן או לאו – והוא מחפש אחר אתר זה, עשוי ללחוץ על הלינק הזה, ולהיכנס לאתר המתחרה תחת כניסה לאתר של באליגם עצמה.

ובפני איזה סיכון עומד אתר גרופון? התביעה הועמדה על סך של 550,000 ש"ח. סכום זה עשוי להצטבר ממספר מקורות: חוק עוולות מסחריות קובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 100,000 ש"ח בגין גניבת עין. כן, בית המשפט רשאי לקבוע פיצויים על פי הנזק בגין גניבת העין, ההתערבות הלא הוגנת והפרת סימן המסחר. בנוסף, וככל שיוכח כי גרופון התעשרו מהשימוש שהם עשו בסימן, בית המשפט עשוי לפסוק העברת סכום זה לכיסה של באליגם, במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט.

(מקור: גלובס)

8

פסיקה: בית המשפט הכיר בזכות יוצרים על רעיון

האם יכול להיות זכות יוצרים על רעיון טכנולוגי? זו השאלה שעמדה במרכזו של פסק דין מבית המשפט המחוזי מרכז. בעניין שבין זיסו נ' עיריית פתח תקווה, נדונה בקשתו של הרי זיסו לקבל הצהרה מבית המשפט לפיה הוא "בעל זכות היוצרים ברעיון לאיתור כלבים שבעליהם השאירו את גלליהם ברשות הרבים, באמצעות בדיקת DNA".

הרקע לבקשה הוא המגעים שבין המבקש לבין עיריית פתח תקווה, אשר החלו אי שם בתחילת שנות ה-2000. לאחר בדיקת היתכנות שצלחה, ושנים של מגעים, עיריית פתח תקווה החליטה ליישם את הרעיון של זיסו לבדה, ולבצע את הפיילוט שהוא הציע ללא עזרתו.
במסגרת הבקשה נטען כי לזיסו זכות יוצרים ברעיון, וכי העירייה הפרה את זכותו.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי לזיסו זכות יוצרים ברעיון. זיסו עתר רק לסעד הצהרתי, ומשכך בית המשפט לא העניק לו סעד כספי או צו מניעה, כפי שהיה מתבקש במקרה רגיל.

בית המשפט בחן את הסוגיה וקבע כי זכות יוצרים חלה על יצירה. נקבע, כי למונח זה ניתנה פרשנות מרחיבה בפסיקה וכי המבחנים לקיומה של זכות ביצירה הינם מבחן היצירתיות וההשקעה. שני מבחנים אלו, נקבע, אינם מחייבים חדשנות של היצירה. עוד צוין כי על היצירה להיות מקובעת בצורה כלשהי. בית המשפט הוסיף וקבע כי לאור סעיף 5 לחוק היוצרים אין זכות יוצרים ברעיון (ס' 5(1)) או בתהליך ושיטת ביצוע (ס' 5(2)).
בבוחנו את נשוא ההליך הנוכחי, קבע בית המשפט כי הרעיון של זיסו הינו יצירה ספרותית שקובעה במסגרת מכתבים, הצעת מחקר ובמצגת שהכין. יצירה זו, נקבע, עומדת במבחני הסף של יצירתיות והשקעה באשר מדובר ביצירה מקורית ועצמאית של זיסו שלא נבעה מאחר, וכיוון שזיסו השקיע מאמץ ניכר. בלשון בית המשפט:

"המבקש הוכיח בין היתר, כי עמד בקשר עם חברת ZOOGEN בעניין הניסוי ליישום הרעיון (נספחים 3,7, 18-16 בתצהיר המשלים); ערך מצגות הן בפני עיריית ראשון לציון הן בפני המשיבה (נספחים 12-13, 24 בתצהיר המשלים; עמ' 32, שורות 30-18 בפרוטוקול); והגיש הצעת מחקר למדען הראשי. אין ספק שביישום הרעיון הושקעו זמן, ידע, לימוד ומאמץ."

