שימוש הוגן ארכיון

1

פשרה: כמה שימוש זה שימוש הוגן?

סמל האוניברסיטה העבריתשאלה מוכרת עבור העוסקים בתחום היא האם העתקה של דקה מסרט מותרת? בציבור יש אוסף גדול של מיתוסים כאלה, כאילו יש מידת קסם שמי שלא עובר אותה, לעולם יהיה מחוסן מתביעות בגין הפרת זכות יוצרים. מידה שכזו – אין, והחוק, כידוע מתיר הפרה של זכות היוצרים ככל שמדובר בשימוש הוגן. הוגנות השימוש אומנם נבחנת על פי היקף השימוש הכמותי, אך מדובר בקריטריון אחד מיני רבים וספק רב אם דווקא לקריטירון זה בכורה על פניו חבריו.

האוניברסיטה העברית, מסתבר, מדפיסה לתלמידיה מקראות הכוללות מאמרים וחלקים מספרים ואף מאפשרת לתלמידים לעיין בגרסה דיגיטלית של חלק מהספרים. שתי הוצאות לאור – שוקן ומוסד ביאליק – הגישו תביעה וטענו כי במעשים אלו יש משום הפרת זכות יוצרים. לאחרונה, הצליחו הצדדים להגיעה לפשרה. במסגרת הפשרה הוסכם על פיצוי כספי בסך 300,000 ש"ח, אך חשוב מכך, הצדדים קבעו כי מדד כמותי לשימוש הוגן על ידי האוניברסיטה. על פי ההסכם, שימוש הוגן בספר יהיה שימוש בלא יותר מ-20% ממספר העמודים בספר וישמש לצורך מקראה אחת או לצורך עותק אלקטרוני אחד. עוד הוסכם, כי שימוש במאמרים בשלמותם הינו שימוש הוגן.

אף שמדובר בהסכם פרטני המחייב אך את הצדדים לו, הסדר שכזה עשוי לשמש אמת מידה להיקף השימוש על ידי מוסדות להשכלה גבוהה שייחשב כשימוש הוגן.

(מקור: The Marker)

עדכון 4.12.2013:

הערה 1:

פורום השכלה נגישה, שמטרתו לסייע בשיפור הנגישות של חומרי הוראה ומחקר המוגנים בזכויות יוצרים בקרב המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, גיבש מסמך עקרונות הפעולה לשימוש הוגן בהקשר זה. הסכם הפשרה מאמץ את העקרונות שהוגדרו על ידי הפורום, ובעיקר את המדד הכמותי לשימוש הוגן.

​(ותודה לשרון ולפרופ' אלקין-קורן על שהפנו את תשומת ליבי לעניין זה)

הערה 2:

פסק דין שניתן לאחרונה בארה"ב קבע כי סריקת ספרים על ידי גוגל מהווה שימוש הוגן. בין היתר, קביעה זו נסמכה גם על המגבלה שגוגל שמה לעצמה והיא לא להציג יותר מ-10% מהדפים שבכל ספר.  

 

2

האם מם הוא שימוש הוגן?

צלם: ראובן קפוצ’ינסקי, עיבוד: יוני ברק
פגיעה בזכות היוצר?

ממים אינטרנטיים עושים שימוש בתמונות, אך האם הפצתם מהווה העתקה האסורה תחת דיני זכויות היוצרים, והאם הן חוסות תחת הגנת השימוש ההוגן?

מם, למי שאינו מכיר, הוא כינוי לדאחקות האינטרנטיות – טובות יותר או פחות – שזוכות לוריאציות שונות. פעמים רבות, ולמעשה ברוב המכריע של המקרים, המם הוא איזשהו פוטומונטאז', המגלם רעיון כלשהו. כך היה במקרה של  גלעד שליט, כאשר בתמונה אחת הונצח ביב מתבונן בגאווה (אמיתית או מבויימת) על רגע המגלם את ההישג. אותו רעיון הומחש במהרה בתמונות רבות שבהן הושתלה דמותו של ביבי מתבונן על רגעים שונים ומשונים.

במקרה אחד שפורסם בחורים ברשת, הצלם ראובן קפוצ’ינסקי ביקש לאתר את יוצר המם של ביבירמן שבו שתי תמונות פרי יצירתו, האחת של ביבי והשנייה של ליברמן, אוחדו לדמות אחת. הצלם הסביר כי מדובר בפגיעה בזכויותיו, ויוצר המם, יוני ברק, מיהר להתנצל.

אך האם ביצירת המם יש פגיעה בזכות יוצרים?

אין ספק שעניין לנו בהעתקה או ביצירת יצירה נגזרת על בסיס התמונות מוגנות זכויות היוצרים. פעולות ממין זה, קובע חוק זכות יוצרים, שמורות לבעל היצירה. עם זאת, יכול שיש ליוצר המם הגנה בדמות החריג של "שימוש הוגן". "שימוש הוגן ביצירה", קובע החוק החדש, "מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך". עוד קובע החוק רשימה פתוחה של תבחינים לצורך הקביעה האם מדובר בשימוש הוגן או לאו:

(1) מטרת השימוש ואופיו;
(2) אופי היצירה שבה נעשה השימוש;
(3) היקף השימוש, מבחינה איכותית וכמותית, ביחס ליצירה בשלמותה;
(4) השפעת השימוש על ערכה של היצירה ועל השוק הפוטנציאלי שלה.

שימוש שאינו מסחרי אינו הופך את השימוש ל"הוגן" באופן גורף. גם העובדה שמדובר בביקורת אינה מסייעת רבות, כיוון שהביקורת אינה על התמונה עצמה אלא על דבר חיצוני לה (ובמקרה זה הפרסונות המוצגות בתמונה ופעילותם הפוליטית). כך היה גם בעניין דודו גבע שם השימוש ביצירה – דמותו של דונאלד דאק – נעשתה לצורך ביקורת סאטירית ולא פארודיה על היצירה עצמה. עם זאת, בחינת הקריטריונים האמורים נוטה ללמד כי בעניין זה, כמו גם בכל מם אחר, ישנה נטייה ברורה לטובת השימוש ההוגן. מטרת השימוש ואופיו אינם מסחריים אלא הם פרטיים והשפעת השימוש על ערכה של היצירה הוא אפסי אם קיים. גם העובדה שמדובר ביצירות שבדרך כלל נקשרו בתודעת הציבור, יש לה משמעות.

קושי נוסף שבולט בממים הוא העדר מתן קרדיט ליוצר המקורי ופגיעה בזכותו המוסרית. כזכור, בדרך כלל, בתי המשפט קבעו כי פגיעה בזכות המוסרית שוללת את הגנת השימוש ההוגן (למקרה חריג שעסק בשימוש בתמונתו של אהוד אולמרט בבית ספר, ראו כאן). עם זאת, הזכות למתן קרדיט אינה מוחלטת והיא כי "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". לא מן הנמנע כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר בממים אינטרנטיים, המופצים ברשתות חברתיות, אין הכרח כי יוצר היצירה שעליה התבסס המם יזכה לאיזכור.

כך או כך, נראה שבמקרה של ממים, המשפט מפגר אחרי המציאות. הציבור תופס את הממים כתופעה חיובית ומקובלת (להבדיל, למשל, מפיראטיות בתוכנה). בהעדר פסיקה בנושא, נראה כי לפחות ציבורית המם ימשיך להראות לנו כשימוש הוגן.

 

(לקריאה נוספת: פוסט של יורם ליכטנשטיין בנושא הממים בישראל ובארה"ב)

0

האם המרת סרטוני YouTube ל-MP3 מהווה הפרת זכויות יוצרים?

אתר הפצת הסרטונים YouTube שבבעלות גוגל מאפשר לאנשים ברחבי העולם להעלות סרטונים ולחלוק אותם עם העולם. הסרטונים זמינים לצפייה באמצעות דפדפני האינטרנט בטכנולוגיה של הזרמת מידע (Streaming). אתרים רבים מספקים שירות של המרת התוכן ושמירתו בפורמט אחר כך שיהיה זמין ללא גישה לאינטרנט, בין היתר הם מאפשרים שמירה של פסקול הסרטון בפורמט MP3. עתה, גוגל מנסה לגרום להפסקת אותם השירותים, וזאת בטענה להפרה של תנאי השימוש בשירותים שלה.