בית המשפט הוסיף וקבע כי "הוכחת העתקת היצירה איננה מעוררת קושי שכן המשיבה מודה כי החליטה לבצע את הפרויקט נשוא הרעיון בעצמה".
בית המשפט התייחס לטענת המשיבה לפיה לרעיון זה יש רק דרך ביטוי אחת וכיוון שכך, ולאור דוקטרינת האיחוד, לא ניתן להעניק זכות יוצרים לביטוי זה. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי:

"ואולם במקרה זה עניין לנו בתחום שבו אפשרויות הביטוי רבות. כך למשל, המבקש הציע כי המאגר יוקם באמצעות תאים שיילקחו מחלל הפה של הכלבים המגיעים לחיסון כלבת, תוך השוואת נתונים אלו עם DNA שיופק מתאי רירית המעי הגס הנמצאים בצואה (נספח 1 בתצהיר המשלים). פתרון אפשרי אחר יהיה נטילת דגימות שיער והשוואתן לצואה שנבדקה (ראו: סעיף 30 בתצהיר המבקש; נספח 40 בתצהיר המשלים; וכן חקירת מנכ"ל בקטוכם בעניין זה בעמ' 44-45 בפרוטוקול)."

נוכח האמור בית המשפט העניק למבקש את הסעד לו עתר – הצהרה כי הבעלים בזכות היוצרים ברעיון – וכן פסק לטובתו הוצאות בסך 10,000 ₪.

לטעמי, פסק הדין לוקה בטעויות שניכרות על פניו. נפתח דווקא בסוף. לטעמי, אין ספק שלא יכולה להיות זכות יוצרים על הרעיון, ובוודאי שהעירייה אינה יכולה להפר את זכות היוצרים בכך שהיא מממשת את הרעיון. הפנייה לדיני זכויות היוצרים היא טעות קשה. מבין זכויות הקניין הרוחני הרלוונטיות לרעיון של זיסו היא זכות הפטנט – הזכות על ההמצאה, ובלבד שזו נרשמה והיתה חדשה ובעלת התקדמות המצאתית. מטבע הדברים, זיסו לא רשם את המצאתו ולא זכה לפטנט ומכאן שלא יוכל לזכות לסעד מכוח דינים אלו. עם זאת, לזיסו יכולים להיות סעדים אחרים שנובעים ממקורות אחרים. כך, יכול להיות שהוא זכאי לסעד מכוח חוזה מכללא שקיים בינו לבין העירייה. יתכן גם שהוא זכאי להשבה מכוח דיני היושר, שכן העירייה התעשרה על חשבונו.
וכעת אתייחס לפסק הדין עצמו. בעוד שהסעד המתבקש התייחס לרעיון (ואף בית המשפט התייחס לכל אורך פסק הדין לנשוא הזכות כ"רעיון"), בנקודה בה התבקש בית המשפט להתייחס למגבלה שמציב סעיף 5, האוסר מתן זכות יוצרים על רעיון, עבר בית המשפט להתייחס ליצירה ספרותית – למצגת ולהצעת מחקר. ועם זאת, כאשר שב והתייחס להפרה – חזר והתייחס לרעיון עצמו ולא לביטוי שלו, כפי שבא לידי ביטוי ביצירה הספרותית. אכן – אם היצירה הספרותית עצמה מועתקת (או עיקרהּ), הרי שישנה הפרה של זכות היוצרים. ברם, מפסק הדין עולה שההפרה הנטענת הינה ביצוע ההליך המתוכנן של זיסו. עם כל הכבוד, חוק זכות יוצרים אינו מגדר פעולה שכזו כהפרה של זכות יוצרים.
אף בהתייחסות לדוקטרינת האיחוד בית המשפט נקלע, לטעמי, לכלל טעות. במקום להתייחס לביטוי הרעיון ביצירה של זיסו, התייחס בית המשפט דווקא למימושים (embodiments) שונים. בכך הוא לימד שההמצאה של זיסו היא אחת מיני רבות אפשריות, אך לא לימד כי מדובר בביטוי ייחודי.

למען הסר ספק, אעיר כי אין ספק בעיניי כי ישנה זכויות יוצרים על המצגת ועל הצעת המחקר (זכויות נפרדות!) שכן ככל הנראה מדובר בביטוי אחד מיני רבים שמציג את הרעיון של זיסו. כפי שזיסו הציג את הרעיון שלו, אחר היה יכול להציג את אותו הרעיון אך בצורה אחרת, קרי בביטוי אחר.

פסק הדין ניתן ב-20.2.11, כך שבמועד כתיבת פוסט זה עדיין ניתן לערער עליו. אני מקווה כי אכן כך יקרה, שכן פסק הדין הזה ניתן בבית משפט מחוזי, ומשכך הוא מנחה את בתי משפט השלום.