במרכז הסיפור ניצב אחד האתרים הבולטים בתחום והטוען לכתר האתר הנוח ביותר, YouTube-Mp3.org. ביוני גוגל שלחה לבעל האתר הזה, הפועל מגרמניה, מכתב התראה ובו היא דרשה את הפסקת השירות הזה. טענת גוגל היא להפרה של תנאי הרישיון של אתר YouTube ושל ממשק התוכנה (API) של אתר זה, אך האתר המפר לכאורה טוען כי תנאים אלה אינם חלים עליו. האתר אינו משתמש בממשק ה-API של YouTube ולטענתו הוא אף אינו משתמש באתר עצמו באופן שמכפיף אותו לתקנון אתר YouTube.

השאלות המעניינות יותר הן לטעמי אלה הנוגעות לזכויות היוצרים. האם בהעתקת התוכן יש משום פגיעה בזכויות יוצרים?

ראשית, נעיר, כי נראה שמרבית הזכויות אינן מצויות בידי גוגל, כך שאף אם קיימת הפרת זכויות יוצרים, הדבר אינו מעניינה הישיר של גוגל.

האתר מבצע העתקה של היצירה – פס הקול של סרטון וידאו – לכדי פורמט אחר. העתקה זו הינה לכאורה בניגוד לזכותו הבלעדית של בעל זכות היוצרים ובניגוד לאמור בסעיפים 11 ו-12 לחוק זכות יוצרים. טענת ההגנה המרכזית היא שמדובר בשימוש הוגן שנעשה לצרכים אישיים ופרטיים מבלי לפגוע בערך היצירה בצורה מהותית. בדומה לאדם הצופה בשידורי הטלוויזיה ומקליט על התוכנית על קלטת וידאו לצפות בה לאחר מכן (ואף פעמים רבות), כך עושה גם משתמש ה-YouTube שמבקש לשמור עבור עצמו עותק של מה שמשודר "ברגעים אלה". כידוע, דוקטרינת ה-Time Shiftig אפשרה הקלטה על קלטות כשימוש הוגן, וזאת כיוון שביצירת עותקים אלה לא היה בכדי לפגוע בשווי הזכות ובשוק שלה באופן מהותי, ונראה שניתן להחיל אותה גם על שידור באמצעות YouTube (שהסלוגן שלו הוא Broadcast Yourself). אך עדיין ישנו הבדל מהותי. בניגוד למצב בקלטות הוידאו, כאן מדובר בהעתקה של שידור שהזמן שלו לא נקבע מראש, אלא שידור על פי דרישה. כך, שקיים ספק שבאמת מדובר ב- Time Shifting. ההצדקה להזזת הזמן יכולה להגיע, למשל, מהטענה שיתכן שהסרטון יורד בעתיד, אך אז נדמה שכוחו של בעל הזכויות לשלוט על הפצת היצירה שלו נפגע, ואפילו באופן מהותי.

ומה על האתר YouTube-Mp3.org? בעל האתר פנה לייעוץ משפטי וחוות הדעת שהוא קיבל תומכות בכך שעל פי הדין הגרמני מדובר בשימוש הוגן. למעשה, נטען, על פי הדין הגרמני קיימת זכות ליצור עותקים פרטיים לשימוש אישי, ולא ניתן לחתור תחת זכות זו באמצעות תנאי רישיון. בפועל, האתר ממשיך לפעול וגוגל מנסה להקשות עליו, לפחות נכון לרגעים אלה, בצד הטכנולוגי ולא בצד המשפטי. האתר, מצדו, מבקש את סיוע הציבור בחתימה על עצומה.

5

פסיקה: סטרימינג של שידורי כדורגל באינטרנט – הפרת זכויות יוצרים

(cc by-nc-nd Gerardo Lazzari)

בפס"ד תקדימי, אף אם צפוי למדי, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפרימייר ליג וקבע כי אתר אינטרנט שמאפשר לגולשיו לצפות בשידורים חיים בטכניקת ה-Steaming מפר זכויות יוצרים. בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, נקבע כי אף אין בפעילותו של האתר משום "שימוש הוגן". עם זאת, בית המשפט לא נתן לתובעת-המערערת את הסעד המבוקש – צו המורה על חשיפת פרטי זהותו של המפר, וזאת כיוון שבשלב הנוכחי ניתנת ההזדמנות למחוקק לפעול להסדרת הליך מתאים. עם זאת, בית המשפט מעיר כי "לא לעולם חוסן" וכי במידה והכנסת לא תפעל, ידי בתי המשפט לא יוותרו כבולות וניתן יהיה לפתח דוקטרינות חדשות שיאפשרו לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף פרטיהם של משתמשים אנונימיים.

לקריאת המשך המאמר »

0

פסיקה: חדשות ערוץ 2 תשלם 125,000 ש"ח בגין הפרת זכויותיו של צלם

התמונה מפרשת קו 300
(צילום, אם לא הבנתם: שמוליק רחמני)
בית משפט השלום בירושלים פסק: חברת החדשות של ערוץ 2 תשלם לצלם פיצויים בסך 125,000 ש"ח בגין הפרת זכות היוצרים שלו במספר תמונות ובגין הפרת זכותו המוסרית לקרדיט.
המדובר ב-11 תמונות שונות, שרובן הוקרנו במסגרת הפינה "השבוע לפני…", ומיעטון הוקרן במסגרת מהדורת החדשות ותוכנית "פגוש את העיתונות". בין היתר, פורסמה תמונות הנער אורן ירדן, צילום של דיוקנו של יעקב לוינסון, צילום כוכבי הסדרה דאלאס בביקורם בישראל, צילום מחבלת אוטובוס הדמים, וכן אחד הצילומים מפרשת קו 300. כיוון שבתמונה אחת – זו הקשורה לקו 300 – ניתן קרדיט, הסכים התובע כי מדובר בשימוש הוגן.
בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה אין זכות יוצרים בצילום דוקומנטרי. טענה נטענה בעקבות פסק הדין בעניין ע"א (מחוזי ת"א) 3437/06  אליעזר נ' אמיר שדן בהמרת דמותו של יצחק רבין כפי שצולמה לתבליט על גבי מדליה. בית המשפט קבע כי אין מדובר במקרה זה בשימוש בדמות המצולמת כי אם שימוש בתמונה עצמה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אין מדובר בתמונות שגרתיות כי אם בצילומים שהנציחו רגעים יחודיים והם בבחינת "סקופ עיתונאי". בית המשפט הוסיף והתייחס למידת ההשקעה של הצלם כבסיס להכרה במקוריות היצירה:

"אף אם מבחן המאמץ אינו המבחן הבלעדי עדיין יש מקום להגן, ככלל, על קניינם הרוחני של הצלמים. מאליו מובן כי כל צלם המתעד אירוע או דמות המצויה בטווח עדשת המצלמה שלו משקיע בכך את מרצו וכשרונו; דואג להימצא באותה סיטואציה שבה הוא מצליח לצלם את שצילם ואכן יוצר תמונה. מכלול הנסיבות שהביאו ליצירת תמונה באותו מקום; באותו זמן; באותה זוית צילום מסויימת; באותו תמהיל של צבעים וצללים או כל סממן יחודי אחר שיוצרים אותו הצלם והמצלמה הם שמקנים את זכות היוצרים לצלם ומקימים את המקוריות".

משנקבע כי זכות היוצרים הופרה, הוסיף בית המשפט וקבע כי מאחר ולא ניתן קרדיט מתאים לצלם, לא תוכל לעמוד לנתבעת הגנת המפר התמים. קביעה זו, יש להבהיר, היא בניגוד לפסיקתו הקודמת של אותו השופט, אשר בעניין פורגס העמיד הגנה זו אף בהעדר מתן קרדיט. בית המשפט ציין כי מדובר במבחן יחסי, וכי נוכח נסיבות מקרה זה, העוסק בחברה מסחרית המודעת וערה לחשיבות הסדרת הזכויות, אין לאפשר לה לרחוץ בניקיון כפיה. 
עוד נקבע, כי אין מדובר במסכת אחת של מעשים כי אם במספר מעשים נפרדים. לאור העובדה שמספר צילומים פורסמו יחדיו, בית המשפט הסכים לראות בכמה פרסומים כאלו כמסכת מעשים אחת. בסך הכל, נקבע, ישנן 7 הפרות נפרדות של זכות היוצרים וכן ישנה הפרה של הזכות המוסרית ביחס ל-10 תמונות.
בית המשפט קבע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 15,000 ש"ח בגין כל הפרת זכות יוצרים, ו-105,000 ש"ח בסך הכל. עוד נקבע פיצוי בסך 20,000 ש"ח נוכח הפרת הזכות המוסרית.
לאור קביעה זו, חוייבה הנתבעת לשלם לתובע סכום של 125,000 ש"ח וכן 25,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט.
2