2

שוב נקבע: אין מניעה ש-AllJobs תעתיק מודעות מלוחות מתחרים

פעם נוספת נדרש בית המשפט לדון באתר AllJobs ובדרכי פעולתו. בעוד שאתרי דרושים אחרים גובים כסף מהמפרסמים בגין פרסום אצלהם, אתר AllJobs בנוי על מודל עסקי אחר שבמסגרתו הוא סורק לוחות מודעות בניסיון להגדיל את נפח ההודעות שמפורסמות בו. מחפשי העבודה הם שמשלמים לאתר בסופו של יום כאשר הם מעוניינים לקבל את פרטי ההתקשרות.

בית המשפט המחוזי בתל אביב נדרש כבר לשאלה האם בפעולתה מפרה AllJobs את התקנון של מעריב והאם היא מתעשרת שלא כדין על חשבונה. על כך, כזכור, השיב בית המשפט בשלילה.
והפעם, הגיע לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז עניין דומה. במסגרת תביעה של ג'וב מאסטר נגד AllJobs נטען כי האחרונה מפרה את התקנון החוזי המחייב את גולשי האתר. בניגוד לעניין מעריב, שם נסמך בית המשפט על הניסוח של התקנון, הפעם צועד בית המשפט בשבילים אחרים. בית המשפט קובע, כי המודעות כוללות נתונים ועובדות בלבד, וככאלה הן אינן זוכות להגנת זכות יוצרים. יתרה מזאת, נקבע, אין כל יצירתיות בכתיבתן, ובוודאי לא יצירתיות מצד לוחות המודעות. כיוון שכך, נקבע, לא ניתן יהיה בחוזה אחיד לשנות את האיזון שנקבע בחוק בדבר יצירות הזוכות להגנה לעומת יצירות הנעדרות הגנה משפטית. במילותיו של בית המשפט:
כידוע, דיני זכויות יוצרים מבקשים ליצור איזון בין אינטרסים שונים לטובת הציבור. מחד, מבקשים הם ליתן תמריץ לעידוד היצירה ומאידך, מגנים הם על זכות הציבור לעשות שימוש ביצירות לשם קידום התרבות והידע (ראה דברי ההסבר להצעת חוק זכויות יוצרים, התשס"ה-2005). חוק זכות יוצרים מעניק הגנה ליצירה רק מקום בו הדבר משרת את האינטרס של כלל החברה (עניין מעריב, בעמ' 17 בפסה"ד). קביעה מפורשת כי מידע מסוג מסוים מוחרג מתחולתו של החוק, משמעה כי יש להעדיף את אינטרס הציבור לעשות שימוש באותו מידע ללא מגבלה על פני אינטרסים אחרים. הטלת מגבלה על השימוש הלגיטימי במידע השייך לכלל, באמצעות הסכם שהינו למעשה חוזה אחיד, אינה יכולה לעמוד.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק הוצאות בסך כולל של 200,000 ש"ח בגין ניהול ההליך.
יצוין כי הטיעון המרכזי בהליך, שעלה בתביעה נוספת שצורפה ונדחתה יחדיו עם תביעתה של ג'וב מאסטר, התייחס להטעיית צרכנים בפרסום של AllJobs כי הם מפרסמים את "כל המשרות בישראל".
0

פסיקה: אין מניעה ש-AllJobs תסרוק את לוח הדרושים של מעריב

בית המשפט המחוזי קבע כי אין בפעילותו של לוח המודעות המקוונן AllJobs כדי להפר זכות כלשהי של מעריב, וכי אין למעריב עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט כנגד מפעילת אתר AllJobs.