פסיקה: דוקטרינת ההפרה התורמת של זכויות יוצרים קיימת בדין הישראלי

בית המשפט העליון נדרש לסוגיה המשפטית הבאה: האם קיימת אחריות למי שעודד או תרם בצורה אחרת להפרה של זכות יוצרים, אשר בוצעה בפועל על ידי אחר?
הספר "יפן המסורתית" בהוצאת בית שוקן היה בין ספרי הלימוד שנדרשו באחד מהקורסים באוניברסיטה העברית. ברם, כפי שלא אחת קורה, בספריית האוניברסיטה היו אך 12 עותקים של הספר. לעזרת הסטודנטים נחלץ תא סטודנטים פעיל ונמרץ שהחליט לשכפל מקראה הכוללת בחובה את הספר כולו, מעמוד ראשון ועד אחרון.
אחריותו של המפר הישיר – הסטודנט שעמד בראש התא, וכן התא עצמו, לא היה במחלוקת. ברם, התביעה שהוגשה דרשה לחייב גם את האוניברסיטה העברית וגם את מפלגת העבודה, המפלגה שתמכה ומימנה את פעילות התא הסטודנטיאלי הסורר.לאחר סקירה של כלל הרציונאלים העומדים בבסיס דיני זכויות היוצרים, ובחינת השיקולים לכאן ולכאן, יצר בית המשפט את העוולה החדשה – הפרה תורמת של זכות יוצרים.
יסודותיה של עוולה זו – שלושה הם: האחד, קיומה בפועל של הפרה ישירה;  השני, ידיעתו

של המפר-התורם על ההפרה הישירה שבוצעה; והשלישי, קיומה של תרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה. רק בהתקיים שלוש היסודות המצטברים יהיה המפר-התורם חב בגין ההפרה שלא הוא ביצע.
בית המשפט מוסיף ומבהיר: קיומה של הפרה ישירה נבדל מהשאלה האם המפר הישיר חב בגין מעשיו. לא רק שאין כל דרישה להגיש תביעה כנגדו, יכול אף שלמפר הישיר תעמוד הגנה טובה, כגון הגנת השימוש ההוגן, ועדיין המפר-התורם יחוב. לעניין זה מציין בית המשפט:

"נוסף על כך, החשש הוא שעלול להתקיים מצב בו פעולתו של כל אחד מהמשתמשים הבודדים אינה גורמת – כשלעצמה – נזק רב לבעל הזכות, ומן הטעם הזה נכללות פעולותיהם של המשתמשים בגדר אחת ההגנות בדיני זכויות יוצרים. אולם, צירוף הפגיעות האלה יחד, עלול לגרום לבעל הזכות – במצטבר – נזק בלתי מבוטל. מקרה זה מעורר למעשה את קושי האכיפה שהוזכר, הנגרם כתוצאה מפיזורם של משתמשי הקצה והיעדר היכולת להיפרע מהם באופן אפקטיבי. במקרה כזה, הנזק שגורם כל משתמש אמנם חוסה תחת ההגנה האישית, אך הנזק המצטבר שנגרם לבעל הזכות הוא משמעותי. במצב כזה, בעל הזכות נותר למעשה בלא יכולת להיפרע מן המשתמשים, אף שבפועל נגרם לו נזק משמעותי, וקמה אפוא הצדקה להכיר באחריותו התורמת של גורם-הביניים שגרם לאותו הנזק המצטבר בהביאו לקיבוץ הפגיעות האלה יחד. במילים אחרות, אף שכל אחד מן המשתמשים הוא "מוגן" – אין בכך כדי לשלול את עצם קיומה של הפרה אשר עשויה, בנסיבות מסוימות, להצמיח חובה גם לגורם-הביניים אשר תרם להתממשותה."

היסוד השני נוגע, כאמור, ליסוד הנפשי של המפר אשר נדרש כי יהיה מודע לפעילות המפרה. לעניין זה, מבהיר בית המשפט כי לא ניתן להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית, אלא נדרשת ידיעה בפועל. עם זאת, בית המשפט אינו מבהיר אם די בידיעה אודות הפעולות אותן מבצע המפר הישיר או שיש אף צורך לדעת אודות קיומה של זכות היוצרים עצמו (והשוו: פסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי בעניין הפרה תורמת בפטנטים שניתן אך לאחרונה)
היסוד השלישי, דורש כי הפעילות תהיה בבחינת תרומה משמעותית וניכרת.בית המשפט מבהיר כי די בכך שלמפר-התורם היה חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה להפרה בכדי לקיים יסוד זה. נקבע כי אין הכרח שהתרומה תהיה "הסיבה בלעדיה אין", ואף מקום בו אין קשר סיבתי עובדתי "קלאסי" בין פעולות המפר-התורם לבין ההפרה, עדיין יכול שאחרון יחוב בגין הפרה תורמת. הקונסטרוקציה המשפטית עליה נסמכת העוולה החדשה היא בהרכבה של סעיף 12 לפקודת הנזיקין שכותרתו "אחריות של משתף ומשדל" ביחד עם עוולה של הפרת זכות יוצרים לפי חוק זכות יוצרים. לעניין זה, הוראת סעיף 12 לפקודה מדגימה מספר חלופות שעשויות להקים אחריות למפר-התורם: מי ש"משתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם".

עוד מציין בית המשפט, כי ניתן לחייב את המפר-התורם בגין העוולה בפיצויים ללא הוכחת נזק, בצורה דומה לפיצויים שבית המשפט מוסמך לפסוק לרעת המפר הישיר. עם זאת, מדובר בפיצויים בהם יחובו כלל המעוולים ביחד ולחוד.

במקרה הקונקרטי, בית המשפט מצא כי אין מקום לחייב את האוניברסיטה בגין הפרה תורמת, שכן היסוד השלישי אינו מתקיים בעניינה. קרי, לא ניתן לומר כי פעולותיה היו בבחינת תרומה משמעותית וניכרת להפרה. הפעולות שהוכחו – החזקת מעט עותקים, העדר ביקורת על פעילות תא הסטודנטים וכיוצא באלה – אינן בבחינת תרומה להפרה.
לסיכום מעיר בית המשפט, כי מתוך זווית הראייה של הגישה הכלכלית, נמצאנו למדים כי האוניברסיטה אינה בבחינת מונע הנזק הזול. הטלת חבות על גורם שכזה, נקבע, תוך חיובו למנוע את הנזק להבא, תחייב אותו להשקיע משאבים רבים מן הרצוי.

נוכח קביעה זו, בית המשפט קיבל את ערעורה של האוניברסיטה וקבע כי היא אינה חבה בגין ההפרות שבוצעו. נוכח העובדה שאחריותם של הסטודנט ושל מפלגת העובדה נותרה בעינה, הפיצויים שנפסקו להם – בסך 20,000 ש"ח – נותרו על כנם והם חבים בהם ביחד ולחוד. הסטודנט אחראי לסכום של 8,000 ש"ח בעוד המפלגה לסכום של 12,000 ש"ח.
כן נפסקו לטובת האוניברסיטה הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

בהערת אגב אציין כי פסק הדין מציין כאחד מהשיקולים בעד החלת הדוקטרינה החדשה את החשש מתת-אכיפה, נוכח העובדה שפעמים רבות אנו נתקלים במפרים אנונימיים, בציינו כי ההפרה התורמת מאפשרת "הגנה נאותה לזכויות היוצרים בעידן של משתמשים אנונימיים". מעניין לציין שהשופט שכתב את חוות הדעת המרכזית הוא המשנה לנשיאה א' ריבלין, אותו שופט שנתן את חוות הדעת המרכזית בעניין מור, שם קבע כי לא ניתן להורות לחשוף את זהותו של משתמש אנונימי ללא חקיקה מתאימה. כעת, מייצר אותו שופט תרופה לבעית תת-האכיפה שהוחמרה עד מאוד בפסיקתו הקודמת.

(ע"א 7755/05 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ (מיום 20.6.2011))

0

פסיקה: מי שאפשר קליטת שידורי המונדיאל – הפר זכות יוצרים

פסק דינה של כבוד השופטת ד"ר ד. פלפל עוסק בנושא שכבר עלה לכותרות זה מכבר – שידורים חיים של משחקי כדורגל, וזכויות היוצרים בהם.
בתמצית, מדובר בתביעה של חברת צ'ארלטון, מי שהחזיקה בזכויות השידור הבלעדיות למשחקי מונדיאל שנת 2006, כנגד חברה שמכרה כרטיסים מקודדים שאפשרו פענוח שידור לווין מקודד, של תכנות זרות ("ART" ו-"MNET") אשר שידרו את משחקי המונדיאל.
נוכח העובדה שמדובר בפעולות שהתרחשו בשנת 2006, הדין הרלוונטי שחל הינו הדין שלפני חוק זכות יוצרים החדש. בית המשפט מצא כי מדובר בהפרת זכות יוצרים באומרו:

"בענייננו, טלראן אישרה כי היא מכרה, למטרה מסחרית, כרטיסים שאפשרו את פענוח השידור המקודד של הערוצים הזרים MNET ו-ART, ורק בדרך זו נקלטו שידורי אותם ערוצים בתחומי מדינת ישראל, שכן לא כל אחד שיש לו צלחת לווין יכול היה לקלוט אותם אלא באמצעות אותם כרטיסים מקודדים"


נוכח ההפרה, ולאור היקפה, נקבע סעד בדמות פיצויים בסך 1,250,000 ש"ח. כן חויבו הנתבעים לשלם הוצאות התובעים בסך 70,000 ש"ח.

הערות
בעיניי פסק הדין הזה כולל מספר טעויות משפטיות. הבולטת שביניהן היא העובדה כי הנתבעים כלל לא העתיקו, שידרו או ביצעו פעולה אסורה אחרת ביצירה מוגנת זכויות היוצרים. ייתכן, כי הם אפשרו הפרה, ומשכך אולי חבים בגין הפרה תורמת, אך על פניו, ובכל הכבוד, לא מצאתי כיצד מכירה של כרטיס מקודד, המאפשר הצגת שידורים מטיל אחריות בגין תוכן השידורים שמקודדים באמצעותו. היצירה המוגנת – היא השידור הטלוויזיוני, הנחשבת בבחינת יצירה דרמטית, מעולם לא הועתקה, שודרה או נעשתה בה פעולה אסורה אחרת.

אמת. ניתן היה להיבנות מסעיפי החוק הישן לפיו אף נאסר "לעשות … כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית". ברם, הוראות המעבר בחוק זכות יוצרים קובעות, כי פעולה שאינה בבחינת הפרת זכות היוצרים לאורו, אף אם התרחשה לפני כניסתו לתוקף – לא תהיה עילת תביעה לפיה. כלומר, בהעדר סעיפים מקבילים בחוק החדש, הרי שאין עוד מדובר בהפרה של זכות היוצרים.
בית המשפט הקפיד להפנות לפסקי הדין בעניין Tele Event (ע"א 2173/94 Tele Event Ltd. נ' ערוצי זהב ושות', נה(5) 529; דנ"א 6407/01 ערוצי זהב ושות' נ' Tele Event Ltd., נח(6) 6) שם הוכרע כי שידור חי טלוויזיוני של אירועי ספורט יכול להוות נושא לזכות יוצרים (ובפרט, דובר שם בשידורי טורניר הטניס "ווימבלדון"). פסק דין זה מובחן מהעניין כאן בכך שדובר שם על הגוף המשרד עצמו – חברות הכבלים – ולא על גוף שמספק מכשיר המאפשר לקלוט את השידורים.
למה הדבר דומה? לו היו תובעים את שקם אלקטריק על שמכרה, במחירי מבצע, טלוויזיות בתקופת המונדיאל. וזאת, כיוון שלולא היו בידי הצרכנים טלוויזיות, הרי שלא יכלו היו לראות את השידורים המפרים. 
והערה אחרונה לסיום. דבר אחד בולט בהעדרו. הפנייה לפסק הדין שיצא מפתחו של אותו בית משפט מחוזי בעניין הפריימיר ליג (בש"א (מחוזי ת"א) 11646/08 The Football Association Premier League Ltd נ' פלוני (מיום 2.09.2009)). שם, בהחלטה שנויה במחלוקת, שערעור עליה תלוי ועומד, נקבע כי לאור החוק החדש, שידור משחקי כדורגל חיים אינם בבחינת יצירה מוגנת בזכויות יוצרים. עוד נקבע כי שידורי המשחק על גבי רשת האינטרנט הם בבחינת שימוש הוגן, ואינם מהווים הפרת זכות היוצרים. בית המשפט התייחס שם מפורשת לעניין המונדיאל וקבע כי מדובר בזכות חברתית-תרבותית להיות עדים ושותפים לקהילה אחת שצופה וחווה את האירוע במקביל. הנגשת השידורים של ארועים אלו לציבור היתה אחת הסיבות המרכזיות שבגינן קבע בית המשפט שם, כי מדובר היה בשימוש הוגן. 
האם מכאן יש להסיק גם לעניין הנדון? בוודאי שלא, שהרי מדובר בפסיקה של בית משפט מחוזי שמבחינה פורמאלית אינה מחייבת ואף לא מנחה בתי משפט מחוזיים. עם זאת, ולאור התוצאות ההפוכות, הייתי מצפה לפחות להתייחסות לפסיקה זו ולהתמודדות עמה. 
0