בניגוד לעניין חוגל, עליו דיווחתי בעבר, הצדדים הסכימו כי למעריב אין זכות יוצרים במודעות עצמן. ממילא, נקבע, מדובר בעובדות יבשות שאינן ראויות לכסות בצל ההגנה של זכות היוצרים. ברם, הועלתה הטענה כי אף בהעדר זכות קניין רוחני, יש מקור חוקי אחר ממנו ניתן להצמיח עילה והוא חוק עשיית עושר ולא במשפט. בעניין א.ש.י.ר. (רע"א 5768/94 א.ש.י.ר. יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998)) המפורסם נקבע תקדים לפיו דיני עשיית עושר יכולים להקים סעד גם כאשר אין זכות קניין רוחני. עם זאת, שם דובר בזכות הדורשת רישום, ועקב מחדל מנהלתי לא נבדקה כשירות הזכות וממילא הזכות לא הוענקה. במקרה הנוכחי, עניין לנו עם זכות הנוצרת יש-מאין בד בבד עם לידתה של היצירה. במקרה זה, אם כן, הזכות לא הוענקה, לא בשל מחסום בירוקרטי כלשהו, אלא נוכח האיזון שקבע המחוקק. המחוקק עצמו קבע כי עובדות ונתונים גולמיים, דוגמת אלו המועתקים על ידי AllJobs, אינם מוגנים על ידי זכות יוצרים. נוכח אמירה מפורשת זו, נקבע, אין מקום לסטות מהאיזון, אשר נקבע אך לאחרונה בשנת 2007, על ידי הכרה בזכות תביעה מכוח דיני עשיית עושר.
השופטת מוסיפה וקובעת שאף אם היתה מכירה בזכות עקרונית לסעדים מכוח דיני עשיית עושר, לא היה מקום להעניק אותם במקרה הנוכחי בהעדרו של יסוד נוסף כנדרש לפי הלכת א.ש.י.ר. נקבע, כי בהעדר תחרות ישירה בין מעריב כמפרסם לבין AllJobs, אין בפעילותו של האחרון משום תחרות בלתי הוגנת.
בשולי הדברים, דוחה השופטת טענות חוזיות מכוחו של תקנון. נקבע, כי מדובר בתניות שמניחות מראש את קיומן של זכויות יוצרים ומשאלו אינן קיימות אין להן כל נפקות.
העדר רישום לעומת העדר זכאות
כאמור, נקבע כי אין לסטות דה-פאקטו מהאיזון שקבע המחוקק בעניינים של מהות, להבדיל מעניינים של פרוצדורה. מקריאה של פסק-הדין נדמה כי אף אם בקשת רישום זכות היתה נדחית, עקב טעמים של מהות, כגון העדר חדשנות בפטנט או במדגם, אף אז לא היה נכון להעניק סעד מכוחם של דיני עשיית עושר. דומה שתפיסה מעין זו תמשיך את מגמת הצמצום בהלכת א.ש.י.ר, מגמה עליה הצביעה השופטת בפסק-דינה.
זכות חוזית לעומת זכות קניינית
מקריאה ראשונה של פסק-הדין עולה השאלה האם התייחסותה של כבוד השופטת לתניה החוזית היא אכן התייחסות חוזית או לאו. כך למשל, רישיון השימוש בעיתון מעריב מורה:
"אין להעתיק, לתרגם, לשדר בכל אמצעי, לאחסן במאגר מידע, לפרסם או להפיץ בכל אמצעי, כל חלק מן המודפס בעיתון זה, לרבות כל מוספיו"
אם עניין לנו בתנייה חוזית, כפי שנדמה שהשופטת מתייחסת אליהן, הרי שאין בקיומן או אי-קיומן של זכויות להשפיע על שאלת אכיפות התניה. חוזה יכול לחייב אדם גם לדברים שאינם נובעים מהצדקה אחרת – כל שנדרש הוא הסכמתו החוזית שהחיוב יכול עליו. זכות קניין, מנגד, אינן דורשות הסכמה כדי לחול, אך הן דורשות עמידה בדרישות החוק לקיומן.
למען שלמות התמונה אציין כי רישיון השימוש השני – זה הלקוח מאתר NRG של מעריב מתייחס לזכויות יוצרים ונדמה שהלשון שננקטה בו אכן מתייחסת לשימוש ביצירות המוגנות בזכויות יוצרים.
לטעמי, אפשר היה לפתור את התסבוכת בקביעה כי אין לתקנון תוקף משפטי מחייב מאחר ולא היה קיבול של ההצעה החוזית. פתרון אחר היה יכול להגיע בדמות הטיעון כי מדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד שדינה להתבטל. עוד ניתן היה לקבוע כי בניסיון לייצר זכות שמשנה את האיזון המצוי בדיני זכויות היוצרים מהווה חוזה שנוגד את תקנת הציבור משכך הוא בטל (השוו: ע"א 427/86 בלאס נ' קיבוץ השומר הצעיר "דן", פ"ד מג(3), 323). כל אלו היו פותרים את הנתבעים מלהיות מחויבים בחיוב אובליגטורי-חוזי מכוחו של התקנון.
פסק הדין הזה מוסיף ומחזק את מעמדם של המשתמשים למול בעלי הזכויות. בהמשך לפסיקותיה הקודמת של כבוד השופטת אגמון-גונן, גם בפסק-דין זה נראה כי היא מבכרת את חופש השימוש של המשתמשים על פני הענקת תגמול למי שעמל באיסוף ויצירת התוכן. השופטת ממאנת להעניק זכות מכוחם של דיני עשיית עושר כאשר לא קיימת זכות יוצרים נוכח האיזונים הקבועים בחוק.