גוגל מצטרפת לבמאבק בפירטיות ברשת

גוגל, בעלת מנוע החיפוש הגדול בעולם ואתר הסרטונים YouTube, הודיעה כי בכוונתה לשפר את התייחסותה להפרות זכויות יוצרים. יחד עם הצמיחה האקספוננציאלית של התוכן באינטרנט, גדלו באופן משמעותי גם האתרים בהם מופרות זכויות יוצרים. גוגל בחרה צד והודיעה רשמית – היא בעד תוכן חוקי ונגד הפיראטים.
גוגל מצהירה כי היא הולכת לייעל את פרוצדורת הורדת התכנים שלה (Takedown) וכי היעד הינו הורדת תוכן מפר תוך 24 שעות מרגע קבלת ההודעה.
הורדת תכנים מבוצעת לאור הוראות החוק האמריקאי ה- Digital Millennium Copyright Act, או DMCA בקיצור, אשר מעניק חסינות לבעלי פלטפורמות תוכן וספקי תוכן דיגטלי אחרים מפני תביעות על הפרת זכויות יוצרים, אם הם פועלים במהירות להסרת תוכן מפר לכשנודע להם על קיומו.
כמו כן, גוגל מתכננת להחרים מפרי זכויות יוצרים משירות ה-AdSense שלה, ובכך להקטין את האפשרות של הפיראטים לייצר הכנסה מהאתרים שלהם. בכך, גוגל מצמצת את הסיכון המשפטי שלה בדבר התעשרות שלא כדין, בזכות אותן הפרות זכויות יוצרים.
אבל גוגל אינה מסתפקת רק בביצוע מה שהחוק מחייב אותה, והיא מתכוונת להגדיל ולעשות. לפי ההודעה, גוגל מתכוונת להקשות על הגולשים להגיע לתכנים מפרים זכויות יוצרים. היא מתכננת להוריד מונחים הקשורים להפרת זכויות יוצרים (מישהו אמר warez?) מכלי ההשלמה האוטומטי שלה AutoComplete. אם בכך לא די, גוגל מתכוונת לנסות ולתת עדיפות לתוצאות חיפוש הכוללות תוכן לגיטימי, על פני אלו הכוללים הפרות.
בנקודה האחרונה, לטעמי, גוגל מכוונת להסדרה פרטית של השוק. כאשר בעל אתר המעוניין שאתרו יקודם במנוע החיפוש הגדול בעולם ישמע ממי שאמון על אופטימזציות מנועי חיפוש (SEO) כי שימוש בתוכן שאינו מפר זכויות יוצרים, יהיה לו תמריץ אמיתי לנפות מאתרו תוכן מפר ולינקים לאתרים מפרים. היד הנעלמה, יטען אדם סמית', תעשה את שאר העבודה.
כמובן שכל הרעיונות של גוגל הם ראויים, אך קשה לי לראות כיצד היא תוכל ליישמם. הפרת זכות יוצרים אינה שאלה טכנית גרידא. היא דורשת כי עיקר היצירה תועתק, ועיקרה של יצירה איננה שאלה כמותית, כי אם איכותית. עוד נשאלות שאלות כגון מה מטרת השימוש המפר – שהרי יתכן והוא מוגן תחת דוקטרינת השימוש ההוגן. בשאלה זו, ישנם שיקולים רבים הבאים בחשבון ושיקלולם לכדי מסקנה אינו עניין טכני.
ומעל לכל אלה – עולה, כמו תמיד, שאלת הדין הרלוונטי. שהרי לכל מדינה יש דין נפרד (אף אם לרוב דומה), שעשוי להביא לתוצאות שונות באשר לשאלה אם זכות היוצרים הופרה.
(מקור: Wired. תודה לשמואל אור על ההפנייה)